מאפס למאה וארבעים: מפתקאות כיס של אנרכיסט נאיבי
29 בדצמ, 2008
שבת בבוקר, רגע לפני הצלילה לשגרת הופ-לולי-לוגי עוד הצצתי לרגע בכותרות של ynet. לא זוכר שום דבר משמעותי מידי.
בצהריים המאוחרים, בדרך לארוחה משפחתית, הרצף המוזיקלי של 88FM לא נקטע עד לשעה עגולה, ופתאום כבר מאה וארבעים הרוגים בהפצצות.
בערב, מספרים לנו, התגברו שלושת קברניטי המדינה על התיעוב ההדדי שלהם כדי להתייצב מול התקשורת ולהציג חזות אחידה, בשמה של טובת המדינה.
הניחו לי לרגע להיאחז בתיעוב ההדדי הזה. הניחו לי להעלות השערה לא מאוד פרועה. כל אחד משלושת הקברניטים המהוללים שלנו היה שמח לקום בוקר אחד ולגלות ששני האחרים נעלמו להם לפתע פתאום. הטינה שכל אחד מהם רוחש לאחרים עולה בעוצמתה הרגשית על זו שהם חשים כלפי כל אחד מאותם מאה וארבעים הרוגים בגל הראשון של ההפצצות.
ואף על פי כן, ולא, או לפחות לא רק, בגלל החוק, לא עולה בדעתם לפעול כדי להחיש את היעלמות שנואי נפשם.
בלי יותר מידי רגשות, מתוך שיקול דעת מפוכח של עלות ותועלת, בין אם בטחוני, מדיני או פוליטי, התקבלה ההחלטה. החלטה שתוצאותיה, חייבים להודות, חמורות בהרבה מכל צעד שיכול אדם לקבל בסערת רגשות.
למען הסר ספק, את אותם דברים בדיוק הייתי אומר גם על ההחלטה לחדש את ירי הקסאמים לו הייתי מכיר את הנפשות הפועלות שם מספיק כדי להיאחז גם בשנאות האישיות שלהן.
למען הסר ספק נוסף, אין בכך לקבוע שהמתקפה היא פשע מלחמה, או שמדינת ישראל חייבת הייתה לנהוג אחרת.
רק לשאול שוב שאלה שכבר מזמן נזנחה – בטוח שכל הרעיון הזה של עמים ומדינות הוא מוצלח כל כך? הרעיון הזה שמאפשר לנו בקלות ניתוק רגשי בינינו לבין החלטות שעשרות, מאות ואלפי חיים נהרסים בגללן?
מה אני מציע, תשאלו ודאי. נו, באמת, מראש כבר אמרתי כולה פתקאות כיס* של אנרכיסט נאיבי. אבל אם תלחצו בכל זאת אומר שבניגוד לקומוניזם, ובניגוד למדינת הלאום, ובניגוד לכל מיני גוונים של קפיטליזם, הרעיון האנרכיסטי הרי לא ממש נוסה מעולם (ואין צורך לנפנף באיזו אפיזודה חולפת בברצלונה של מלחמת האזרחים או בקומונה הפריזאית של 1871 כדי להוכיח לי ששגיתי) אז אולי הגיע הזמן להעלות אותו מחדש לדיון (לא, אנרכיסטים נגד הגדר לא נחשבים). בטורי דעות, בבלוגים, באקדמיה, בכל מקום שבו מתנהל דיון. בקטן, בזהירות, בלי מטעני חבלה בבתי פרלמנט, רק לחזור ולדון ברעיון הזה. נאיבי.
* מחווה.
29 בדצמבר, 2008 בשעה 11:23
שחר,
גם אם הרעיון של עולם קוסמופוליטי קורץ אידאלית, בתור יהודי (ולו במוצא בלבד), אני יודע שללא קיום של מדינת היהודים חיי יהיו בסכנה מתמדת ואני עולו להיות קורבן להצקות ועד לרצח על בסיס אנטישמי. כל עוד האנטישמיות לא תיעלם, והיא חיה ובועטת ביותר בימינו אלו, אנו צריכים את המדינה שלנו. גם יהודי שבוחר לגור בחו"ל יודע שברגע האמת, יש לו מקום לברוח אליו. לכן, עולם אנרכיסטי (האם יש מתאם חיובי בין אנרכיזם ואנטישמיות?) לא יהיה יכול להכיל אותנו בו.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 11:47
האם יש ברעיון האנרכיסטי אלמנטים לא אוטופיסטים? כי עם כל חיבתי לחלקים ממנו ולמימושו בקבוצה קטנה, קשה לי לקרקע אותו למציאות של אוכלוסיה העולה על מסיבה ממוצעת.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 12:39
ארז: אני לא בטוח שאתה צודק, אבל אין ספק שיש כל מיני מכשלות בדרך לאנרכיזם אמיתי.
בכל מקרה יש משפט דמגוגי שתמיד רציתי לזרוק לחלל האוויר: המינימום שאנחנו חייבים לעשרות ומאות מיליונים שמתו בגלל עישון הוא להמשיך ולהיות מעשנים.
מרגוליס: ודאי שמדובר ברעיון אוטופי. אבל האם לאזניים אובייקטיביות הרעיון שמאות מיליוני אנשים יכפיפו את עצמם לשלטון מרכזי אחד בתמורה למוקד הזדהות די אמורפי ואולי, לפעמים, גם עבור הזכות להשתתף בהליך דמוקרטי אחת לכמה שנים לא נשמע מופרך לא פחות מהאוטופיה האנרכיסטית?
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 13:26
אני לא מבינה גדולה לא במדע המדינה, לא באנתרופולוגיה ולא בזאולוגיה, אבל נדמה לי שגם אצל בעלי חיים שחיים בלהקות ועדרים יש "מנהיג" ששאר חברי הלהקה כפופים לו בצורה כזו או אחרת. מרגע שהנטייה הטבעית היא "להסתכל למעלה" לעבר מישהו אחר (ולא משנה אם "מישהו" זה אמא, מורה, מלכה, זכר אלפא או אלהים), הרעיון שמאות אלפים יכפיפו את עצמם לשלטון מרכזי אחד נשמע הרבה פחות מופרך.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 13:47
העלמה עפרונית: המרחק מחברה שבטית\עדרית\קהילתית למדינה במובנה המודרני גדול לפחות כמו המרחק מאותה חברה לאנרכיזם.
אגב, הטענה שלי היא לא שמדינה היא פתרון שאינו יכול לעבוד (הוא עובד בהחלט במידה כזו או אחרת) אלא רק שלו היינו מציגים אותו לאנשים בחברה שבטית הוא היה נשמע מופרך ואוטופי בערך באותה מידה שבה נשמעים דיבורים על אנרכיזם בימינו.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 15:40
סוג כלשהו של מדינה הוא הכרחי תמיד. אנשים רעים תמיד יהיו וכדי להגן על עצמם מהם צריכה קבוצת אנשים להקים צבא, צבא בהכרח הוא ארגון היררכי ולכן צריך להיות מי שינהל אותו וזאת ה"מדינה".
בנוסף, משטרה ובתי משפט הם כלי הכרחי לניהול חיים מודרניים תקינים. משטרה מונעת פשעים בחברה בתי משפט אוכפים חוזים. בוודאי מי שהינו מצד שמאל של המפה הפוליטית לא ירצה שהם יהיו פרטיים, נכון?
אנרכיה תתכן בחברה שאין בה מסחר נרחב (לא צריכים חוזים) וכל רכושו של האדם נמצא תחת ידו (אז קשה יותר לגנוב). לכן אפשר לעבור לגור בסוואנה באפריקה ולצוד כל יום את הארוחה של אותו היום ושם ליהנות מאנרכיה קצרת ימים, עד שיבוא אויב ויגרש אותך או יהרוג אותך.
וכמובן מה עם כל מערכות הרווחה שאנשי השמאל רוצים שיתקיימו על ידי המדינה?
לכן אנרכיה אינה אפשרית כלל וודאי שלא בחברה מודרנית.
איני טוען שהמדינה היא יציר מושלם. להיפך. אני חושב שהמדינה גורמת להרבה עוולות ושיש צורך לשים עליה הרבה מגבלות. אך קיומה הוא אכן רע הכרחי.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 15:49
ארז: אני מסכים איתך שקשה מאוד לדמיין אנרכיה. בוא ננסה לרגע בכל זאת ואז נדמיין את כל המגרעות ההכרחיות שיגיעו עמה (לא בטוח שכל מה שציינת אכן יתממש במלואו), ואת מי שיציע אז את האפשרות של התאגדות מדינית. סביר להניח שהרעיון ייתקל באותן תמיהות בדיוק, או בתמונת המראה שלהן. משפטים כמו "חופש מוחלט הוא התנאי הבסיסי לקיום של חיים מודרניים גם אם משלמים עליו בקיומם של מעשי אלימות אקראיים הרי לא היינו רוצים ארגון טוטליטרי שיפקיע לעצמו את הזכות לאלימות" הם הגיוניים לא פחות מאלה שלך.
בכל מקרה, אני לא מדבר הרי על השלטה של אנרכיזם עולמי מחר. אני מדבר, כרגע, רק על הצפה מחודשת שלו לתוך הדיון. אני חושב שהעלאת הרעיון האנרכיסטי לתוך הדיון הפוליטי יכולה לעשות רק טוב. ממש כשם שנוכחות הרעיון הסוציאליסטי הובילה למשל למדינת הרווחה המערבית, כך עצם נוכחותו של הרעיון האנרכיסטי יכולה לגרום לדיון ציבורי יותר ביקורתי סביב השאלה אילו חרויות מפקיעה המדינה מאזרחיה ואילו החלטות מסמרות שיער מתקבלות על-ידי המנגנון הפוליטי בשם כולנו כך שלמעשה אין אף אחד שממש מקבל אחריות על תוצאותיהן.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 16:27
עכשיו כשאני מבין את כוונתך זה אכן רעיון מעניין. במובן זה אכן אזרחי המדינה יכולים ליהנות מתוספת אנרכיה. (אם אגיש פעם מועמדות למשרה ממשלתית שדורשת סינון בטחוני והם יגלו את התגובה הזו שלי, אין לי סיכוי להתקבל).
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 16:39
אני חושב שנגעת פה ברעיון מעניין, והדבר המעניין ביותר בו הוא בדיוק חוסר היכולת שלנו לדמיין מצב אחר והנטייה שלנו לחשוב שהמצב הקיים הוא "טבעי" ושכל רעיון אחר איננו אפשרי או מנוגד לטבע האדם (וזה נכון לא רק לגבי הלאומיות, אלא גם לדברים רבים אחרים; הקפיטליזם, נניח, מוצג תמיד כמשהו שנובע מאופיו האינהרנטי של האדם, כאילו אופיו האינהרנטי של האדם היה אחר בתקופות שבהן לא היה קפיטליזם). והרי הלאומיות ומדינת הלאום הן תופעות היסטוריות כמעט חדשות, כשמסתכלים על הדברים בפרספקטיבה. ובכל זאת, עבורנו הן נראות כמו משהו שהוא כל כך מובן מאליו שעצם המחשבה על התארגנויות על בסיס אחר נתפסת בעינינו כסוג של בגידה.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 17:06
בטח שאנרכיה אפשרית.
כל מה שצריך זה שמסה קריטית (שלא לומר הרוב המוחץ) של אנשים תשתחרר מהפרדיגמה המיושנת שרואה בעולם משחק-סכום-אפס.
כלומר, שהרמה המנטלית/רגשית/אינסטינקטיבית של המין האנושי תדביק את הרמה הקוגניטיבית שלו.
אני אופטימי. בקצב הנוכחי זה רק עניין של כמה אלפי שנות אבולוציה.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 18:03
מרמיט, עזוב, עוד מעט 2012 והכל יסתדר.
שחר, המבנה של מדינות ושלטון מרכזי עדיין מתיישב טוב עם מודלים מהטבע. קל למדי לעשות אנלוגיה בין צורות שלטון אנושיות ו"לא טבעיות" לכאורה לצורות התארגנות של חיות אחרות (להקות, כוורת, קן נמלים, מה שלא יהיה – רק בקנה מידה גדול יותר).
אבל האם יש מקבילות אנרכיסטיות בקרב מינים אחרים? לא שזה איזה שיקול או טיעון מוחץ, ויש שיטענו שאנחנו יכולים למציא וליצור אפשרויות חדשות. אני לעיתים סקפטי לגבי טיבה של החירות שלנו. הרבה פעמים נדמה שאנחנו בסך הכל עוד נמלה. בכל מקרה, נראה לי שזה נתון מעניין. האם יש משהו שניתן להקבילו לאנרכיזם בטבע שמסביבנו.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 20:50
קראתי לאחרונה את הספר "המנושל" של אורסולה להגוין, בעקבות הרצאה באייקון, והיא נותנת שם דווקא תיאור די משכנע של חברה אנרכיסטית. מעבר לעובדה שהוא מזכיר במאוד את המאפיינים של הקיבוץ כפי שאני זוכר אותם, הוא גם מנסח, לטעמי, את הדרישה העיקרית ממשטר אנרכיסטי – לקיחת אחריות של התושבים על החברה שלהם. שכל פרט בחברה ירגיש שהוא, במעשיו, אחראי לגורלה. ולא רק במילוי ציוויה הרשמיים של החברה – גם בחשיבה על מה לא בסדר בה, ומה צריך שינוי. זה קצת קשה, כמובן, ואני לא מאמין שדרישה כזו באמת אפשרית. הקיבוץ, בעיני, נכשל מהסיבה הזו (אם כי כמובן שהיא לא היחידה).
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 8:26
תום: אכן, בדומה לחייזרים אצלך. מדהים לגלות עד כמה הדמיון האנושי מוגבל בהתחשב בעובדה שאת הפוטנציאל האמיתי שלו אפשר לראות בכל התקדמות רעיונית וטכנולוגית. רק שמהר מאוד אנחנו נוטים להיאחז בקיים ולהירתע הלדמיין חלופות.
מרגוליס: מה העניין עם 2012? כדורגל?
למיטב זכרוני, ואני מקווה לרענן אותו, קרופוטקין שהיה האנרכיסט האהוב עליי בתקופה שהיה מישהו כזה ביסס את התורה שלו על מודלים חברתיים בקרב בעלי חיים. בכל מקרה השאלה נראית לי קצת בעייתית. אילו הייתי אומר לך ש"חברת הפרפרים" למשל היא אנרכיסטית לחלוטין הייתי נתקל מן הסתם בטענה שלפרפרים אין חברה. לאילו חיות יש חברה הייתי מנסה להקשות ובתשובה הייתי שומע על דבורים ונמלים. במלים אחרות אנחנו מזהים כחברה רק מה שכבר תואם לדגמים מוכרים לנו.
אורן: כן, הקיבוץ חייב לצוץ מתישהו בדיון הזה, והוא אכן נושא חשוב לדיון. נדמה לי שאחד המשגים הגדולים של הקיבוץ היה הכריכה של רעיונות אנרכיים-אוטופיים ברעיונות אחרים שגרמו למתח פנימי בלתי נסבל – הגיוס המלא לטובת הקולקטיב הלאומי, פולחן העבודה ותחושת עליונות בעייתית (נו, וגם השקעות לא אחראיות בשוק האפור, בסדר).
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 10:48
שחר, ב2012 האבולוציה נכנסת לאוברדרייב.
חפש singularity 2012 בגוגל. הנה דוגמה אקראית:
http://knol.google.com/k/bruce-fenton/year-2012-the-consciousness-singularity/3pk64oyiyu361/2#
התאוריה האהובה עלי היא שקצב הגדילה של כמות המידע בעולם מאיץ כל הזמן, עד ש… יקרה משהו, לא ברור מה, רק ברור מתי 8)
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 11:29
מרמיט: הזכרת לי קטע של קן מקלאוד בסדרת המד"ב הפוליטי שלו (The Fall Revolution) שמתעסקת בעצם בסינגולריות הנ"ל. אבל הקטע שהזכרת לי לא קשור לסינגולריות, אלא לחישוב האופטימי והנאיבי שעושים הוריו הטרוצקיסטים של אחד הגיבורים. הם עוקבים אחרי קצב גידול התא המהפכני שבו הם חברים, משווים אותו לקצב גידול האוכלוסיה ומגיעים למסקנה החד-משמעית שבמאה השלושים וחמש (סתם זרקתי מספר זוכר מה שה היה שם באמת) כל האנושות תהיה טרוצקיסטית.
במפתיע מצליח עותק של אותו הגיבור לשרוד ולהתעורר בתאריך היעד שבו נקבו הוריו. להפתעתו הגדולה הם צדקו, לפחות חלקית.
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 13:57
למה רק נמלים ודבורים? אני דווקא חשבתי על אריות וקופים (שדומים לנו הרבה הרבה יותר מאשר פרפרים ודבורים).
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 14:23
העלמה עפרונית: נשאלת בסופו של דבר השאלה העדינה והמעט מורכבת "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנרכיזם?" שאלה שאין לה, כמעט באופן טבעי, תשובה חד-משמעית (פוסט ציטוטים קצר מתוכנן בקרוב). בכל מקרה, לא מדובר בתהו ובהו חברתי, ואף הוגה אנרכיסט לא חשב שאפשר למנוע את קיומן של דמויות שתהיינה דומיננטיות יותר מאחרות בתחומים מסויימים. השאלה היא מה טבעם של יחסי המרות שמסדירים את אותה דומיננטיות. התשובה, כאמור, לא ממש ברורה.
[להגיב לתגובה זו]
30 בדצמבר, 2008 בשעה 15:58
שמעתי פעם שהגורילות אנרכיסטיות.
(אה, זה היה בטרילוגיית אילומינטוס, שכחו מזה (:)
שחר: נשמע אחלה סיפור של מקלאוד.
בינתיים מתקדמים, עקב בצד אגודל, צעד קדימה ושניים אחורה, כמו תמיד.
[להגיב לתגובה זו]