עוד שתי הערות בשולי המלחמה
31 בדצמ, 2008
מלחמת בחירות?
חזון אחרית הימים – באתר המחודש (והמוצלח מאוד) של חד"ש מצטטים את נחמיה שטרסלר.
לא צריך לדאוג באמת, זה לא ששטרסלר קורא להלאים את הבנקים או שמוחמד ברכה מחליט לאמץ חזון ניאו-ליברלי. שטרסלר פשוט טרח לנסות ולהעמיד על דיוקם את הדברים בכל הנוגע להפרות הרגיעה ולהזכיר לנו מי התחיל.
רק ששטרסלר, כמו רבים אחרים, בוחר גם לשלוח רמזים עבים בנוגע למניעים הפוליטיים (במובן הצר של המילה) שמאחורי פתיחת המלחמה. המרוויח העיקרי, כך שטרסלר (וגם צ'יקי למשל – אכן קואליציות מוזרות מזמנת לנו העת הזו) הוא אהוד ברק שהצליח להזניק את מפלגת העבודה בסקרים ולהביא את הבטחון למרכז הדיון האלקטורלי.
קשה לי להאמין לפרשנות הזו, מפתה ככל שהיא יכולה להיות. במחשבה שנייה אני חייב לתהות אם לא שטרסלר הוא זה שכלוא בשיקולים אלקטורליים צרים. על רקע הקפאון המדיני אפשר להניח ששטרסלר כבר דמיין את ממשלת נתניהו מפריטה בששון ובשמחה בעודה נגררת בפנים חמוצות על-ידי הממשל של אובמה למשא ומתן מדיני. שטרסלר רוצה לראות את הכלכלה במרכז מערכת הבחירות הזו, ולבו נחמץ.
רק שעיתוי הפתיחה במלחמה דווקא מעיד על כך שההחלטה נעשתה במנותק משיקולי בחירות. אחרי הכל שישה שבועות במלחמה מעין זו הם פרק זמן מספיק בהחלט כדי שמשהו ישתבש, בעצם בפרק זמן שכזה משהו חייב להשתבש. התמיכה הציבורית תתמסמס, המחאה תתרחב, מימין ומשמאל. הלחץ הבינלאומי בוא יבוא. אילו היה ברק מונע משיקולי בחירות סביר להניח שהיה דוחה את ההוראה. שבוע, לכל היותר שבועיים לפני הבחירות. זה פרק הזמן המרבי שבו אפשר לסמוך על אפקט ההצלחה הראשונית.
לקחי לבנון השנייה
ההשוואות למלחמת לבנון השנייה היו כאן מהרגע הראשון ואיתן גם המחלוקת בדבר הלקחים שהופקו או לא הופקו ממנה.
כמה לקחים, אפשר לומר בוודאות אכן הופקו.
כבר ביום הראשון זכה הדרג המדיני לשבחים על שלא העמיד מטרות בלתי-אפשריות למלחמה ולא הזכיר את שחרורו של גלעד שליט כלל. נדמה שבמקביל להנמכת הציפיות הזו הופק גם לקח דומה של הקדרת התחזית.
גורמי מודיעין שצוטטו ביום הראשון דיברו על יכולת שיגור של שלוש מאות טילים ופצמ"רים ביום מעזה, הערכה שכבר עכשיו ברור שהיתה מוגזמת בעליל, ושמטרתה העיקרית הייתה ליצור תחושת הצלחה ורווחה גם כאשר באר-שבע ואשדוד נכנסות לטווח האש.
ממש באותו אופן התחיל הדיון על כניסה יבשתית לעזה עוד לפני שנגמר גל ההפצצות הראשון והתקבל האישור לגיוס מילואים. כל זה למרות שאט אט מסתבר שאף אחד לא באמת מעוניין בצעד הזה. ובכל זאת, כך נראה, עדיף יהיה לטעון שהיינו מוכנים אליו אבל הופתענו מהישגי המתקפה האווירית והחלטנו לוותר.
לקח נוסף, שולי יותר, הוא שהוביל לפתיחת המלחמה בשבת בצהריים, ועוד בעיצומה של חופשת חג המולד. רק כך אפשר היה לוודא שגבי אשכנזי לא יוכל למכור את תיק ההשקעות שלו בזמן שמטוסי חיל האוויר מפציצים את עזה.
31 בדצמבר, 2008 בשעה 13:53
לגבי העיתוי – גם לי הרעיון של 'מלחמת בחירות' נראה מופרך. במיוחד כשלא ברור למי זה עוזר ומי מחליט על מלחמה, בין העבודה לקדימה.
הסבר הרבה יותר הגיוני לעיתוי הוא החילוף הצפוי בבית הלבן. בעוד 20 יום, קשה להניח שישראל תוכל לצאת למבצע. מנצלים את רגעי בוש האחרונים.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 14:42
איך כולם פה מפחדים מ"הלחץ הבינלאומי". כמה עמוק מושרשת תפיסת "כל העולם נגדנו".
כל מנהיג בינלאומי שמתערב זוכה למקהלת גידופים בטוקבקים, מימין ומשמאל, ולא משנה על מה ולמה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מתקיים בוואקום. הוא מושפע ומשפיע על הרבה גורמים, באזור ובכלל. לא כולם בעד החמאס. חלק מהם מפחדים ממנו לא פחות מאתנו. תרימו את הראש מעל השוחה. לא כל הפסקת-אש תהיה רעה לישראל, ובהחלט יש סיכוי שתהיה עדיפה לישראל על המצב לפני ההתקפה.
ובטווח הארוך, הפעולה הזאת יכולה להביא תועלת פוליטית כבדת משקל.
כי המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה… ולהפך.
ומדובר כאן בדיפלומטיה, לא במסיבת טראנס.
קופים מתגוששים, זאת הרמה.
וזה מה שאפשר לצפות לו עד ששינוי הפרדיגמה המיוחל (מתגובתי בפוסט הקודם שלך) יגיע.
(אני מעז לקוות שיש מקומות בעולם שבשלים יותר מהמזה"ת לשינוי הפרדיגמה הזה.)
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 14:44
אותי דווקא מטריד הדמיון הרב למלחמה הקודמת וזאת למרות תיקון הליקויים הרבים שהתגלו בה.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 16:07
דרומי: זו אפשרות מעניינת אבל אני לא בטוח שאני מקבל אותה. אם מצרים מאשרת בפועל את ההתקפה הזו קשה לי לחשוב שדווקא אובמה היה עוצר אותה.
מרמיט: אני לא פוחד מהלחץ הבינלאומי.
אני אפילו לא חושב שאהוד ברק, ציפי לבני ואהוד אולמרט פוחדים ממנו.
זה גם לא היה העניין כאן מבחינתי. זו רק דוגמא לדינמיקה שחייבת להיווצר בשישה שבועות של לחימה ושתיגמר במחיקת ההישג האלקטורלי של מפלגת העבודה.
ברזי: אני לא חושב שיש מי שאינו מודאג.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 16:30
דרומי,
גם אם שיקולי בחירות לא היו הסיבה לפרוץ "המבצע", הם בוודאי יושבים היטב לכל אחד ואחד ממקבלי ההחלטות באחורי הראש. אנשים פוליטיים תמיד מקבלים החלטות (גם) משיקולים פוליטיים, אבל בתקופת בחירות, אני מניח שזה נכון על אחת כמה וכמה.
יתר על כן, אני דווקא חושב שגם נתניהו, גם לבני וגם ברק (כמו גם פוליטיקאים נוספים) עשויים לחשוב שלחימה תועיל להם- בהינתן תנאים מסויימים. ברור שרובם טועים, אבל נראה לי שהם עדיין יכולים לחשוב כך.
מצד נתניהו- וזה נראה לי ברור- כמו שאמר יוסי ורטר, ככל שיהיה יותר רע כך יהיה יותר טוב. לנתניהו יש אינטרס בלחימה עצמה ובהדרדרות המצב- ולאו דווקא בהתנהלות שלו בה.
מצד ברק- בתור שר הביטחון הוא יכול להפגין מנהיגות/ נחישות/ תכונה נבובה אחרת שנשמעת נהדר. זה לא שהוא רוצה דווקא לחימה, זה שהוא רוצה לצאת מנהיג. ונראה שהוא מצליח בכך. זאת ועוד, הלחימה הזו מאפשרת לברק לזוז על הציר ימין- שמאל ולמקם עצמו מחדש. לאיזה כיוון? כלל האצבע של הכלכלה הפוליטית אומר לכיוון המרכז, כלומר ימינה. כך הוא יוכל לקסום ליותר מצביעים. לי לא ברור לאן הוא עוד יכול לזוז ימינה, ומקווה שהוא דווקא יפנה מעט שמאלה (ובכך אולי ימנע מחיקה טוטלית של מפלגת העבודה).
מצד לבני- די דומה לברק. לצערה היא לא יושבת בכסא הקברניט כי היא לא הצליחה להקים קואליציה חלופית, אבל עדיין בתור שרת החוץ יש לה תפקיד די משמעותי במערכה- ובמיתוג של ה בציבור הישראלי. בתנאים מסויימים היא יכולה להצטייר כמנהיגה או משהו כזה ולהוכיח(למי שצריך להוכיח) את יכולתה להיות ראש ממשלה.
מדובר, כמובן, בספקולציות שלי בלבד.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 18:04
אמנם לא הוצבו יעדים בלתי אפשריים, אבל למעשה אני לא יודע איזה יעדים *כן* הוצבו, ואני בכלל לא בטוח שהוצבו כאלה. (אלא אם מדובר במין משהו אמורפי כמו "להציג תג מחיר", "לפגוע בתשתיות", וכיוצ"ב.)
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 21:37
שחר: ראשית, מצרים מעוניינת בריסוק החמאס הרבה יותר מאשר אובמה, וסביר להניח שגם יותר מאשר בוש ואולמרט. מצרים היא לא פקטור כאן.
מעבר לזה, לא בטוח שאובמה היה מונע לחלוטין יציאה למבצע (אם יכ יכול להיות שכן). אין ספק שהוא לא היה אומר שהפתרון הוא שהחמאס יפסיק את האש, כמו שבוש אמר היום. גם אם הוא היה מאשר, הוא היה מגביל הרבה יותר ולוחץ על ישראל הרבה יותר.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 21:40
איתמר – אני לא חולק עליך שלפוליטיקאים יש שיקולי בחירות, ואתה לא חולק עלי שזו לא הייתה סיבת היציאה למבצע. כך שאנחנו מסכימים :-)
ובקשר למערכת השיקולים של הפוליטיקאים – הנקודה המרכזית היא שביבי, לבני וברק מתחרים במידה רבה על אותו גוף מצביעים, ורוב הקולות שמגיעים לאחד מהם באים מהשני. כך שלא יכול להיות שכולם מרוויחים.
[להגיב לתגובה זו]
31 בדצמבר, 2008 בשעה 21:43
אכן, כמו שכבר אמרתי…
[להגיב לתגובה זו]
1 בינואר, 2009 בשעה 15:47
אבל יכול להיות שלחמאס יש מאות טילים שישוגרו בטפטופים כדי ליצור מלחמת התשה שבה עוד מאות אלפי אזרחים נכנסים למאזן האימה/חרדה.
[להגיב לתגובה זו]