ימים רעים
14 בינו, 2009
1. אנחנו מספרים על חברה שעובדת במשרד לזכויות אדם במזרח ירושלים.
"זכויות אדם של ערבים?" אנחנו נשאלים, ואחרי עוד שלושה ארבע משפטים כבר שולחים אותה לגור בשדרות לפני שהיא מדברת.
2. מישהי מזכירה את ראלב מג'אדלה בקשר לפעילות תרבותית שהיא משתתפת בה.
"הוא כבר פאסה" אומרת מישהי אחרת.
"למה, כי פסלו אותם אתמול?" שואלת שלישית (נו, כל הערבים אותו דבר)
ולפני ששמתי לב הדיון הוא כבר על השאלה אם צריך לתת "להם" להצביע. הפסילה של בל"ד ורע"ם-תע"ל מובנת מאליה.
"כן, בג"ץ יבטל את זה" נאנח מישהו באכזבה כשאני מתערב בדיון.
3. ובהמשך כמעט ישיר לאותה שיחה מספרים לי: אפילו ה"שמאלני" (שהתנדנד בין העבודה לקדימה, ואולי שקל לשנייה גם את מר"צ) שהתקשר אתמול מהמילואים אמר שיחזור רק אחרי שיושג נצחון.
ה"שמאלני" אמנם שטח בפניי ביקורת מנומקת ותקיפה על המלחמה כבר ביום הראשון שלה, אבל התייצב למילואים כשנקרא והוא מתכוון למלא שם את תפקידו על הצד הטוב ביותר.
רק שבהגיון המעוות של הימים האלה הופכת הנאמנות שלו למדינה והרצון למלא את המוטל עליו גם לתמיכה גורפת במלחמה על כל מוראותיה ומחדליה, ומשם, בהיעדרו, הוא משוייך גם לחוגגי הפסילה של בל"ד ורע"ם-תע"ל. כי אין היום אפשרות אחרת. או שאתה מקבל את החבילה הלאומית-לאומנית-גזענית כולה, ואז תיסלח לך השמאלנות, או שאתה בוגד.
14 בינואר, 2009 בשעה 8:35
ואו.
אני מרגיש את ההקצנה, אבל לא ככה.
כנראה שקיבוצניקים הם עדיין שמאלנים יחסית.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 12:41
בדיוק ככה.
וזו גם הסיבה שהשיח הלגיטימי מצטמצם כל כך.
זו הסיבה שאם אתה נגד (ה)מלחמה, אתה אוטומטית רדיקאלי.
כשמתחילים שיחה על המלחמה, אתה חייב לציין קודם שאתה בעד המדינה ובעצמך גם לא ממש אוהב את חמאס. (ומכיוון שבכל שיחה אפשר להשחיל משפט וחצי בממוצע, גם את זה לא מספיקים להגיד)
לטעמי, השמאל השפוי (זה שמתנגד למלחמה) ויתר כמעט לחלוטין על הסמלים של המדינה.
נכון, הוא מתנגד להם, ולכן הוא ויתר. אבל עכשיו אם אדם הולך עם דגל ישראל, הוא אוטומטית בעד טבח של ילדים בעזה.
בהמשך למה שאמרת, כל אדם שבעד המלחמה הופך להיות גרוע כאחרון הטוקבקיסטים.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 13:14
הטור הזה סיכם את זה יפה. (רק אני קלטתי אתמול את הטענה של "מקור צבאי בכיר" שהמדינאים הורסים את ההישגים הצבאיים, סוג של "סכין בגב האומה"?)
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 14:52
אני משתתף בצערכם על סתימת הפיות אך אפשר למצוא גם דבר חיובי בצורה שבה אתם (השמאל) מרגישים עכשיו. עכשיו אתם מבינים איך זה היה להיות ימני בימי האופוריה של הסכמי אוסלו ולאחר רצח רבין. כמו שאומרים: "גלגל סובב בעולם".
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 15:41
ארז, הייתי יחסית צעיר בזמן הסכמי אוסלו, אבל אתה בטח תזכור – מתי ח"כים ממפלגות מרכזיות הציעו לשלול אזרחות של אזרחים המפגינים נגד אוסלו?
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 16:20
ההצעה שאני מכיר היא ההצעה של ליברמן להחלפת שטחים, דהיינו החלפת האזרחות של אזרחים ערבים לאזרחות פלסטינאית (=שלילת אזרחות).
אך זה לא רלוונטי לדיון כאן ולא קשור לדעות של מושאי ההצעה. שחר מתלונן על דה-לגיטימציה של בעלי הדעה המתנגדת למלחמה בעזה. לאחר רצח רבין אדם שהיה מביע דעה ימנית היה מותקף מיד, הן כמרואין בתקשורת והן בשיחה בין אנשים, עד לרמה של "אתה רצחת את רבין".
מלבד זאת, ככל שאני רואה, אנשים מביעים דעות כנגד המלחמה ולא מותקפים. ההתנגדות בציבור מתחילה כשאנשי השמאל ההזוי עושים זאת תוך כדי הנפת דגלי פלשתין, דבר שמתקבל כתמיכה באויב בזמן מלחמה, וכאן אפשר להבין את ההתנגדות הציבורית.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 16:29
ארז: רציתי כבר קודם לומר לך שאם היית מדבר על אחרי רצח רבין ולא אחרי הסכם אוסלו הייתי מבין אותך.
בכל מקרה לא דיברתי על דה-לגיטימציה של מתנגדי המלחמה (למרות שבהחלט יש כזו ויונית לוי לא הניפה שום דגל בשידור) אלא על משהו עמוק יותר.
דיברתי על אווירה שבה פעילות למען זכויות אדם משייכת את הפעיל אוטומטית לצד הבוגדים על מציאות שבה מי שמתייצב למילואים כראוי מייד משוייך על-ידי מהללי המלחמה לצד שלהם. על אווירה שבה גם ברור שמלחמה בחמאס ופסילת הרשימות הערביות הן שני צעדים מקבילים באותו מאבק.
במלים אחרות, נדמה כאילו שורטט כאן קו אחד, דמיוני למדי, ואין לך ברירה אלא לקבל את אחד משני התפקידים: מתנגד למלחמה ואז אתה גם בוגד שמנופף דגל פלסטין ומייחל למותם של חיילי צה"ל או תומך במלחמה ואז אתה אמור לכל היותר לצקצק בלשונך אבל לומר שמאות ילדים הרוגים זה לא נורא ושעל הדרך צריך גם להעיף את הערבים מהכנסת.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 17:33
ארז: כן, היתה כזאת דה-לגיטימציה לימין, שישר החרו את ביב ב-96. על מי אתה עובד? הדבר היחיד שטוב בימין הוא שהוא היחיד שיכול לבצע מדיניות שמאלנית בלי שיאשימו אותובבגידה. וכך זה היה מאז ומעולם. אוסלו היה יוצא מהכלל שהצליח לשכנע את הישראלים רק בגלל "תשברו להם את הידיים והרגליים".
כל העם הזה תקוע בלאומנות הולכת ומתעצמת, ואתה מרצה על לגיטימציה. נו באמת.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 18:00
ארז, ליברמן הוא עניין משלו, אבל אני מדבר על ח"כ (מהליכוד, מפלגה מרכזית) גלעד ארדן שטען שמי שמפגין נגד המלחמה לא צריך להיות אזרח המדינה. אני לא מדבר על "טוענים שאני לא בסדר מוסרית", אני מדבר על "צריך לאסור אנשים כמוך". אני מדבר על כבאים שמחליטים לפתוח ברזי כיבוי על מפגינים. עובדי מדינה, כן? במדינה שסובלת ממחסור במים, כן? ואין פוצה פה ומצפצף. (כלומר, למעט קריאות העידוד למעשה מצד הטוקבקים.)
לגבי דגלי פלשתין, הסיפור הוא ארוך (ומעניין), אבל עיקרו הוא שהיו מעט מאוד דגלים כאלה, הם הונפו בעיקר (אם לא רק) ע"י ערבים ישראלים, והמשטרה אסרה (!) על הנפת דגלי ישראל באותה הפגנה. מה גם שישראל אינה נלחמת ברשות, ולחמאס דגל משלו.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 18:23
אני חושב שאתה מגזים ואפילו מטעה.
ראשית לא ראיתי אף פה שבאמת נסתם עקב התנגדות למלחמה ולא ראיתי אף אזרחות שנשללה. יש כאן לא מעט רטוריקה בכיינית שמתאימה יותר למתנחלים מאשר לשמאל גאה. זה נכון שהתנגדות למלחמה היא כרגע לא פופולרית, אבל זו עדיין מראה דמוקרטית לחלוטין, DEAL WITH IT.
כתומך במלחמה (תומך בהמשכה עד הריסת שלטון החמאס לחלוטין) אני רואה יותר מדי פעמים דמגוגיה שמאלנית בלתי נסבלת. כל מי שמתנגד למלחמה הוא "שמאל שפוי" (?!?!), מי שתומך במלחמה הוא "לאומן מגוייס" שלא לומר גזען חשוך ו/או רוצח ילדים.
גם אתה שירתת בצבא, גם אתה משלם מיסים ומממן את תקציב הבטחון, גם אתה בוחר לגור כאן ולהתפרנס כאן. בתוך עמך אתה חי, שותף בדיוק כמו כולם למלחמה ולהרג הילדים בעזה ובתוך תוכך אתה מסכים כנראה ש"האזרח הסביר" לא באמת חדור אג'נדה פשיסטית. ההתנערות מאחריות דרך מחאה היא הלקאה עצמית לא יעילה. אתה יכול להצביע חד"ש וללעוג לשיח הציבורי, בפועל אתה מגוייס כמו כולם. וזה בסדר. רק אל תיילל על זה שכולם גזענים פשיסטיים ושטחיים כשבפועל אתה שם את אותה כתף מתחת לאותה אלונקה.
אני בהחלט חושב ש"השמאלני שהצביע מרץ" והולך לצבא "עד הניצחון" ראוי לטפיחה על השכם. קשה מאד לנטרל את דעתך האישית למול חובה לקולקטיב.
ובכלל, מה בדיוק השמאל ההזוי רוצה? שנדבר עם חמאס? על מה בדיוק נדבר לאחר שמשעל ויתר תתי האדם שמקיפים אותו יחזרו על עקרונות החמאס הכוללים את השמדת ישראל על שמאלניה? על מזג האוויר? על "סיוע הומינטרי"? אפשר להתנגד למלחמה אבל חייבים להציע דרך ריאלית אחרת שכולנו נעדיף לבחור בה.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 18:29
ורק לשם הבהרה, אני תומך במלחמה וחושב שפסילת המפלגות הערביות היא בדיחה עצובה שלשמחתי בג"ץ יהפוך. הנה, סתירה מתרחשת במוחו של אזרח לא שמאלני ולא ימני במיוחד. הייתכן?
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 18:41
ענר: לא יודע למי ענית, כי אני לא טענתי שום דבר ממה שאתה עונה לו.
אני מסתכל סביבי ורואה אווירה ציבורית מאוד רעה.
אני רואה אנשים מתונים בדרך כלל ששומעים "זכויות אדם" ומייד מתחילים לדבר על קסאמים ועל הורגים אותנו ויורים עלינו, ואני מדבר על שיחות מסדרון שגרתיות שבהן (כמעט) כולם מריעים לפסילה של הרשימות הערביות ומאוכזבים מהעובדה שבג"ץ יהפוך אותה.
וכן, יש גם התבטאויות מרגיזות בצד השני, אבל במצב הנוכחי אין ביניהן סימטריה.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 21:59
אני תולה את הסיבה להקצנה הדרסטית הזו ימינה בהתנהגותו של השמאל הרדיקלי עם פרוץ המלחמה. ההתגייסות המיידית שלהם כנגד המלחמה, בעד תושבי עזה ונגד הפרת זכויות אדם ופגיעה באזרחים, מיד עם תחילת הפעולה האווירית ותוך התעלמות בוטה מהמציאות באיזור ובעיקר בעוטף עזה, פשוט יצרו בציבור אנטגוניזם חזק מדי. זה שהם מרוכזים באיזור ת"א, לא הביעו דיעה התומכת בתושבי שדרות טרם התקיפה, והניפו דגלי אויב בהפנה, גם לא עזר במיוחד. הדיעה שהם הציגו היתה קיצונית מאד, בוטה מאד, ומתעלמת מהמציאות מאד. וכל זאת בשעה שעדיין לא היתה פגיעה משמעותית באזרחים ברצועה, ורוב הנפגעים היו מטרות לגיטימיות.
התגובה הקיצונית הזו הצליחה לעצבן ולהרחיק מעליהם לא רק את הימין, אלא גם את השמאל המתון (ובכללם אני), ואפילו חלקים מהשמאל המאד לא מתון (ע"ע יוסי גורביץ).
ועכשיו, כשכבר באמת מתרחשים בעזה דברים שיכולים להחשב לפשעי מלחמה, ואפשר וראוי לדבר על הפרות של זכויות אדם ברצועה, ולדון בהפסקת המלחמה ולקרוא לנסיון למזעור הפגיעה באוכלוסיה האזרחית, אף אחד כבר לא רוצה להקשיב להם, וכל מי שמדבר על זכויות אדם מוקצה מחמת המיאוס.
מסתבר שצריבת התודעה פועלת. השמאל הרדיקלי ביצע צריבת תודעה אפקטיבית מאד בעם ישראל, ועכשיו כולנו צריכים לשאת בתוצאות.
[להגיב לתגובה זו]
14 בינואר, 2009 בשעה 23:01
יואב – אז מה שאתה בעצם אומר, זה שהעובדה שהשמאל הרדיקלי הבין לפניך לאן הולכת המלחמה הזו הופכת אותו למוקצה? זה שהוא התריע שזה יגמר בפשעי מלחמה, כשלך לקח שבועיים להבין את העובדה הזו, הופכת אותו לבוגד ולאשם?
(ועוד כמה תיקוני טעות עובדתיים: חברי הכנסת של חד"ש מבקרים באופן סדיר בשדרות בשמונה השנים האחרונות; לא הונפו דגלי אויב אלא דגלי הרשות הפלסטינית, וגם כאלה היו מעט; ביום הראשון הרג צה"ל – בכוונה – 150 שוטרים כחולים פלסטינים, לא מטרה לגיטימית בשום ספר; ולמה החלטת שהם מרוכזים באיזור תל-אביב? בגלל הסטיגמה? איפה רצית שיפגינו, בבית שאן?)
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 0:15
לא. אני אומר שגם אם הם צודקים (וכן אני מסכים עם הרבה מהדברים) קיים גם אלמנט דיפלומטי מסויים שרצוי לכבד אם רוצים להביא לתוצאות.
למשל, לפעול בכל הכוח נגד דבר שלא קיים, יקשה אלייך מאד לפעול נגדו כשהוא כן יתחיל להתקיים.
למשל, לענות לשאלה "אז מה אתם מציעים?" בתשובה מתריסה ותלושה מהמציאות (קרי הטור של ב. מיכאל בידיעות עם פרוץ המלחמה) יקל מאד על הציבור לפתור אותך כתמהוני ולא להתייחס אלייך.
בקיצור, לשמאל הרדיקלי היה כשל חמור בהסברה.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 0:59
איזה אלמנט דיפלומטי?
אנשים הלכו להפגין.
היו חמישה אנשים שהניפו דגלי פלסטין.
מה אני – כמי שמשתתף בהפגנה – אמור לעשות בסיטואציה הזו? במיוחד אם אני חושב שאין שום בעיה עקרונית עם הנפת דגלי פלסטין, רק בעיה 'דיפלומטית'?
ולגבי תשובות – לא קראתי את הטור של ב. מיכאל בראשית המלחמה. כל מי ששאל אותי 'אז מה אתה מציע' קיבל תשובה ברורה מאוד – לקבל את הצעת החמאס להמשך התהדיה, כפי שהוצעה בימים שקדמו ללחימה.
ולא, לשמאל הרדיקלי לא היה כשל חמור בהסברה. לתקשורת הישראלית היה (ויש) מקרה חמור של פטריוטיזם. הדרך שבה אתה קיבלת את הפגנות השמאל לא הייתה הדרך שבה הם בחרו להציג אותם, אלא הדרך שבה התקשורת הציגה אותם.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 3:12
אני מתנגד למבצע, אבל אני מסכים שלשמאל יש בעיית הסברה ובאמת שלא קל להבין למה ההתקפה הנוכחית אינה צודקת, לנוכח 8 שנות הטילים. למשל, בכלל לא נראה לי שהחמאס הסכים להמשיך את התהדיה כפי שהיא, אז הטענה שזה מה שהיינו צריכים לעשות לא משכנעת אותי.
הסיבה שהחמאס עלה והצליח היא מדיניות שהשמאל התנגד לה. מצד שני, הסיבה שלחמאס יש נשק תלול מסלול היא מדיניות שהשמאל תמך בה. בקיצור, העניין מורכב וכדאי להבין את זה.
לכן, יש שמאלנים רבים שאמרו שהיה מקום להתקיף יום או יומיים, ואז לנסות לחדש את התהדיה. כלומר, אפילו השמאלנים היו קצת מבולבלים לגבי המבצע, ולכן לא פלא שקשה לטעון נגדו באופן קטגורי.
במקום לזעוק שהצבא הוא פושע מלחמה, אפשר לצפות משמאלנים שיבינו את המורכבות ויראו קצת הבנה גם לאחר בתוך ישראל, כלומר לימנים. צריך להסביר שגם אנחנו מתעצבנים כשטילים מטרידים את מנוחתם של ילדים, ושגם אנחנו חושבים לפעמים שזהו, צריך להיכנס בהם, כי אי-אפשר להיכנע לגוף שמטיף להשמדתנו. ואז, צריך להוסיף שבמחשבה שנייה כנראה שצעדים תוקפניים יפגעו בנו יותר מאשר יועילו. ושהריסה של מאות בתים של אזרחים פלשתינים תביא לנו יותר נזק מתועלת, בטווח הארוך, והרבה יותר הרוגים מההרוגים האחדים שהביאו הטילים בשמונה השנים האחרונות. וכן הלאה.
בקיצור, שמאלנים, תתחילו להיות שמאלנים גם בבית ולא גם בחוץ. אתם מסוגלים להבין מה גורם לאנשים לתמוך בחמאס ולא מסוגלים להבין מה גורם לאנשים לתמוך בביבי? הגיע הזמן להבין אותם ולפייס אותם, כמו שאנחנו טוענים שאפשר לעשות עם הערבים המוסלמים.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 8:15
לא עניתי לך ספציפית כמובן אלא לגל דעות דומות שאני שומע. בניגוד ליואב אני לא חושב שהשמאל אשם ב"הקצנה הימנית" כי השמאל לא עד כדי כך מעניין. אני גם לא חושב שהייתה הקצנה ימנית אלא בחירה בדרך מסויימת (של נסיון להכניע את החמאס על פני בדברות עמו).
זכויות אדם מופרות באופן בוטה, בראש ובראשונה על ידי ארגוני איסלאם רצחניים שגוררים אוכלוסיות אזרחיות לסיטואציות של טבח. איך הפרה זו מתיישבת עם תפישת העולם השמאלנית בדיוק?
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 9:08
ענר: גם אני לא חושב שלמפגיני השמאל של הימים הראשונים היה תפקיד בהקצנה הימנית (וגם אני לא בטוח שכך ראוי לתאר את התזוזה בדעת הקהל).
אבל יכול להיות שלאופי המחאה השמאלית של הימים הראשונים היה חלק בכך שכל מי שמתנגד לפעולה בעזה מתוייג מיידית כתלוש, סהרורי או בוגד.
בכל מקרה, אני לא מכיר אף שמאלני שתומך בארגוני איסלאם. אם נתמקד לרגע בחד"ש שהיתה הגוף הדומיננטי במחאה (ונשארה גוף מרכזי גם עכשיו) הרי שיש לה גם סיבות פוליטיות-אינטרסנטיות להתנגד לארגוני איסלאם שכאלה כחלק מהמהאבק על קולות ערביי ישראל, מה גם שהתנגדות כזו היא כמובן חלק אינטגרלי מתפישת העולם הכוללת שלה.
מצד שני, אני לא רואה טעם לזקוף לזכות חד"ש את התנגדותה למלחמה מיומה הראשון (וקצת קודם). זה כמו לזקוף לזכות פייגלין את התנגדותו להתנתקות. מובן מאליו שחד"ש תתנגד לכל צעד צבאי, כמו שמובן מאליו שפייגלין יתנגד לכל צעד בכיוון פינו השטחים. אם כבר, דווקא הביקורת המאוד ברורה שהשמיעה חד"ש על ההתנתקות יכולה ללמד אותנו משהו.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 12:22
יש סיטואציות שבהן נקיטת עמדה תסמן אותך כתלוש. אם אתה אמיץ תדע לשמור על עמדתך ואם אתה אמיץ עוד יותר גם תשאל את עצמך בכנות אם אתה באמת תלוש. השמאל הישראלי מורכב היום, ברובו, מאוסף נרטיבים ולא מתפישת עולם שיש לה גם אחיזה מציאותית. לא שמעתי אף תכנית "שמאלנית" שמשלבת התנגדות גורפת למלחמה עם איזשהי תקווה להפסקת האלימות האסלאמית. לא הצלחתי לדלות אף הצעה לפתרון ריאלי ובר קיימא שיאפשר דו קיום בין ישראל לפלשתין החמאסית. אם יש לך או לכל אחד אחר כזו אני אשמח לשמוע.
בהנחה שהשמאל לא באמת מציג אלטרניבה אמיתית ומנותחת אין ברירה אלא לוותר על תרומתו. נפנופי ידיים סביב הפרת זכויות אדם והתנגדות למלחמה באשר היא לא מועילים לאף אחד. הם לא מסירים את האחריות מאותם שמאלנים (ששותפים בפועל בדיוק כמו פייגלין להרג ילדים עזתיים) וחשוב מכך, הם לא מסייעים בדבר. אנשים כמו יוסי גורביץ שצורחים למקלדת מחד ומשרתים בצבא מאידך לא יכולים להתחבא מאחורי בטויים כמו "בהמה ירוקה". כל עוד אין לך אלטרנטיבה אמיתית דעתך הופכת למבוטלת עד מגוחכת.
באשר לחד"ש אין לי מושג. זוהי מפלגה שלא נמצאת על הרדאר שלי מספיק על מנת שאגבש עליה דעה.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 12:41
שחר: לזה בדיוק התכוונתי.
דרומי: יוסי סיכם את העניין יפה. אך עוד מספר הערות נקודתיות:
– הדגלים בהפגנה הם עניין שולי. הם אולי קצת ליבו את האש, אך ממש אינם העיקר. העיסוק בהם מסתיר את הבעיה העיקרית.
– אין ספק שהתקשורת מאד פטריוטית. אך אני צרכן מאד קטן שלה. החשיפה שלי היתה דווקא דרך הבלוגספירה.
מתנגדי המלחמה תקפו חזק מדי, שטחי מדי, ומוקדם מדי. כך הם הקשו מאד על הציבור להקשיב להם כשהיו להם דברי טעם לומר.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 14:02
יואב, אני חייב להודות שאני לא מבין את טענת ה'חזק מדי, שטחי מדי, ומוקדם מדי'.
נעזוב את השטחי – אני לא מסכים, אבל זה לא ממש בר הכרעה. 'חזק מדי'? מטס של צה"ל יורד על 70 שוטרים אזרחיים. מה רצית שנעשה? נמחא כפיים בווליום נמוך יותר מכל השאר? רבאק, זו התקיפה האלימה ביותר של צה"ל כלפי אזרחים לפחות שלושים שנה, ואני אומר שלושים שנה בעדינות. אני אמור למחות בשקט?
וטענת ה'מהר מדי' – שנשמעת לא רק מצדך – בכלל לא מובנת לי. מאז סוף נובמבר, היה ברור שהולכים לקראת מבצע צבאי. התקשורת פמפמה אותו כל הזמן, השרים לא הפסיקו לדבר עליו. היה צריך להיות קצת מנותק כדי לא לגבש עמדה לגבי מבצע כזה במשך חודש, עד סוף דצמבר. כן, מרגע שנגמרה התהדיה היה ברור לי שהולך להיות מבצע. היה לי זמן לשקול את האפשרויות, ולהבין שזה רעיון רע מאוד. כשראיתי שהמבצע נפתח בכוח רב, מה הייתי אמור לעשות? לחכות להרוג ה-1,000 של הפלסטינים לפני שאני צועק? לחכות להרוג האזרחי החמישי שלנו? עד מתי בדיוק?
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 18:20
אתה יכול למחות איך שנראה לך לנכון, אבל יש לכך השלכות. כששולפים את הססמאות על רצח הילדים והטבח ופשעי המלחמה טרם זמן, זה גורם לאנשים לסמן אותך כקיצוני סהרורי ובוגד ולא להקשיב לך יותר. כשמנתגדים לכל פעולה אלימה באשר היא, כשטוענים שאלימות היא לא מוצדקת אף פעם ולא משנה מה הנסיבות, זה גורם לאנשים לסמן אותך כהזוי ומנותק מהמציאות. כשמארגנים ערב הקראת שירה… טוב זה סתם מטופש. לא יזיק לשמאל הקיצוני לאמץ קצת פרגמטיקה — גם בהסברה, וגם בתפיסת העולם שלו.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 21:39
יואב, תסלח לי על השפה, אבל מה זה הקשקוש הזה? ואם השמאל היה יושב בשקט ומחכה, ואז בילד ה-100 שנהרג היה מנתח באופן שקול ופרגמטי את המצב (וכמובן היו משדרים את זה בטלויזיה ודנים בכובד ראש), אז היה סיכוי? בחייך. הציבור רוצה דם. בזה בדיוק עוסק הפוסט. אין שום דרך שמחאה של השמאל היתה עוזרת. זו כרוניקה מוכרת. שקט, יורים. אל תזבל לנו בשכל על כך שהשמאל סהרורי. אזרחי ישראל לא רוצים את מה שהשמאל מוכר. יש פער רעיוני. השמאל יוצא מאידאולוגיה הומניסטית, והעם, כציבור (שלא לומר אספסוף), יוצא מאידאולוגיה נציונליסטית. אין שיח. את הטענות על פרגמטיזם תשמור להזדמנות אחרת, כאן הן לא רלוונטיות חוץ מבשביל הצטדקויות.
[להגיב לתגובה זו]
15 בינואר, 2009 בשעה 23:58
לא מדבר על השפעה על מדיניות. מדבר על הקיטוב המטורף הזה ששחר מתאר. שאו שאתה תומך בלחימה, או שאתה בוגד שתומך בחמאס. שגם אנשים שעד לא מזמן היו מזוהים עם השמאל המתון נגררים לזה. ומי שאשם בזה, לדעתי, הם קודם כל החמאס, שבאמת הצליחו היטב לעצבן את כל העולם, אבל גם השמאל הרדיקלי (סהרורי/הזוי/פוסט-ציוני, איך שלא קוראים לזה היום) שהצליחו, במתקפת הפתיחה שלהם, להציג חזית ששכנעה כמעט כל אחד שהוא לא חלק מה"שיח" לערוק חזק לצד השני.
או כמו ששחר היטיב לנסח: יכול להיות שלאופי המחאה השמאלית של הימים הראשונים היה חלק בכך שכל מי שמתנגד לפעולה בעזה מתוייג מיידית כתלוש, סהרורי או בוגד.
[להגיב לתגובה זו]
16 בינואר, 2009 בשעה 19:37
יואב: כן, זו דרך יותר מתונה לנסח את אותה טענה שטענת, שאני עדיין חושב שהיא שגויה. העם לא היה מתנגד למלחמה בכל מקרה. רחוק מזה. הדבר היחיד שיכול לגרום לעם להתנגד למלחמה הוא מות חיילים או אזרחים ישראלים (וראה בלבנון).
וגם: סליחה על השפה בהודעה הקודמת שלי. קראתי אותה שוב והיא ממש גסה. עולים לי הפיוזים יותר מדי בימים האחרונים. אני מתנצל.
[להגיב לתגובה זו]
17 בינואר, 2009 בשעה 2:22
נכון. העם לא היה מתנגד למלחמה, וגם אם כן זה לא באמת משנה. בטווח המיידי, לא העם הוא זה שמחליט בין כה וכה. אלו החלטות הדרג המדיני. קשה לי לדמיין מצב שבו שרשרת הפגנות באמת תשפיע על החלטות הממשלה בנושא של יציאה למלחמה, לא כל שכן לגבי סיום מיידי שלה (ואני חושב שטוב שכך).
אבל זה שגם אנשים מהשמאל המתון לא סופרים יותר את הסבל בצד השני — זאת בעיה. ואחד הגורמים העיקריים לבעיה הזאת הוא, לדעתי, אופן ההתנהלות של השמאל הרדיקלי.
[להגיב לתגובה זו]
24 בינואר, 2009 בשעה 17:26
על מותו של השמאל…
אם יש דבר שהמלחמה הציפה הרי הוא מותו של השמאל.
גדלתי על השמאל של שנות ה80. נעוריי עברו עלי בהפגנות למען סוף הכיבוש ובתקווה עצומה לזכות לראות ….