עסקית היי-טק: הקבב של ‘שו שווארמה’

לארכיון המדור 

טוב, אחרי ששקלתי להכריז על 'שו שווארמה' (להלן ש"ש) כגירסת ההיי-טק של טנלורן או אלדורדו, נחלצה נשמה טובה ובעלת ותק לא מבוטל במסעדות האזור כדי להסגיר באוזניי את סוד מיקומה. חמוש במידע עדכני לא התקשיתי לפצח את התעלומה ולנחות בהצלחה ביעד.

חבל, גם עבורי, ובעיקר עבור אנשי ש"ש שנאלצתי לעבור שני סיבובי חיפוש כושלים ולהיעזר במדריך חיצוני כדי למצוא אותם. הכניסה מחופת הזכוכית שחולקת ש"ש עם הסניף של רשת בייגלים ממותגת להפליא והפער בין הנוכחות הצבעונית הזועקת של לוגו הרשת לבין הכחול הבלתי נראה כמעט של ש"ש הוביל אותי לעבור על פניה יותר מפעם אחת ולא להבחין. דווקא באזור הזה, עם תחלופה גבוהה כל כך של קהל הלקוחות מדובר ברשלנות פושעת, מה גם שבמרחק מטרים ספורים ובבולטות ניכרת ניצב 'פלאפל בריבוע' המתחרה עם ש"ש על סיפוק של צרכים דומים מאוד.

ובמעבר חד: הכניסה של טלוויזיות לחדריהם של חברי הקיבוצים באמצע שנות השמונים יצרה את אחת התופעות המשעשעות שזכיתי לחזות בהן. סבתי, זכרונה לברכה, כבר היתה אז בעשור השמיני לחייה, והמשיכה לעבוד במסגרת מצומצמת באחד ממפעלי הקיבוץ. כך קרה שבגיל שבעים וחמש היא המשיכה להשכים קום לעבודה בשעות בלתי סבירות בעליל. הטלוויזיה הוסיפה אז עוגן נוסף לשגרת יומה, בחמש אחר הצהריים – 'ערב חדש'. רבים מבני גילה, דור המייסדים של הקיבוץ מצאו את עצמם מכופפים את שגרת יומם לצורך הפגישה הקבועה עם דן מרגלית. כאמור, הם כבר קמו בחמש בבוקר ולפיכך היה מדובר עבורם בשעת ערב לכל דבר, מהר מאוד התגבש הדפוס המפתיע לפיו היה דור הנפילים הזה, שחלם ליצור כאן אדם חדש, מתייצב בחדר האוכל לארוחת ערב כבר בשעה ארבע אחר הצהריים, כדי לא לאחר לפגישה. כמובן שכתוצאה ישירה הוקדמה גם ארוחת הצהריים לשעה אחת עשרה לכל המאוחר.

כיוון שמן הראוי לראות גם בתחום ההיי-טק הישראלי מעין הפרטה פרועה של אתוס ציוני מרכזי לא פחות מן הקיבוץ, האתוס הצה"לי על תחושת המובחרות וז'רגון ה"קטן אך חכם" שלו, קל מאוד לאבחן תופעה מקבילה גם בקרב דור הבועה, שחלם לייצר כאן כלכלה חדשה. כך קורה שכשהשליח עם ארוחת הצהריים מתמהמה מעט, והשעה שתיים עשרה וחצי חולפת מתחיל הלחץ לעלות, שיחות טלפון נזעמות עם נציגי שרות מתחילות ברבע לאחת. דרישה בלתי מתפשרת לפיצוי מהמסעדה הפוגעת מגיעה באחת.

כל זה בא להסביר איך קרה שכאשר מצאתי סוף סוף את ש"ש הנכספת אני נאלץ לבקר דווקא את הקבב שלה, ולא את מנת הדגל שהעניקה לה את שמה. לש"ש הגעתי מעט לפני שתיים בצהריים. שני מתקני שווארמה מיותמים עמדו מולי, פיסות קטנות ולא אטרקטיביות בעליל של שומן שרוף עוד דבוקות בהן. גם הלאפות כבר אזלו בשעה הבלתי-נתפסת הזו. שתיים בצהריים? ארוחת צהריים? נו, באמת. אז נדרשתי להסתפק בפיתה, ולבחור בין שניצל, חזה עוף וקבב (יכול להיות שהיה עוד פריט אחד ברשימה המצומצמת, לא בטוח). הפור נפל על הקבב (20 ש"ח), והפעם לא נתתי לאף אחד לפתות אותי לבקבוק שתיה מיותר.

בשורה התחתונה, והלא מפתיעה, אין איזו בשורה בקבב של ש"ש, קציצות סטנדרטיות לחלוטין, חומוס לא רע, סלט כרוב מוצלח. אני בהחלט מתכוון לחזור לשם כדי לבדוק את השווארמה, ויש לי סיבה טובה, אפילו טובה מאוד. כבר הזכרתי את החשיבות היתרה שאני מייחס לצלוחית החמוצים שליד השווארמה, וליכולת שלה לשדרג פלאים גם שווארמה בינונית. בחזית החמוצים ש"ש זוקפת לזכותה הברקות מוצלחות במיוחד עם פרוסות לפת וצנון פריכות וחמוצות בדיוק במידה. עד שהפיתה הגיעה לידיי כבר הספקתי למלא ולרוקן את הצלוחית פעמיים. גם פרוסות החצילים המטוגנות היו מוצלחות למדי, והבטיחו להיות מוצלחות בהרבה אם רק אקפיד להגיע לארוחת הצהריים בשעה הגיונית יותר, אחת עשרה למשל. צריך רק לזכור לאכול את ארוחת הערב בארבע אחר הצהריים יום קודם.

דממה דקה ל“עסקית היי-טק: הקבב של ‘שו שווארמה’”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting