כל מי שהוא שמאל רדיקל, כל מי שהוא שמאל ציוני

עזרה בדרך

[gv data="HK4UVMh_Hp4"][/gv]

יש שמאל, אין שמאלנים

אחת התופעות הכעורות שהולידה מערכת הבחירות האחרונה בשאריות השמאל הישראלי היא הויכוח המתמשך ורווי הרפש בשאלה "מיהו שמאלני?". אפשר לציין את תשדירי שמאל vs. שמאל חדש של חד"ש כאחת מנקודות השפל האלה. אפשר להיתלות בפתילים ארוכים בהם טענו אחדים שהתי"מ אינה ראויה להיקרא שמאל בעוד אחרים מרחיקים עד לטענה שמרצ היא בכלל ימין, או בטענות הרווחות כנגד חד"ש שהיא בכלל מפלגה לאומית-פלסטינאית בכסות שמאלית. השפל המוחלט בדיון הזה נרשם, לעניות דעתי, בפוסט על ההבדל בינינו לבינם במסגרת מלכוד 67, התוהה על ההבדל בין כותבי הבלוג שהם "שמאל אמיתי" לבין "השמאל המזוייף"

אני רוצה לטעון שהתשובה לכל השאלות הללו היא אחת: גזענות.
אני יודע- זו תשובה חריפה ביותר וכואבת מאוד. אני גם עדיין מקווה שמישהו יבוא ויוכיח אחרת. אבל כרגע אני מרגיש שאין ממנה מנוס. איך עוד אפשר להבין את הססימה “להיפרד לשלום” של תנועת מר”צ? איך עוד אפשר להבין את ההחלטה של ברק לעשות הכל על מנת להסדיר את הסיכסוך בועידה אחת או אפילו בהסכם אחד? איך עוד אפשר להבין את משוואת ההרתעה של ברק או את “המלחמה כפרויקט חינוכי” של א.ב. יהושע?

הסאבטקסט של הפוסט הזה הוא חריף אף יותר ממה שאפשר לקרוא כאן, כי בבסיסו ניצבת ההנחה לפיה הימין, נורא ומאיים ככל שיהיה, דווקא ניתן להבנה, הוא יוצא מתוך הנחות יסוד אחרות ולכן מגיע למסקנות אחרות, אבל השמאל הציוני הוא יצור בזוי המונע על-ידי גזענות.

אם במהלך מערכת הבחירות עוד אפשר לבלוע ויכוחים כאלה כחלק מהמאבק הנואש על מאגר קולות מצומצם, הרי שהמשך הויכוחים האלה גם לשלב ליקוק הפצעים הוא כבר בגדר פשע של ממש. כן, פעם נערכו עימותים קשים בשאלה אם יש לשים מקף בין המרקסיזם לבין הלניניזם או לא.

צריך לומר את הדברים בבירור – שלוש תנועות שמאל ראויות, כל אחת ופגמיה עמה, התמודדו בבחירות האחרונות (עוד אחת ראויה אף יותר ממה שאפשר להיות ראוי, לפחות בבחינה שטחית, התמודדה גם היא, אבל נדמה שאין טעם להתייחס אליה – דע"ם).

שלוש הרשימות, לטעמי, נחלו כשלון צורב. על כשלונה של התי"מ אין טעם להרחיב, למרות שמעניין לבדוק עד כמה, אם בכלל, הצליחה לגרוף אליה קולות קלאסיים של מימד, ולא להסתפק רק בקהל היעד הירוק. הכשלון המהדהד ביותר היה כמובן של מרצ, וראוי להדגיש אותו – 2.5% במגזר העירוני, 1.4% במגזר המיעוטים (לפי ynet), ולעומתם 17.7% בקיבוצים. כשכתבתי על שובה של רוח מפ"ם למרצ לא לזה התכוונתי. אפילו ההתחזקות של חד"ש, לטעמי, היא כשלון, ודאי על רקע מערכת הבחירות הזו והבאזז הרציני שליווה את חד"ש לאורכה. לפי ynet חד"ש גרפה 0.8% מקולות היהודים, עדיין פחות ממנדט. אם נשים לב ל-0.4% לבל"ד ו-0.3% לרע"ם-תע"ל באותה ספירה אפשר להעריך שמדובר בהרבה פחות קולות יהודים גם מזה.

התחזקותה של חד"ש בציבור הערבי היא אולי הסימן החיובי היחיד שאפשר למצוא במערכת הבחירות הזו, ועדיין מדובר בנחמה קטנה ועלובה מאוד. יש בה להעיד על קיומו של מיעוט ערבי לא מבוטל שעדיין לא נואש סופית מהרעיון של השתלבות בחברה הישראלית. יחד עם זאת, אם ניזכר בימים שלפני הבחירה הישירה, ימים שבהם "המפלגות הערביות" היו חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום, ימים שבהם מפלגות השמאל הציוני מצאו אוזן קשבת בציבור הערבי והעניקו לו אפיק ייצוג נוסף ונשווה לימינו אין מנוס מלהיאחז בייאוש.

בקרוב יעלו מן הסתם הקולות שיקראו ל"מפץ גדול" בשמאל, אותם קולות שהולידו את פארסת התנועה החדשה והשתלבותה המחפירה במרצ. יש תנועות שמאל ראויות בישראל, כולן צריכות לעבור עכשיו חשבון נפש נוקב (לרבות מפלגת העבודה שלא הוזכרה כאן עד עכשיו). בהחלט ייתכן שחלק מהפתרון להתרסקות השמאל יהיה כרוך גם בשינויים ארגוניים כאלה ואחרים, אבל אין טעם לחשוב שמה שדרוש לישראל עכשיו היא תנועת שמאל חדשה. תנועות שמאל יש די והותר, מה שחסר הם אנשי שמאל.

עוד אין כאן עמדה מגובשת, אבל נדמה לי שהפרויקט האמיתי של אנשי שמאל בשנים הקרובות חייב להיות חינוכי. כולנו עייפנו אולי מלנהל את אותם דיונים שוב ושוב עם אנשים שלא מוכנים לשמוע, אבל אין ברירה. חייבים להמשיך ולהזכיר לאנשים שיש גם דרך אחרת להסתכל על המציאות, דרך שלציפי לבני אין שום קשר אליה.

מלכוד 67 הוא פרויקט מבורך ומרתק שבו ימשיכו אנשי שמאל להתהדר בטהרתם, עבודה שחורה הוא פרויקט מבורך, מרתק וחשוב, שבו יכול להתנהל חלק מחשבון הנפש הפנימי של השמאל, אבל שניהם, אחד יותר ואחד פחות, מעודדים דיון שמאלי-פנימי. את המלכוד הזה חייבים לפרוץ.

עונה תקציבית

כשהסתייגתי לראשונה מרעיון הריצה של התנועה הירוקה כתבתי שאחת הסיבות ההגיוניות לריצה כזו היא

עבור השמאל הישראלי מערכת הבחירות הזו היא הרי אבודה. אפשר לחשוב על הכנסת ה-18, אם לשאול מושג מעולם הס
פורט כעל “עונה תקציבית”. בדיוק ההזדמנות להפריח לאוויר בלוני ניסוי ולבחון כיוונים חדשים.

בדיעבד קשה לי להבין למה לא קמה אף תנועה בשמאל ואמרה את הדברים האלה במפורש. הנסיון של מרצ להציג את עצמה כמשקל נגד לישראל ביתנו למשל, פגע בה פעמיים. בפעם הראשונה, כפי שכבר אמרו, הוא הוביל להצבעה אסטרטגית של תומכי מרצ עבור קדימה שאמורה היתה לספק מענה מוצלח יותר לאותה בעיה, בפעם השנייה הוא רק הדגיש את כשלון מרצ בבחירות. אם משקל הנגד של השמאל ל-15 מנדטים של ישראל ביתנו הוא 3 מנדטים עלובים למרצ אולי באמת הכל אבוד.

אילו חיים אורון (או אהוד ברק) היה מתייצב בתשדירי הבחירות ומודיע באופן ברור שהשמאל הישראלי הפסיד את הבחירות האלה, שגוש הימין ישלוט ללא עוררין בכנסת ה-18, ושדווקא המציאות הזו היא הזדמנות לפעילות פרלמנטרית שמאלית אמיתית בכנסת, פעילות שתרוויח מכל קול שלא ינהה אחרי ההבטחה של קדימה, אולי אפשר היה למתן מעט טת ההתרסקות.

בונים

אתמול, בדיוק כשהתכנסו 300 שמאלנים בגדה השמאלית תחת הכותרת בונים שמאל חדש כרעתי אני על הרצפה ובניתי יחידת מגירות JONAS מאיקאה. זה היה קשה ומורכב. אם הצלחתי אולי יש סיכוי גם לשמאל.

29 תגובות ל“כל מי שהוא שמאל רדיקל, כל מי שהוא שמאל ציוני”

  1. על מרצ לא יקום ויפול השמאל. מרצ היא תנועה קטנה שצריכה לעשות ככל יכולתה כדי להגדיל את כוחה מ-3 ל-6. וזאת, על-ידי מימוש היעוד האמיתי שלה: שיפור החברה הישראלית באמצעות עשייה. בגלל שיש רק 3 ח"כים, ורק שניים מהם ממרצ, ראוי שתעשה זאת מרצ בפעילות חוץ פרלמנטרית (כמו גם חדש).

    .

    על העבודה מוטלת המשימה לחזור לשלטון בבחירות הבאות. חשוב למצוא מנהיג שיכול לסחוף את ההמונים (בטח לא ברק, אבל גם לא פרץ. גם לא פינס וגם לא הרצוג. נשאר שם מישהו?), ובינתיים לשווק את מרכולתה: סוציאל דמוקרטיות כלכלית, ותרנות יחסית בתחום המדיני.

    .

    את מירב העבודה למען השמאל יעשו הליכוד וקדימה, אם יישבו ביחד בממשלה. הן כמפלגות שלטון זו התקווה האמיתית של השמאל ושל עתיד המדינה, לקראת בחירות 2013 (נגיד).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. ועדיין, האיש הראוי ביותר להובלת המדינה, לפשרות מדיניות, אך לא לשמאל חברתי, היא ציפי לבני. היא התקווה הנוכחית במחנה ה'לא ימני'. בזכותה בלבד עברו הרבה קולות מה'שמאל' האהוב שלך לקדימה.
    אני חושב שעקב האכילס העיקרי של השמאל הוא לא שום דבר אחר מלבד המצע המדיני הלא פופולארי שלו. כל המפה נטתה ימינה, מהשמאל עברו למרכז, מהמרכז עברו לימין.
    כולם, כלומר מרבית הבלוגרים, חשבו שאנשים לא יצביעו למרצ מכיוון שתמכה במלחמה בעזה. ובכן, זה לא קרה וההוכחה לכך היא הקולות המעטים שקיבלו חד"ש ותי"מ ממצביעי מרצ לשעבר.
    פריחה אמיתית תהיה בשמאל הישראלי רק לאחר שיימצא פתרון למצב המדיני או שלפחות תחזור שוב האופוריה הקצרה של הסכמי אוסלו. פרדוקס, אירוניה וכו'…

    [להגיב לתגובה זו]

  3. לפעמים אני חושב שאחת מבעיות העולם היא דווקא מחסור בטהרנות. אני חושב שאחת מבעיות שהביאו לכשלון השמאל בבחירות הוא דווקא עמעום הדרך ואי הצבת אלטרנטיבה למרכ/ימין. בראייה כזו דיון על מהו שמאל דווקא נראה לי מבורך.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אתה כותב, "אבל נדמה לי שהפרויקט האמיתי של אנשי שמאל בשנים הקרובות חייב להיות חינוכי." ואני אומר, יפה מאוד! אבל לחנך למה בדיוק? זה אינה שאלת תם. המסרים והרעיונות של תנועת העבודה ,של מר"ץ כלומר של השמאל נכשלו כישלון חרוץ. איך נתארגן אם לא נדון על הדברים שבהם אנו מאמינים, נעשה הבחנות ונלמד האחד מהשני? "את המלכוד הזה חייבים לפרוץ." אתה כותב ושאלתי היא שוב- איך? דיון פנימי שמאלני אינו יכול להיפרץ מעצמו. הוא חייב לנסות להבין את המציאות הפוליטית, בלי התייפיפות, בלי אמונות טפלות ובלי פחד.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. ממתי נעם רותם הפך לשלמה ארצי?

    ולעניינינו: לי אישית אין בעיה עם שאלות "מהו שמאל אמיתי", אבל מצד שני אני משתתף בויכוחים האלה ולפעמים יוזם אותם, אז אתה מלין בדיוק עלי ועל שכמותי. אני (רק כדי לספק נימוק קוהרנטי) טוען שמרצ לא משמיעה קול ברור והומאניסטי בנושאים מדיניים, ואינה פעילה מספיק בנושאים חברתיים וירוקים, ולכן היא אינה "שמאל אמיתי" לטעמי. אבל אין לי בעיה עם מי שהצביע לה (כל משפחתי, למעשה). אני רק אישית לא אוהב את מרצ, אבל היא בטח עדיפה על עבודה או ימינה.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. פשוט – תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. מהכנס של חד"ש יצאה אמירה ברורה. חד"ש כרגע עדיין אינה מכילה שותפות יהודית-ערבית אמיתית. פעילי המפלגה מכירים בזה ושואפים לחתור ליצור כזה, בין השאר על ידי הגדלת התמיכה במפלגה בקרב המגזר היהודי.
    העניין הגזעני הוא נכון והוא אכן מאפיין גם את מרצ, לפחות מדיונים מקיפים שניהלתי עם פעיליה ביום הבחירות. הם לא סומכים על ערבים, הם לא רוצים ערבים בממשלה, הם בטח לא רוצים לתת להם זכויות אזרחיות שוות.
    חבל שאין לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט "אני רוצה שלום יותר ממך!" שמשמעו בעצם "אין עם מי לדבר!". מהו שמאל אמיתי? זה נוראה פשוט. שמאל אמיתי הוא שמאל המתבסס על סוציאליזם אמיתי. רבים מתומכי מרצ הם קפיטליסטים צרופים שערכי הסוציאליזם זרים להם. לצידם יש כאלה שמאמינים בסוציאליזם ציוני, כלומר רק ליהודים ולאנשים שמוכנים לשיר את ההמנון. שמאל אמיתי הוא כזה המבין מי מנצל את מי, למה ואיך. בישראל קם "השמאל המדיני" והתעצבה דמותו, כלומר זה ה"חותר לשלום" אבל באותה נשימה טוען ש"באוסלו/48 נתנו להם הכל". הוא בהחלט מסתיר את העובדה שיש גם דבר כזה שמאל המכיר גם באנשים בעזה, שלא עושה להם דמוניזציה ומכריז על מיליון וחצי אנשים כמחבלים.
    מי ראוי להוביל את המדינה כרגע? אף אחד מאלו שנבחרו. כנראה שגם לא יוכלו להקים ממשלה ועל כן שווה להתכונן לבחירות הבאות. חד"ש מציעה אלטרנטיבה אך רק עתה מתחילה לבנות אותה כדי להציע יותר לציבורים שונים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. תופעת השמאלנים שאוהבים את חד"ש הייתה מוזרה ונשארה מוזרה. מה בדיוק גורם לקבוצת אנשים עם איי קיו גבוה מהממוצע לתמוך במפלגה ערבית כושלת? מהיכן הדבקות של אותם אנשים בפרדיגמות כלכליות שאפילו בעולם הסוציאליסטי אבד עליהן הקלח לחלוטין?

    הייתי אומר שהלך מנדט לשמאל הנורמלי לטובת ההזיה של חד"ש החדשה, אבל אתנחם בכך שבעוד האמריקאים היו צריכים את ניידר שישריין את נצחונו של בוש הרי שכאן לפחות ההשפעה של התופעה המוזרה הזו היה שולי.

    אני באמת חושב שחסר כאן ניתוח שהוא בכלל מתחום הפסיכולוגיה. צאו מהקשקוש הזה חברה, זה כבר לא מצחיק.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. יוסי: בוא נזכור שמרצ של בחירות 92 (עם רבין הסוחף בראשות העבודה) עמדה על 12 מנדטים. מרצ בהחלט יכולה להיות כוח משמעותי גם אם לא עליה יקום וייפול השמאל.
    שמרלינג: אני בכלל לא בטוח שאתה צודק. הכשלון הגדול של ממשלת קדימה דבק בשמאל שלא טרח להוות אופוזיציה ראויה ובכך בעצם השאיר למאוכזבים רק מסקנה מתבקשת אחת. הכשלון הזה מתחיל הרבה קודם בתמיכה (גם אם לוותה בהסתייגויות רפות) בתכנית ההתנתקות של שרון רק על רקע העובדה שהיא מספקת תקדים לפינוי התנחלויות. בכל מקרה כדאי לזכור ששיא כוח של השמאל לא נרשם בימי האופוריה של אוסלו אלא בימי הייאוש מדרך הימין.
    אור, אלעד, אמיר, עמיצי: דבריי הוצאו מהקשרם. אני לא חושב שיש פסול בדיון "מהו שמאל", אני חושב שיש משהו פגום בדיון "מיהו שמאלני" כפי שהוא מתנהל עכשיו. לראשונה בחיי (פוסט בעניין ממש בקרוב) אני חושב שריבוי המפלגות בפוליטיקה הישראלית הוא בעייתי כיוון שהוא מעודד תופעות כאלה. כשלכל אחד יש את "מפלגת הבוטיק" שלו, כששיתוף הפעולה עם מי שנבדל ממנו בניואנסים הופך לבלתי-נסבל אנחנו יוצרים מצביעים מפונקים ולכן גם כאלה שממהרים להתאכזב (זה קורה, כמובן, גם בימין).
    ענר: והפרדיגמות של נתניהו, מה עם הקלח שלהן? לא אבד?
    הליכוד קורא "לבחון" את חשיפת קרנות הפנסיה לבורסה, משל מדובר בתהליך שמקורו לא ממש ברור, נתניהו לא פוסל הלאמה של בנקים.
    אז כן, אני לא מתלהב מהדבקות של חד"ש במרקס ובלנין, אבל אם, כמו שקורה עכשיו, המשמעות היא פעילות פרלמנטירית חזקה מאוד למען זכויות עובדים, אני בטח לא מתלונן.
    אבל עזוב את הכלכלה רגע. כל המפלגות הציוניות ויתרו בפועל על ייצוג פרלמנטרי לערביי ישראל (השווה למצב בשנות השמונים), מנגד שני שליש בערך מהמצביעים הערבים הלכו לכיוון מפלגות בדלניות. חד"ש היא היחידה שעדיין מנסה לפחות לדמיין כאן חברה משותפת של יהודים וערבים. רק על זה היא ראויה להיחשב כאופציה (ושוב, גם על זה בהמשך).
    איתי: תודה לך.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. שחר- נדמה כי אתה מצליח להתחמק מהשאלה שממנה כל המפלגות המגדירות את עצמן ציוניות מצליחות להתחמק. מה היא ציונות והאם יש טעם בהגדרה ציונית ב2009, זאת השאלה. זה ההבדל הגדול בין מרצ ושמאל אמיתי. מרצ לא מוכנה להודות באמת בעוולות העבר, לדבר על בעית הפליטים, להודות שציונות מכילה בתוכה הגדרה גזעית בעיתית שאין לה פיתרון, שאין כזה דבר יהודי דמוקרטי, על איזה מן שוויון מרצ מדברת, ואיך זה שגם כשהם סוף סוף מפגינים אין בהפגנות שלהם זכר למגזר הערבי? מה שהוביל להתפוררות השמאל הוא בדיוק המחסור בשיח על מהי שמאלנות בישראל (הצעה אחת שלי היא, הסלוגן שהומצא על ידי "השמאל": "אין פרטנר"). אם יום לפני הבחירות אנשי שמאל תוהים עדיין אם להצביע לקדימה, אז משהו רקוב בהגדרות הפנימיות של השמאל, ויש לדון בריקבון הזה.
    אה כן, ותתחדש על המגירות.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. שחר, תודה רבה על הפוסט המעולה.

    בנוגע לציפי לבני – החזון המדיני של ציפי לבני, כמו שהוא, פחות או יותר מתיישר עם הנסיגה החד-צדדית מעזה. יש מישהו שחושב שהנסיגה מעזה ללא הסכם הייתה רעיון טוב?

    השמאל צריך להציג חלופה לגישה המדינית-בטחונית של ליכוד-קדימה-עבודה, שמבוססת על שליטה על הפלסטינים והכתבת אפשרויות המחיה שלהם, כאילו ישראל הסוהר ופלסטין היא האסיר.

    בעיני, השמאל צריך להציג חזון מדיני שמתבסס על בניית יחסי אמון ושכנות טובה בין ישראל לפלסטין, ולשכנע את הציבור היהודי בכך.

    החזון המדיני הזה הוא לא משאלת לב אלא כורח המציאות. עזה מראה שבלי יחסי אמון עם פלסטין הקיום הישראלי נמצא בסכנה מכל הבחינות – בטחונית, מדינית וכלכלית.

    לכך אני רוצה להוסיף שהשמאל צריך להדגיש שהחמאס הוא איום על כולנו, ישראלים ופלסטינים, ושהשמאל מתנגד נחרצות לחמאס, אבל הדרך לעצירת החמאס לא עוברת דרך בתי הקברות בעזה. בעוד שרוב היהודים חושבים על החמאס, השמאל לא מבטא מספיק את עמדתו בנושא. לא צריך להתבייש – יש לנו עמדה טובה ונכונה וצריך להגיד אותה.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. בעז: תודה (על התתחדש).
    אני לא מגדיר את עצמי כציוני כבר די הרבה שנים, ואני עדיין חושב שאין טעם לנסות ולגרום למרצ, למשל, ודאי שלא למפלגת העבודה, להכיר בסתירות הפנימיות של הציונות. אני כן תוהה איך קרה שבשתי המפלגות האלה אין היום ייצוג שמתקרב ללהיות סביר לערביי ישראל. איך יכול להיות שבמשך ארבעים שנות קיומה הראשונות של המדינה המצב היה שונה (כולל עשרים שנות כיבוש). אני בהחלט חושב שהשמאל הציוני יכול לתת בתוכו מקום גם לעמדות שאינן ציוניות, אני ממש לא חושב שהגישה שאתה מציע היא קונסטרוקטיבית. נו, אז אולי תשכנע עוד עשרים אךף מצביעי מרצ שהם עושים שקר בנפשם ותזכה את חד"ש במנדט נוסף. בתמורה תקבע סופית את השמאל בעמדת המצורעים שממתינים לחורבן המדינה.

    אה, כן, שכחתי. לטעמי חד"ש אינה שמאל אמיתי כי חזון ה"דיקטטורה של הפרולטריון" הוא בזוי, ועד שלא תקום מפלגה אנרכו-סינדיקליסטית אמיתית לא יהיה כאן שמאל שראוי לשמו.

    אורי: מסכים עם כל מלה. ואני בהחלט חושב שהכשךון הגדול של השמאל היה שקולו לא נשמע באמת במהלך ההתנתקות, או אחריה. הכשלון של ההתנתקות, למרות שנחזה גם על-ידי חלקים בשמאל (ביילין וחד"ש) נתפש כהוכחה לצדקת הימין ובכך חתם את גורל מערכת הבחירות האחרונה מראש.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. שחר: הגיע הזמן שהשמאל, או מתיימרי השמאל, יבינו שבסופו של דבר ההצבעה היא בין שני מועמדים לראשות הממשלה ובין שתי ממשלות שלד אפשריות. קדימה היא היום המפלגה שמייצגת את כל מי שמתנגד לימין וזו בעיני הגדרה טובה בהרבה לשמאל מאשר ויכוחים פנימיים המזכירים את הסצינה המפורסמת מבראיין כוכב עליון. מרצ היא שותפה שמאלית של קדימה והיא קצה השמאל הרלוונטי. משם אין הבדל מהותי בין בל"ד, חד"ש, רע"מ ומי שעוד יצטופף שם. אולי כמה הצעות חוק פרטיות או ח"כ נמרץ יותר או פחות, אבל זהו.

    חד"ש היא מפלגה מוקצית, בצדק או שלא, ואין לה יכולת לשחק את המשחק הפוליטי כי היא לעולם לא תהיה חלק מהממשלה. מי שרוצה להצביע לאופוזיציה בהגדרה, בבקשה. מי שמעוניין להשתתף במשחק לא יכול לחשוב על חד"ש כאופציה.

    ובאשר לנסיון לשלב בין יהודים וערבים…נו. בין יהודים וערבים צריך לשלב ברמה המדינית ולשם יש לשאוף, לא ברמה של בית מעורב לנשים מוכות ביפו ד'.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. ענר: זה לא הולך ככה, מצטער.
    אתה לא יכול להגיד שחד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל מוקצות מהשתתפות במשחק הפוליטי מצד אחד אבל לטעון שאין מקום לשילוב בין יהודים וערבים ברשימות הציוניות. זאת אומרת ברור שאתה יכול לטעון ככה אבל אז אתה בפועל מרחיק עשרים אחוזים מאוכלוסית ישראל מהמשחק הפוליטי עוד לפני שהתחלת.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. לא אמרתי זאת, חלילה, וגם איני מתכוון לכך.

    יש הרבה מאד מקום לשילוב ערבים ברשימות הציוניות. יש מקום רב וחשיבות רבה להשתתפות של ערבים במשחק הפוליטי הישראלי. ברם, במפלגות שהן חלק אמיתי מהשיג ושיח הפוליטי.

    אני חושב שהרטוריקה הערבית דחפה את חברי הכנסת הערבים אל מחוץ למשחק הפוליטי. במילים פשוטות הם באמת פשוט ירדו מהפסים, הגיעו לאג'נדה וצורת התבטאות שמקטלגת אותם במקרה הטוב כמטרד לא מזיק ובמקרה הרע כאויב. גם ערביי ישראל סובלים ממשבר מנהיגות קשה, לא רק יהודי ישראל.

    [להגיב לתגובה זו]

  16. ענר: אני חושב שיש כאן נושא מרתק ואני מנסה לערוך עכשיו סקר ספרות כדי למצוא מקורות לקריאה נוספת. אני לא בטוח מה קדם למה בתהליך שאתה מתאר. מעבר לעובדה שקיפוחם של ערביי ישראל לאורך כל שנות המדינה הוא עובדה שאין עליה ערעור מה שבאמת מעניין זה מה קרה בתחילת שנות התשעים דווקא שגרם לנטישה ערבית את המפלגות הציוניות ולצמיחה המהירה של בל"ד ורע"מ-תע"ל, על רקע ממשלת רבין שדווקא עשתה הרבה יחסית בנושא.
    במובן מסויים נדמה לי שלמפלגות הציוניות די נוח עם זה. הגוש הערבי משמאל מבטיח לעבודה מנדטים משוריינים בגוש חוסם שאין צורך להתחשב בהם במשא ומתן קואליציוני. אותו גוש גם נותן לימין לצווח "ממשלת בגידה שנשענת על קולות ערבים".

    [להגיב לתגובה זו]

  17. שחר, אני לא יודע אם אתה מודע לכך, אבל ענר כבר קרא ליוסי גורביץ נאצי בבלוג שלו (פעמיים). מכל הודעה שלו בנפרד נראה שיש לו אמירה, אבל בעצם אין לו שום דעה קוהרנטית, רק מילים שמורכבות יחדיו (למשל "קדימה היא היום המפלגה שמייצגת את כל מי שמתנגד לימין וזו בעיני הגדרה טובה בהרבה לשמאל מאשר …")

    [להגיב לתגובה זו]

  18. אלעד, ענר, כל השאר: אני מקווה שלא מאוחר מכדי לבקש להשתדל ולהימנע מלגרור את הויכוח לכיוונים שנראה שהוא מתחיל להיגרר אליהם.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. אני חושב שככל שהלאומיות הפלשתינאית הפכה לכוחנית כך היה קשה יותר לערביי ישראל לעמוד מהצד ולשתף פעולה עם הציונות. אגב, משנת 2001 די ברור שהערבים הפסיקו לתמוך אוטומטית במועמד שמאל. אם כבר, הרי שהם מנציחים את שלטון הימין.

    כשאחמד טיבי מודיע שלא ימליץ על ציפי לבני הרי שהוא מקדם את ביבי כראש ממשלה. ההנחה על פיה כל היהודים אותו דבר לא פחות דומיננטית מההנחה הנגדית אודות ערבים.
    אני מסכים שקשה לקבוע מה הוביל למה, כנראה אין לכך תשובה מוחלטת.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. צבור ערבי שמעונין להשתלב בצבוריות הישראלית לא מצביע למפלגה ערבית מובהקת.
    צבור ערבי שמעונין להשתלב בצבוריות הישראלית, לא מצביע למפלגה בעלת דעות של 1% מהצבור בישראל, ועוד 1% תקוה מכלל הערבים בארץ (זכות השיבה למשל)

    אנשים בצבור הישראלי מתפקחים, כשכל מה שמרץ מנסה, במלחמה האחרונה, זה להראות כמה היא יותר פוסט, וכמה היא פחות ציונית, אז השמאל ילך ויצטמק, וימשיך לריב ב"למי יש יותר גדול" (נשמה שמאלנית, או פוסט ציונית כמובן)

    [להגיב לתגובה זו]

  21. nils: האם אתה יכול לטעון שבמשך ארבעים שנים של הצבעה למפלגות ציוניות היתה השתלבות של הצבור הערבי בצבוריות הישראלית?
    מרצ, אגב, במלחמה האחורנה ממש לא ניסתה להראות שום דבר ממה שאתה טוען.

    [להגיב לתגובה זו]

  22. "צבור ערבי שמעונין להשתלב בצבוריות הישראלית לא מצביע למפלגה ערבית מובהקת"

    למה לא? הערביות היא לא חלק מהישראליות?

    [להגיב לתגובה זו]

  23. orbar: יש מידה שלצדק בציטוט של nils שהבאת, ואין צורך לרוץ ולמצוא בו סימנים לגזענות. העלייה הדרמטית בכוחן של מפלגות לאומיות ואיסלאמיות בציבור הערבי היא בהחלו עדות למגמה של הסתגרות בתוך עצמו (בדיוק אותו דבר נכון מאז ומעולם לגבי המפלגות החרדיות).

    [להגיב לתגובה זו]

  24. שחר,
    אני ממש לא מסכים איתך. אד-אבסורדום ניתן לומר שכל הצבעה למפלגה שאינה מפלגה גדולה (נגיד עבודה-קדימה-ליכוד), כלומר הצבעה למפלגה שהיא אינה חלק מליבת הקונצנזוס אלא במובהק X (הכנס תוכן מתאים לפי המפלגה), מוציאה מהישראליות. אתן דוגמא: שינוי, למשל, הייתה מפלגת מעמד-בינוני- בינוני-גבוה קלאסית. הצלחתה הרבה בבחירות 2003 יכולה להעיד על הסתגרות המעמד הבינוני מפני הישראליות. זו כמובן טענה מגוכחת. ירוקים, זכויות הגבר, הבית היהודי ובל"ד הן כולן מפלגות המייצגות את הישראליות. הישארליות פשוט יותר מגוונת מליבת הקונצנזוס.
    לכן, מאחורי האשמת הערבים שהינן מסתגרים אכן מסתתרת גזענות סמויה או גלויה. אני מסכים לטענה כללית יותר שהחברה הישראלית של היום מפוצלת יותר, ויש נטייה פחותה יותר להתגייס מאחורי איזה טוב כללי (מדומיין ומפוברק), אבל הערבים הם רק חלק אחד בפאזל- רוסים ודתיים- לאומיים הם דוגמאות בולטות נוספות.

    [להגיב לתגובה זו]

  25. איתמר: אני חושב שהמחיקה של "ישראל בעלייה" (בסדר, בליעתה בליכוד) ובמקביל הרחבת קהל היעד של "ישראל ביתנו" הן הוכחה לכך שהעולים כמגזר לא רצו להמשיך את ההסתגרות הפוליטית שלהם. החרדים (האשכנזים) בהחלט דבקים בהסתגרות שלהם, ואני נוטה להאמין שאם תשאל אותם הם בהחלט עושים את זה כי אין להם עניין להיות חלק מהיבוריות הישראלית במתכונתה הנוכחית. הבעיה הגדולה של ערביי ישראל, בניגוד לחרדים היא שאצלם יש בהסתגרות הזו, וכאן זה בהחלט נובע מגזענותה של הפוליטיקה הישראלית, גם ויתור מעשי על כוחם הפוליטי.
    כאשר מגזר מסויים מחליט להסתגר זה לא אומר שיש בכך ויתור על רצונו להשפיע על החברה חס וחלילה, אבל בפועל זה מה שקורה עם עלייתן של מפלגות ערביות.
    בנוגע לשינוי, אני חושב שחלק מההסבר להתרסקות שלה (לפני המחיקה הסופית שנבעה מסכסוכים פנימיים) נבע מההבנה של מצביעיה שהבחירה בשינוי היא צעד בדרך להכרזה על התנתקות מהציבוריות.

    [להגיב לתגובה זו]

  26. אני חושב שכדאי להזכיר שבמשך השנים הארוכות בהם היו ערבים במפלגות הציוניות (או במפלגות הלווין של מפא"י) הם היו בעיקר "ערביי מחמד". המפלגות הללו לא דאגו באמת לציבור הערבי, והערבים שם הודרו מכל תפקיד בכיר שהוא (מג'אדלה הוא השר הערבי הראשון). כדאי גם לציין שב-19 שנות הקיום הראשונות של המדינה המיעוט הערבי היה תחת שלטון צבאי (וזה גם אולי שייך לפוסט על משילות).
    אני חושב שזה לא יהיה מופרך לקבוע שלא פחות מכך שהערבים הסתגרו הרי שהפוליטיקה והחברה היהודית הלכו וזרקו אותם החוצה. כאשר לא מאשרים תוכניות בניה ל-20% מאזרחי המדינה, כאשר מעבירים תוכניות ל-"יהוד הגליל" ולשם כך מפקיעים אדמות של ערבים (ומקימים עליהם ישובים יהודיים שאחר כך לערבים אסור לקנות שם דירות כי זה בבעלות קק"ל) זו קצת חוצפה לבוא אחר בטענות לגבי חוסר השתלבות של ערבים בפוליטיקה היהודית. לקריאה נוספת – "הדור הזקוף" של רבינוביץ' ואבו-באקר.

    לגבי ההערות של ענר – כפי שכבר כתבתי, נראה שענר לא מכיר בחשיבות העבודה הפרלמנטרית וקיומה של אופוזיציה אמיתית. זו לא תפיסה יחודית לו, אבל היא מטרידה משהו. הרעיון שאם מפלגה בטוח לא תשב בקואליציה אז אין למה להצביע לה הוא מטריד מכמה וכמה בחינות. הרעיון שמרצ היא הקצה הלגיטימי של השמאל הוא אפילו מטריד עוד יותר.

    ולגבי הפוסט – במובן מסוים אתה צודק, ולמרות היכרות אישית עם חלק מאנשי "מלכוד 67" לא מאוד אהבתי את הפוסט ההוא שם. אבל לאט לאט אני מתחיל לחשוב שהמצב פשוט אבוד. שהעובדה שאין שמאל בישראל היא עמוקה יותר ומקיפה יותר מאשר משהו שבהסברה או חינוך יכולים לתקן בזמן הנראה לעין. נכון – בטווח הארוך (שני דורות, שלושה דורות?) אני מאמין שתפיסת העולם שרואה בכיבוש את הרע שאני רואה בו, ובאפליה הגזענית נגד הערבים בכלל – גם אזרחי המדינה – את העוול הנוראי שהיא, תהיה נחלת הרוב היהודי. הבעיה היא שאני לא רואה את זה קורה בימי חיי בלי משבר אמיתי (הקצנה שתוביל לבסוף לנידוי וחרם בינלאומי). במצב כזה לא בטוח מה עושים.
    נו, אולי יש עזרה בדרך.

    [להגיב לתגובה זו]

  27. יובל: אין ספק שייצוג האינטרסים של ערביי ישראל בידי המפלגות הציוניות במשך ארבעים שנים (עד לצמיחתן של רשימות ערביות אמיתיות בניגוד לרשימות הלווין של מפלגת העבודה בגלגוליה השונים) היה מחפיר. אני לא מאשים בשום שלב את הציבור הערבי בהסתגרות שלו, אני רק חושב שהיא עוד עדות עצובה למצבה של הפוליטיקה הישראלית.
    לגבי ההערות של ענר – אני חושב שאתה עושה לעצמך חיים קלים קצת. מובן מאליו שגם לדעת ענר יש חשיבות לאופוזיציה ולעבודה אמיתית של סיעות אופוזיציה, אבל חייבים להודות שיש משהו סיזיפי ואבסורדי במפלגה שמלכתחילה אפשר לדעת שלעולם לא תהיה חלק בקואליציה (מובן מאליו שזה לא אומר שחד"ש צריכה להיענש על הגזענות של הפוליטיקה הישראלית). מצד שני פעם זה הרי היה "בלי חירות ובלי מק"י", כך שגם חירות לכאורה נידונה לאופוזיציה נצחית.
    כשדיברתי על משימה חינוכית לא התכוונתי לחינוך הדורות הבאים וכתבתי את זה במפורש. התכוונתי לעובדה שכולנו מכירים אנשים ש"התפכחו" מאשליות השמאל, או כאלה שסתם לא מעוניינים לשמוע יותר מידי. האינסטינקט, אחרי כמה סיבובים, הוא לוותר על המשך הדיון איתם ולהסתגר. אני חושב שבאינסטינקט הזה צריך להילחם.

    [להגיב לתגובה זו]

  28. שחר: הבעיה שלי היא שגם אם נלחם באינסטיקנט הזה ונמשיך להתווכח ולהסביר אני חושב שסיכויי ההצלחה שלנו הם נמוכים. אני פשוט מתחיל לחשוב שהמאבק הזה אבוד לעת עתה, לפחות מניסיוני בסביבתי האישית ומניסיוני במספר פעילויות פוליטיות בהן לקחתי חלק. יאוש? לא אכחיש.

    [להגיב לתגובה זו]

  29. עוד צעד בדרך לדו קיום: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3676292,00.html
    שימו לב לכך שנצרת עילית "סובלת" מהגירה של ערבים. וזה לא ציטוט של דובר כלשהו, אלא ניסוח המצב האוביקטיבי של העיתונאי.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting