אין מחיר לחופש? (ימי חופשה כסוללות משומשות)

לא מזמן התפרסם אצל עידוק פוסט שגרר שרשרת תגובות ארוכה במיוחד, התייחסות של יובל דרור בעין השביעית וחלום סוריאליסטי של יונתן זילבר. הפוסט המקורי מביא, כלשונו, פנייה נרגשת של יאיר לפיד לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות להירתם לעזרת עובדת שבנה המאומץ חולה וזקוק לטיפול יקר. כדי לעזור לעובדת המדוברת הסביר לפיד לעובדים כי

עכשיו היא לא יכולה יותר. היא זקוקה לנו. לקבוצת “ידיעות אחרונות” יש תוכנית שבה כל העובדים תורמים – דרך מקום העבודה – חלק מסויים, קטן מאוד, מימי החופשה שלהם. אתם לא תרגישו את זה בסוף החודש, א’ וד’ ירגישו את זה כל חייהם.

הויכוח הגדול אצל עידוק התעורר סביב התגובה הגסה של אחד מעובדי העיתון, ששכרו קוצץ לאחרונה, לאחר שזה השיב ללפיד

יאיר היקר,

תמצוץ לי אתה והשותפות הערכית שלך, צדקן מתנשא שכמוך. תוכל לבקש ממני תרומות אחרי שאני אקבל מיליון דולר על הופעה בקמפיין של בנק הפועלים.

שלך,

עיתונאים שקיצצו להם את השכר

התגובה, כאמור, גסה ומרתיעה, ודאי כשמדובר במצבו הקשה של ילד תמים התלוי בטיפול יקר. יחד עם זאת, אם היה ספק, אני חייב לציין שאני תומך באלה מבין המגיבים בפוסט המקורי שביקרו את הפנייה של לפיד על הצביעות והזיוף שבה.

אבל מה שחורה לי יותר מכל בסיפור הזה הוא הנוהג הרווח במקומות עבודה לבקש מהעובדים תרומה בדמות "ימי חופשה" בתוספת הטענה השקרית כאילו "לא תרגישו את זה בסוף החודש". נניח רגע לתגובה של יונית

אני רק רוצה לציין שתרומת יום חופש (בקשה שכבר הופיעה בעבר בקבוצה) היא לא “תרומת יום חופש”, אלא כסף שיורד מהמשכורת, וכסף משמעותי, כזה שמרגישים. כלומר, לא מבקשים ממני לתרום ככל שביכולתי, אלא לתרום משהו כמו 300 שקל.

ונדמיין שהתרומה אכן הייתה ממומשת באמצעות ניכוי ימי חופשה שצברו העובדים לזכותם.

במקומות עבודה רבים נהוג לבקש מהעובדים לא להשליך סוללות משומשות שהופכות לפסולת רעילה או מחסניות דיו ריקות, ולרכז אותן במקום ייעודי. לעובד יחיד הטרחה של טיפול בסוללות משומשות ומחסניות דיו ריקות אינה משתלמת, אבל כשהחברה אחראית על טיפול מרוכז כזה אפשר להביא תועלת של ממש לסביבה, כמו גם לחסוך סכום כסף מסויים.

באופן מקומם ומרתיח, הפניות לתרומת ימי חופשה מנוסחות ממש כאילו היו אותם ימי חופשה סוללות משומשות ורעילות.

ימי חופשה הם לא סוללות משומשות. ימי חופשה הם כסף לא מבוטל המגיע לעובד לפי חוק ולפי הסכם ההעסקה שלו עם המעביד. יתר על כן, החוק מגדיר תקופת התיישנות של שלוש שנים על ימי חופשה, תקופה שמשמעותה היא שעובד צריך לא לנצל באופן קבוע חלק משמעותי מימי החופשה שלו על מנת להגיע למצב שבו יום חופשה שקול לסוללה משומשת (ודאי במקומות עבודה כמו ידיעות אחרונות בהם יש לא מעט עובדים שתקופת ההעסקה הכוללת שלהם לא תעלה על שנים אחדות).

אבל שוק העבודה הישראלי, והפניות המדוברות הן רק סימפטום אחד, מעודד התייחסות שונה לחלוטין לימי החופשה. לפני שבועות אחדים יצא לי לשמוע באחת ממהדורות החדשות ידיעה לפיה בדצמבר נרשם שעור נמוך במיוחד של היעדרות מעבודה. ההסבר המלומד טען שבהשפעת המיתון עובדים החוששים למקום עבודתם מהססים לנצל ימי חופשה וימי מחלה. אני לא זוכר אם הדברים נאמרו במפורש, אבל קשה היה לטעות בטון הכללי של אותה ידיעה. ראו איך יש למשבר הכלכלי גם צדדים חיוביים. כי היעדרות מעבודה, למרות שהיא זכות אנושית וחוקית בסיסית, נתפשת משום מה כשלילית.

אז יש לנו מקום עבודה שסביר להניח שמעניק לפחות לחלק מעובדיו יותר ימי חופשה שנתיים משמחייב החוק. מאוד ייתכן גם שבניגוד לחוק היבש הוא אינו כולל במניין ימי החופשה את סוף השבוע כשמי מעובדיו לוקח שבוע שלם של חופשה. אבל בסופו של דבר יוצר אותו מקום עבודה אווירה שבה ניצול מלא של הזכויות המוקנות לעובד לפי חוק נתפש על-ידי העובד עצמו ועל-ידי המערכת המעסיקה אותו כהפגנה של חוסר נאמנות. אווירה שבה מובן מאליו שעובד לא ינצל את מלוא ימי החופשה שלו מתוך מחוייבות ערכית למקום העבודה. אווירה שמאפשרת למחלקת משאבי אנוש (או ליאיר לפיד) לפנות אל העובדים ולומר להם שימי החופשה הצבורים שלהם הם לא יותר מסוללות משומשות ורעילות.

הערת הבהרה: אין באמור לעיל משום טענה כי מקומות עבודה מנועים לחלוטין מלשתף פעולה אם אירועי התרמה כאלה או אחרים, אבל הנוהג הנלוז של התרמות בהן סכום התרומה המינימלי הוא מאות שקלים במסווה של פעולה חסרת תוצאות תוך ניצול מוסר העבודה הפרוטסטנטי  של העובדים ותחושת המחוייבות שלהם למקום העבודה בהחלט מעביר אותי על דעתי. למעשה, כל התרמה כזו שנעשית בגלוי ודרך תלוש המשכורת של העובד פסולה לחלוטין בעיניי בכך שהיא מייצרת לחץ לא הוגן של המעסיק. מקום עבודה המעוניין לקחת חלק באירוע התרמה מוזמן להציב קופת התרמה מאובטחת במקום דיסקרטי כך שעובדים המעוניינים לתרום יוכלו לעשות זאת.

4 תגובות ל“אין מחיר לחופש? (ימי חופשה כסוללות משומשות)”

  1. קראתי את הפוסט המקורי ואני בעד היורקים על י. לפיד. הבקשה שהוא שלח צבועה, ונגועה בדמגוגיה המוכרת שלו בטוריו. אצלנו בחברה היה מקרה דומה, עם אשתו של עובד שהיתה חייבת לעבור ניתוח בארצות הברית. נשלחה בקשה ממחלקת כוח אדם, מנומקת וקורקטית, חפה מכל ההתנשאות הזו של "לא תרגישו". כמעט כולנו תרמנו יום אחד, החברה השלימה עוד יום על כל יום תרומה (מה שגם מערכת ידיעות היתה יכולה לעשות) והגברת טסה לניתוח שהציל את חייה. יאיר לפיד הוא לא חבר של אף אחד במערכת, חוץ משל המו"ל, אני מניח. ו"תמצוץ לי" היתה התגובה המדוייקת גם שלי, ורק ביום שאני רגוע.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. רק עכשיו ראיתי את זה. אלוהים אדירים. התגובה אולי היתה גסה אבל בהחלט במקום. מי שאין לו בושה, מרמה של הפרשי שכר של 2000%, להתייחס לאחרים כ"שותפים" שווי ערך (רק כשזה מגיע לתרומות, כמובן), בפירוש מזמין תגובה כזו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. יפה אמרת.

    הדבר שאני הכי שונאת אצל יאיר לפיד זו העמדת הפנים שלו כאילו הוא "ישראלי מן השורה, כמוני וכמוך". עאלק.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. יש בפרסונה הלפידית משהו מאוד מקומם אז בהתעלם מלפיד עצמו – אני תוהה האם בן אדם עם כסף (ימבה) כבר לא יכול להחשב ישראלי (במובן של טיפוס מייצג)?
    זה נראה לי מקומם לקבוע שלא. נראה לי שהבעיה עם לפיד היא בעיה של התנהלות ולא של כסף וחבל שרוב המגיבים על פרשת המכתב (המבחיל) מתייחסים לכסף הלפידי. הבעיה היא עם ההתחסדות ועם העובדה שלפיד מעולם לא היה "ישראלי" (גם לפני החוזים השמנים) למרות שהוא כל הזמן מנסה למצב את עצמו ככזה.

    ולעניין ההעדרויות מהעבודה – נדמה לי שהידיעה התייחסה להעדרויות עקב יציאה לסידורים וחלקי ימי מחלה ולאו דווקא לימי חופש.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting