עולם ישן, עדי יסוד נשמֵּרה – על שני מאבקי יוצרים

לפני כמה שבועות געש כאן סביב המאבק המשפטי של גילדת הסופרים האמריקאית בפיצ'ר הבוסרי שמאפשר לקינדל 2 של אמזון לקרוא בקול ממוחשב ומסונתז את תוכן הספרים הטעונים בו.

לאחרונה גם התעצם בארץ מאבק היוצרים נגד זכייניות הערוצים המסחריים, המתחמקות מחובותיהן על-פי המכרזים להפקה של יצירות מקור ובוחרות למלא את המסך בתכניות ריאליטי.

באופן גס נדמה לי שאפשר לנחש את דעותיהם של כותבי וקוראי הבלוגוספירה בשני העימותים האלה מראש. גילדת הסופרים מנהלת מאבק אנכרוניסטי מול התקדמות טכנולוגית בלתי ניתנת לעצירה, דינה להפסיד והיא בעיקר מאירה את עצמה ואת חבריה באור מגוחך. היוצרים, מנגד, אולי בזכות היוקרה שלהם לכאן, אולי בזכות המראה הנבואי הרושף של רני בלייר, מנהלים מאבק נואש על נשמת אפה של התרבות הישראלית המידלדלת.

 

הנביא רני בלייר (מתוך האתר הרשמי של תל"י, תמונה: ורד אדיר)

מוזר, כי בסופו של דבר, יש לשני המאבקים האלה הרבה מאוד מן המשותף.

בעודי מנסה לנסח עמדה במאבק בין גילדת הסופרים לבין אמזון מצאתי את האינסטינקט שלי זועק. מצד אחד חשבתי לעצמי, ניצב תאגיד ענק ודורסני שכבר הוכיח את יכולתו לכופף את שוק הספרות העולמי, ומצד שני עומד איגוד מקצועי, ועוד כזה של אנשי רוח, ועוד אחד שקורא לעצמו גילדה, עד שברור לי שאני חייב לצדד בסופרים. ואף על פי כן, ככל שהפכתי בנושא בחיפושיי אחרי זווית שתאפשר לי להשמיע קול בעד קריאתה של הגילדה, מצאתי שאני נדחק לתמיכה באמזון. לכל היותר, חשבתי לעצמי, יש מקום לתיקון קל, זניח כמעט, בחישוב תמלוגים על מנת להביא בחשבון את הפיצ'ר החדש של הקינדל.

את העמדה מול מאבק היוצרים הישראליים, מנגד, לקח לי הרבה יותר זמן לגבש, עד שנתקלתי, פעם אחא פעם, בטענה הדרמטית של מנהלי המאבק ותומכיו לפיה מדובר ב"מאבק על העתיד שלנו, לא פחות מזה", טענה שהובילה אותי לשאול האם העתיד שלנו הוא אכן עוד סדרת דרמה על משפחה ישראלית מתפוררת ולא מתפקדת? עוד סיטקום על חבורת רווקים תל אביבית? וההבנה שאלה רחוקות מאוד מלהיות העתיד, למעשה, אם להודות על האמת, הן העבר. ממש כשם שגילדת הסופרים נאבקת לשמר הפרדה טכנית, מיושנת ומלאכותית בין שני פורמטים לשיווק ספרים, כך נאבקים היוצרים על שימור היוקרה של ז'אנרים שהולכים ומאבדים את הרלוונטיות שלהם.

עתיד? הווה? עבר. אמאלה!

הקינדל באופן כללי, והפיצ'ר הקוֹלי שלו בפרט, הם הזמנה כמעט מפורשת לסופרים לדמיין מחדש את אומנותם. הסופר הראשון שיכתוב יצירה ראויה לקינדל יכול לזכות בתהילת עולם, שלא לדבר על חוזה שמן למדי. כי הקינדל, אם לא עכשיו אז בגירסה הבאה שלו, יוכל בקלות רבה ללמוד את קצב הקריאה למשל, ולהוסיף לספר פסקול, פסקול שאינו חייב להיות מוגבל למוזיקת רקע. יצירה שתיכתב לקינדל תהיה שלמה רק כשהקורא יוכל, במקביל לקריאה הויזואלית לשמוע גם פרטים שישלימו את העלילה. הקינדל יוכל גם לשנות את מה שנכתב בעמוד מסויים תוך כדי קריאה. אלה רק מחשבות ראשוניות על האופן הבסיסי שבו יש בקינדל פוטנציאל לשינוי אמיתי של האופן בו יוגדרו ספרים. גילדת הסופרים אמורה, לטעמי, לעוט על הפוטנציאל הזה כמוצאת שלל רב (במקביל לנסיון שקול לשמר את ההכנסות גם מספרים קונבנציונליים יותר).

במידה רבה טיעונים דומים מאוד תקפים גם לגבי מאבק היוצרים. ההצלחה הגדולה של הריאליטי צריכה לשמש נקודת פתיחה לדיון אמיתי בשאלה על עתידה של הטלוויזיה. אבל אם הקינדל מוכיח שאין טעם לקדש את פורמט הרומן בן מאות השנים, הצלחת הריאליטי חייבת להיות הוכחה חותכת לכך שאין טעם להיאחז בדרמה הטלוויזיונית הצעירה כפורמט מקודש*.

הניחוש הראשוני שלי הוא שחלק מהקסם של הריאליטי הוא בידיעה, הבלתי ניתנת לערעור שאנחנו אמנם צופים במוצר ערוך ומתוסרט במידה רבה, שהליהוק הוא אכן מניפולטיבי, אבל בסופו של דבר גם בידיעה החד משמעית שלכוכבי הריאליטי יש קיום אמיתי בין פרק לפרק. עצם קיומו של ערוץ 20, בין אם צופים בו ובין אם לאו מהווה אישוש לקיום הזה. הקיום הזה עומד בניגוד מוחלט לרצף העלילתי שבין פרקי דרמה טלוויזיונית, לעובדה שהדמויות בדרמה מוכנסות מידי שבוע להקפאה בהפוגה שבין פרק לפרק. כיוון שהתרגלנו כבר לצריכה רציפה של מידע קשה להתחמק מהתחושה המלאכותית של מוות קטן בין פרקי דרמה. אני מעריך שז'אנר טלוויזיוני שיצליח לתרגם את תחושת הרצף החיוני של הריאליטי גם ליצירה מתוסרטת יוכל למשוך אליו צופים שזנחו את הדרמה לטובת הריאליטי.

ממש כשם שאני מקווה ומאמין שיש כבר סופרים שעובדים על "ספר הקינדל" כך אני מקווה שיש גם יוצרי טלוויזיה שמנסים להעתיק את המשיכה של הריאליטי לדור הבא של הדרמה, במקום להיאבק על זכותם להמשיך וליישם פעם אחר פעם את נוסחת הקסם שלמדו פעם ב"יסודות התסריטאות".

דיסקליימר: כל האמור לעיל נוגע לבעייתיות שאני מוצא במאבק היוצרים ובדגל השמרני והמיושן שהם מתעקשים לשאת ואינו בא להביע תמיכה בצעדיהן הקלוקלים של הזכייניות המסחריות.

לקריאה נוספת:

מדיום, מסר.

מדיום, מסר, דוגמאות.

* ישראל, אגב, היא מקום מצויין לניסויים כאלה. הפקה כמו "האח הגדול" יכולה להיחשב זולה לרשת אמריקאית שמשווה אותה לדרמה שבועית עם כוכבים שמשתכרים מאות אלפי דולרים לפרק, לזכיינים שלנו "האח הגדול" הוא חור ענק בתקציב שהם ישמחו להחליף במשהו זול יותר להפקה.

15 תגובות ל“עולם ישן, עדי יסוד נשמֵּרה – על שני מאבקי יוצרים”

  1. לא יודע, "ספרי הקינדל" שאתה מתאר נשמעים לי נורא כמו התסכיתים של פעם (שעדיין נשתמרו בנישות מסויימות, כמו ההפקה החודשית של תסכיתי דוקטור הו של "ביג פיניש"). עם כל ההערכה שלי למדיום, אני לא רואה אותו משתלט על יותר מאשר פלח שוק זניח, מאותה סיבה שהפודקסטים לא החליפו את הבלוגים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. iod: אתה צודק כמובן. הנקודה היא שאני משוכנע לחלוטין שיש דרך לנצל את הקינדל כדי לייצר משהו מוצלח יותר, רק שלא היה לי כוח להשקיע יותר מידי מחשבה בנושא.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. זה פשוט אימוץ מבלי דעת את הלך הרוח הניאו-ליברלי, שטוען "קול המון כקול שדי", ורואה בהצלחה מסחרית (במקרה של הטלוויזיה, רייטינג) חזות הכל – איכות, כבוד, אמינות, יוקרה וכו'. זה שהריאליטי גורף הרבה רייטינג והרבה רווחים, לא אומר שהוא טוב. יש גם מדדים אחרים, פחות מדידים מספרית, אבל משמעותיים לא פחות.

    מאחר והטלוויזיה היא מדיום מסחרי, אם ניתן לה לפעול ללא רגולציה, מה שישתלט על המסך הוא מה שייתן הכי הרבה רייטינג תמורת ההשקעה המועטה ביותר. הטלוויזיה היא חלק מהותי מהחברה בה אנו חיים, ולכן המחוקק קבע רגולציה להתנהלות הזכייניות. אולי יבוא יום בו האזרח הישראלי, באמצעות נציגיו בכנסת, יחליט שהרייטינג וההצלחה המסחרית הם המדד היחידי המשמעותי למתן זכיון שידור, לשמחתי עדיין לא הגענו לשפל הזה.

    בניגוד לעתיד קודר שכזה, אם אנו מסכימים שיש דבר כזה איכות שלא נמדדת רק בכמות הצופים וההכנסות שבאות בעקבות זאת, ומאחר וזכיניות הטלוויזיה הן גופים מסחריים, יש מקום להתערבות רגולטורית של הממשלה. התערבות לטובת איכות הטלוויזיה של הציבור אותו היא מייצגת, אותו ציבור שמעניק לזכייניות את זיכיון השידור. הטענות של היוצרים הן נגד הפרת החוק ואי-עמידה בתנאי המכרז, מכרז אליו נכנסו הזכייניות תוך הבטחות מרשימות לרגולטור. כעת הן מתנערות מההבטחות שנתנו להם רשיון להדפסת כסף, ומצפות שהרגולטור יתקפל בפני כוחן התקשורתי והכלכלי. הרגולטור (הרשות השנייה), למרבה הצער אכן מתקפל. כאן נכנס מאבק היוצרים.

    בו נציג את זה אחרת: כמו שיוצרי הטלוויזיה הישראלים לא מעוניינים "להתרגל" לפופולאריות של ז'אנר הריאליטי, ולא מעוניינים לוותר על יצירות עמוקות ומשמעותיות יותר, למה שהאקדמיה הישראלית לא תתרגל למצב בו הדרישה העיקרית היא לחוגים כמו מנהל עסקים והנדסת תוכנה, שהם גם החוגים הרווחיים ביותר? למה שאקדמאים בתחומים כמו היסטוריה, לימודים קלאסיים, פיזיקה ושאר השטויות הלא פופולאריות והלא רווחיות האלו לא יפסיקו להעיק על הציבור והמדינה בדרישה הפרזיטית שימשיכו לקיים את החוגים הללו? מי בכלל קבע שהחוגים הללו נחוצים? הרי הם לא פופולאריים מספיק בשביל להיות רווחיים, וזה בסופו של דבר המדד היחיד שצריך להיחשב.

    עוד דוגמא: למה שהמדינה תממן אתלטים בענפי ספורט נידחים ובלתי פופולאריים כמו קפיצה לרוחק או סיף? אלו ענפי ספורט מיותרים, ובמקרה הטוב, צופים בהם 15% מהאוכלוסיה פעם בארבע שנים. הגיע הזמן שהספורטאים האלו יבינו את רוח הזמן, ויעשו הסבה מקצועית לכדורגל או לכדורסל.

    האמת היא שאלו לא דוגמאות מדוייקות. במסגרת מאבק זה, היוצרים בכלל לא דורשים מימון ציבורי (זה עניין אחר, שהוכתר בהצלחה). הם פשוט דורשים קיום החוק ועמידה במכרז, עניין שאמור להיות מובן מאליו בחברה תקינה ושומרת-חוק.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני לא כל כך מבין את המאבק נגד הקינדל. הרי כל הטענה היא שזה יחסל את השוק של ספרי-קלטת שרווח מאוד בארה"ב. השוק הזה נוצר במקור למען עיוורים. כמובן שאין סיבה לתמוך במאבק למען המשך עשיית כסף על חשבון עיוורים.

    אבל הספרי-קלטת הפכו לפופולרים מאוד באמריקה כי הם הרבה יותר נוחים לאנשים רבים, וגם אופציה מצוינת בפקקים. אבל הרי עדיין נצטרך לקנות את הספר כדי לשמוע אותו בקינדל, נכון? אז מה בדיוק הבעיה?
    אגב, עד שיפרצו את הקינדל, המכשיר הזה דווקא יגרום לעלייה במכירות ספרים, כי השאלת ספרים היא הרבה פחות נוחה עם הקינדל.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת חור בכיס?:

    ואני לתומי חשבתי שהזכייניות אוהבות ריאליטי פשוט כי הוא יותר זול.
    מול ההבדל ברייטינג בין דרמה טובה לריאליטי צריך לחשב את השימושים הנוספים בדרמה – שידורים חוזרים, מארזי DVD, חבילות VOD, ואפילו סרט אם יש משהו טוב.
    בקיצור, החישוב האם ההפקה משתלמת לא פשוט כפי שהוא נראה.

    בכל מקרה חשוב להבחין – ריאליטי הוא לא יותר כלכלי או טוב, הוא פשוט יותר זול.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אוטו פוקוס: אני כמובן מסכים איתך, אבל לא חושב שהטענות שלך רלוונטיות לדיון שפתחתי כאן.
    מוסכם על כולם (או לפחות עליי) כפי שכתבתי בדיסקליימר שהזכייניות עברו על תנאי המכרז שלהן ושהן צריכות להיענש.
    אבל ההצלחה הגדולה של הריאליטי חייבת לעורר את היוצרים למחשבה במקום לנסיגה אוטומטית לדרישות הישנות שלהם. כסף צריך לזרום להפקות מקור, אבל מתי בפעם האחרונה ראית הפקת מקור שהצליחה לעורר דיון ועניין כמו שמעורר הריאליטי? אני לא מדבר על רייטינג (לא רק) אלא על העובדה שהריאליטי עונה על צורך תרבותי אמיתי שהדרמה משום מה לא מצליחה לגעת בו.
    תשובה חלקית ומפתיעה מצאתי היום בבוקר בעוד פוסט מצויין אצל אביגיל נוסבאום, ואני מתכנן פוסט המשך בקרוב.
    ואם כבר, הרי שיצא לי לשמוע לא מעט אמירות מכיוון אנשי מאבק היוצרים גם בזכות טלנובלות (סליחה, דרמות יומיות) רק כי הן מייצרות מקומות עבודה לשחקנים ולצוות הפקה, לא איכות ולא נעליים.
    יוסי: צודק.
    חור בכיס?: זה לא מקרה שבישראל הפקות הפורמטים הנוכחיים של הריאליטי הגיעו שנים אחרי שהזכויות נרכשו וכשבארצות הברית כבר רצו כמה וכמה עונות. הפקה כמו "האח הגדול" או "המרוץ למיליון" היא יקרה מאוד בהשוואה לכמעט כל סדרה ישראלית שאפשר להעלות על הדעת ובמשך שנים נמנעו הזכייניות ממימוש הזכויות שלהם על הפורמטים האלה בדיוק בגלל זה.
    סתם לדוגמה, בפרק הפתיחה של הישרדות צילמו מתחת לים רק כדי לקבל כמה שניות של כל מתחרה אחרי הקפיצה מהמהסוק למים. אלה הוצאות עצומות בהשוואה למה שנדרש כדי לאסוף בישראל קאסט של עשרה שחקנים לצילומי אולפן.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. העניין הוא שמאבק היוצרים הוא בכלל לא על הריאליטי, וחשוב להפריד את הדיון. מבחינת היוצרים, שהערוצים ישדרו ריאליטי 75% מהזמן (ואפילו עדיף על פני רכש מחו"ל), כל עוד ה-25% הנותרים הם עמידה במחויבויות הפקות המקור החיצוניות. אמנם יש דיבור רב על חוליי הריאליטי, אבל הוא לא העניין כאן, ומבטא חוסר הבנה של כלי התקשורת והציבור, ואולי גם חלק מהיוצרים, על מהות המאבק. אם כבר, המקום הרב שהדיון הלא-רלוונטי הזה תופס בדיון הציבורי מעניין דווקא כי הוא מבטא צורך תרבותי וחברתי עמוק של חלק ניכר מהציבור (ולא רק של היוצרים) לטלוויזיה פחות רדודה.

    אז בלי קשר למאבק היוצרים: אני לא סובל את הריאליטי הישראלי. בעיני יש הבדל ברור בין תרבות גבוהה לתרבות ירודה, והריאליטי הישראלי נמצא בבירור בצד הירוד של המשוואה. אני לא חושב שמדובר בשמרנות גרידא, כי יש תכניות ריאליטי בריטיות מקוריות וחדשניות שאני דווקא מאוד מעריך – אבל עוד לא ראיתי משהו שמתקרב אליהן בישראל. להיפך.

    כמובן שאי אפשר להכחיש שקיימת היסטריה המונית סביב שידורי הריאליטי המקומיים, אבל זה עדיין לא אומר שמדובר יצירה תרבותית איכותית שראוי לשאוף לה כחברה וכתרבות. כמו שקרבות הגלדיאטורים לא היו פאר היצירה התרבותית של רומא העתיקה, ולמרות הפופולאריות הרבה קשה לומר עליהם דברים טובים (ולא נתחיל לדבר על האסתטיקה של ההרג, כמובן), כך גם הריאליטי המקומי. שניהם לא באים לספק צרכים תרבותיים, אלא צרכים בהמיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. יכולות להיות מספיק יצירות דרמטיות שיענו על הצרכים של הצופים ויצליחו לגעת להם. אחת מהסיבות שתוכניות הריאליטי כל כך מצליחות היא הפרסום החסר תקדים שהן זוכות לו. אם סדרה כמו פרשת השבוע או תמרות עשן (שהיא אפילו לא סדרה על משפחה!) היו זוכות לחצי מהפרסום הזה, אני מאמין שהן היו צוברות עוד צופים.
    ומשהו כללי לגבי הדיון – בסופו של דבר, הרי הכל נמדד בכדאיות הכלכלית. הוט הורידה את פרשת השבוע כי לא היו מספיק לקוחות ששילמו עבור הסדרה ב – VOD, למשל. הזכיינייות עושות ריאליטי כי זה זול ותבניתי, ולא עומדות בהסכמים שלהן כי המעמד שלהן מאפשר את זה (ועכשיו בכלל, בימי המשבר הכלכלי, אפשר לתלות בו את הכל, למרות שמאבק היוצרים התחיל לפני כשלוש שנים בערך)

    [להגיב לתגובה זו]

  9. שחר: פיספסת בגדול. אוטו-פוקוס הסביר פחות או יותר את דעתי, אבל הנה הגירסה שלי (בניסוח מעט פשטני, שמתעלם מכמה מורכבויות):

    המדינה רוצה להעביר כסף לאומנות. היא לא רוצה להקים קרן בעצמה, במקום זה, היא לוקחת ערוצי טלויזיה מסחריים, ואומרת להם: יודעים מה, במקום לשלם לי 200 מליון שקלים, שלמו לי רק 100 מליון, והשקיעו בהפקות מקור מסוגה עילית עוד 200 מליון (100 מליון יכנסו מפרסומות). היוצרים הוציאו אותה כמות כסף, המדינה קיבלה 100 מליון פחות, האמנים קיבלו 200 מליון, והתוכניות נבחרות ע"י הערוצים ולא ע"י ההפקה, מה שמבטיח שהבחירות יהיו סבירות ולא הזויות. כולם מרוויחים.

    אלא מה? הערוצים לא מקיימים את ההבטחה, והכסף לא מגיע לאמנים (שהמטרה היתה לתמוך בהם — מכאן התחלנו) אלא לתוכניות ריאליטי. האמנים לא מקבלים תקציבים שהיו צריכים לקבל, וזה לא טוב. העניין הוא לא אם ריאליטי זה פחות או יותר טוב מדרמה. העניין הוא שהאמנות הישראלית צריכה תקצוב כדי שתמשיך להתקיים ושלא נהפוך לארץ של מטומטמים (מאוחר מדי, אגב) והמדינה הסכימה לקבל פחות כסף מהערוצים כדי שיתמכו באמנים, דבר שלא נעשה. הקריאה שלך של הסיטואציה היא בעייתית מאד, כי היא מטה את השיח לכיוון ניא-ליברלי ודמגוגי.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. אוטו פוקוס ואלעד-וו: כמו שאמרתי די בבירור הזכייניות עברו על תנאי המכרז שלהן וצריכות להיענש. הרגולציה היא בהחלט ראויה וחייבים לאכוף אותה.
    מבחינתי כאן נגמר דיון אחד ומתחיל דיון אחר.
    הדיון הראשון שבו אני תומך לחלוטין במאבק היוצרים הוא דיון על מאבק מקצועי שלא קבוצה החרדה לפרנסתה. במאבק הזה אין כמעט מקום לדיון באיכות (טלנובלה, כאמור מספקת יותר מקומות עבודה מדרמה שבועית) וגם הויכוח סביב הריאליטי הוא הרבה פחות מרכזי. בכל מקרה, כשמדובר במאבק מקצועי שכזה אני, כאמור, תומך ביוצרים לחלוטין, גם אם יש כמה מגזרים אחרים שהמאבקים המקצועיים שלהם נראים לי קריטיים יותר.
    הדיון השני הוא בשאלה האם המאבק הזה הוא באמת על "עתיד התרבות הישראלית". כאן אני נאלץ להסתייג מהרטוריקה של היוצרים וטוען שהם נאבקים למען מה שנראה בעיניי כמו נסיון להיאחז דווקא בעבר, ועל כך חבל לי.
    עדו: הוט דחפה את תמרות עשן לא פחות משהערוצים המסחריים דחפו את הריאליטי לדעתי, וזה כשלשרשותה הרבה יותר מקומות בהם היא יכולה לדחוף את תמרות בחינם. זה לא ממש עזר. מכל מיני סיבות. אני חושב שהיה בתמרות פוטנציאל עצום, ושהוט גם עשתה כמה צעדים מעניינים עם החומר הנלווה לפרקים עצמם. בסופו של דבר, אני חייב לציין, שהתאכזבתי מרה מתמרות עשן. "העונה הראשונה" לא היתה עונה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו, והסתיימה באופן שערורייתי, כל הסדרה היתה רצופה בסצינות שלדעתי נועדו להיראות רע בגירסה הרגילה של הסדרה אבל להיראות נפלא ב-HD במטרה לנסות ולמכור את הממירים החדשים ואת חבילת ה-HD.
    בכל מקרה, ובלי קשר, יש לדעתי (ושוב אני מפנה לאביגיל נוסבאום, אבל הפעם עם לינק לשם שינוי) בעיה אמיתית לדרמות הטלוויזיוניות של היום. אין טעם להמשיך ולפטור את הצלחת הריאליטי רק כירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר, צריך לנסות ולהבין איזה חלקים מההצלחה של הריאליטי אפשר להעתיק גם לדרמה כדי ליצור תור זהב חדש של יצירה.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. רק נקודה קטנה: הז'אנר שהצליח לשמר את ההמשכיות של הריאליטי ואת התסריטיות של הדרמה נקרא טלנובלה, או אופרת סבון.
    לא מאד מפתיע שקהל הצופים של הטלנובלות עבר כולו לריאליטי.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. דור: לחלוטין לא נכון. בטלנובלה ואופרת סבון יש קפאון מוחלט כמעט במקום התקדמות עלילתית, לא רק שהדמויות חסרות עומק ואין להן קיום בין פרק לפרק, אירועים שאורכים מספר שעות במציאות הסיפורית יכולים להימתח על פני פרקים ארוכים בעריכה מזוויעה.
    ובכל זאת, אם להזכיר שוב את הפוסט המצויין של נוסבאום, כן, חלק ממה שצריך לחפש לדעתי עכשיו יכול להיתפש כ"סבוני" באופיו (אבל על כך או בפוסט אחר או בתגובה מנומקת יותר כשיהיה לי זמן).

    [להגיב לתגובה זו]

  13. שחר: תן לי לנסות לחזור על הנקודה של אוטו ושל אלעד, באמצעות דוגמא.
    עד תחילת העשור, הקולנוע הישראלי היה גוויה. לא קרה בו שום דבר מעניין, צופים לא באו להקרנות, בקיצור – מין יצור כזה שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו זה שזמנו עבר.
    היום אנחנו עומדים אחרי אינספור פרסים בינ"ל, שתי מועמדויות רצופות לאוסקר, האחרונה שבהן כמעט נגזלה פיזית. האולמות מפוצצים והמבקרים משבחים.
    לדעתי, אפשר להגיד שבעשור האחרון הקולנוע חזר להיות שחקן משמעותי בשדה התרבות הישראלית, שמצליח לנסח אמירות תרבותיות משמעותיות.

    ומה קרה בעשור האחרון?
    חוק הקולנוע. התחילו להעביר כסף לקולנוע, וליוצרים הייתה אפשרות לעשות סרטים. אפילו לא סרטים עתירי תקציב – פשוט הרבה סרטים. וברגע שזה קרה, האיכות הפכה לכמות. נוצרה כאן קהילה של צלמים, תסריטאים, במאים, שחקנים, נערות מים וכו' – וכולם מנוסים. ואז התחילו להיווצר סרטים טובים.

    אותו דבר היה אמור לקרות בתחום הטלוויזיה. הרי על כל סיינפלד או סקס והעיר – סדרה שיש לה אימפקט תרבותי אמיתי – יש עשרות סדרות שהן סתם טובות ומאות אם לא אלפי סדרות זבל. וכל עוד יש לך רצועה אחת של דרמה ישראלית, אין את מינימום הפעילות הנדרשת כדי ליצור משהו משמעותי.
    אם הזכייניות היו עומדות במחוייבות שלהן, סיכוי טוב שהייתה לנו כאן טלוויזיה ישראלית טובה.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. דרומי: הרגולציה של הערוצים המסחריים, אם נרצה ואם לא, נמצאת בדרך לסופה הבלתי נמנע (נראה לי). כבר עכשיו יש לכל אחת מהזכייניות ערוץ תקשורת אינטרנטי שבו היא פטורה מעול הרגולטור. מתישהו, ודי בקרוב, נראה גם כאן גופי שידור שקיימים רק באינטרנט ומולם קשה יהיה להמשיך ולכפות רגולציה על גופי השידור המסחריים בטלוויזיה.
    הכניעה הזמנית של אמזון לגילדת הסופרים היא נצחון זניח. יש להניח שתכונה קולית כמו זו של הקינדל תהפוך לחלק אינטגרלי מכל מערכת הפעלה בעוד שנים אחדות וכל המאבק הזה ייראה מגוחך. בדיוק כך גם המאבק הנוכחי והמוצדק בהחלט הוא מאבק על זמן שאול. אז נרוויח עוד כמה שנים (לא רבות) של רגולציה והפקות מקור. את המאבק הזה צריך לקיים דווקא על חיזוק השידור הציבורי ולא על המעט שעוד אפשר להשיג מהשידור המסחרי.
    במקביל אפשר וצריך לנסות ולהבין איך ליצור סוג חדש של טלוויזיה שיוכל להתחרות מסחרית בז'אנרים הדומיננטיים כרגע (והשידור הציבורי בהחלט יוכל לשמש כמעבדת ניסויים לדברים כאלה).

    [להגיב לתגובה זו]

  15. שחר: אני מניח שיקח עוד לא מעט זמן עד שוידאו באינטרנט יתפוס את מקומם של ערוצי הברודקאסט, לפחות בישראל. לא רק שרוב האנשים רואים את הסדרות שלהם בטלוויזיה, גם אלו שרואים אותן במחשב – רואים את אלו ששודרו קודם בברודקאסט. כמה סדרות אתה מכיר שהצליחו באינטרנט בלי שעברו קודם בטלוויזיה?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting