מטא-פירסומת, היפר-תקשורת (וגם דודו טופז)

אחד היתרונות של קצב כתיבה מתון יחסית בבלוג הוא האופן שבו כל מיני נושאים שונים נדבקים זה לזה בזמן שטיוטות פוסטים מתגלגלות להן בראש. מצד שני יוצאים מזה פוסטים די ארוכים.

סקר דעת קהל בלתי תלוי קובע כי 73% מילדי הוט ובני משפחת סלקום סבורים שלהתקשר מקו בזק בבית של תנובה זה הכי מגניב

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, ולו באופן חלקי, יכול לדעת שאין לי חיבה יתרה לעולם הפרסום. ואף על פי כן, מעת לעת, אני מנסה להעמיד פנים, לשוב לימים שבהם הייתי משלם במיטב דמי הכיס שלי כדי לצפות במקבץ פרסומות יצירתיות מרחבי העולם בסינמטק, יוצא החוצה ונאנח על דלותו של תחום הפרסום הישראלי.

את העמדת הפנים הזו, אם להודות על האמת, אני שומר לרגעים בהם נדמה לי שגם אותו נער שעיניו בורקות מפרסומת לסיגר (Happiness is a cigar called Hamlet, the mild cigar) היה נתקף זעם מול הזבל המושלך אליו.

כבר יצא לי להזכיר כאן פעם את סוף השבוע שהעברתי מול שידור מחזורי של תכניות על ההיסטוריה של הג'אנק פוד בערוץ 8. אחד הרגעים המרתקים באותו סוף שבוע עסק במלחמת הפרסומות בין שתי חברות המשקאות האמריקאיות הגדולות, ובעיקר בפרסומת אחת משנות הששים או השבעים. הפרסומת (לפפסי למיטב זכרוני, אבל אולי דווקא לא) היתה, לדברי הפרשנים בתכנית, נקודה קריטית בדברי ימי עולם הפרסום. מדובר בפרסומת שהראתה צעירים מאושרים, עוסקים בעיסוקים של צעירים מאושרים, אגב לגימה מבקבוקי המשקה המדובר. הפרסומת הזו, כך הפרשנים, היתה הפעם הראשונה שבה הבינו הפרסומאים שבהיעדר הבדל אמיתי בן המוצרים המתחרים הדרך להגיע אל ליבם ואל כיסם של הקונים הפוטנציאליים היא שיוך תכונות לא רלוונטיות דווקא למוצר שלהם (המשקה שלנו כמעט זהה לזה של המתחרים, כל הבדיקות שערכנו לא גילו העדפה ברורה לאחד מהשניים בקרב אף קבוצת אוכלוסיה, אבל היי, שימו לב, המשקה שלנו הרבה יותר צעיר ומגניב).

עמוד פרסומות מתוך Golden Days for Boys and Girls, בשנת 1891.

כולנו מכירים את הדרך שעבר עולם הפרסום מהרגע ההוא ועד היום. אבל נדמה שבשנים האחרונות נבנה על גבי אותו ניתוק ראשוני בין המוצר לבין הפרסומת נדבך נוסף – ניתוק מסדר שני אם תרצו.

את הפרסומות הצעקניות למזגנים של טורנדו אני משער שלא צריך להזכיר לאף אחד מהקוראים, אבל מה שמרתק לטעמי, בהקשר הנוכחי, הוא התוספת שהתגנבה לחלק מהפרסומות האלה לאחרונה. תוספת הקובעת שעל פי סקר דעת קהל (בלתי תלוי כמובן) נמצא כי אחוז כלשהו (גבוה כמובן) מקרב בעלי הדעה מייחסים לטורנדו דימוי צעיר יותר מאשר לחברות המתחרות.

התוספת הזו היא שיאו הנוכחי של תהליך ארוך והדרגתי. בראשית, כאמור, היה הצורך לבדל את המשקה שלך מהמשקה המתחרה, למרות שאין הבדל מוחשי בין השניים. ישב הפרסומאי הממולח בחדרו ועלה על הרעיון המבריק "אם אין לי יכולת לטעון שהמשקה שלי יותר טעים אשכנע את הציבור שהוא יותר סקסי (??)". בשלב הבא עלה הצורך לבדוק אם אכן הצלחת לשכנע את קהל הלקוחות שלך שהפיצה שאתה מוכר היא יותר אינטליגנטית ומשרדי הפרסום התחילו לערוך סקרים שיבדקו את השאלה הזו. אבל ככל שהפרסום הפך לדומיננטי יותר בכלכלה המערבית כך זלגו הסקרים הפנימיים האלה, שבודקים שאלות חסרות משמעות עבור הציבור גם לעיתוני הכלכלה, ומרגע שהכותרת בעיתון כלכלי הכריזה שהשניצל של חברה אחת נתפס כמשפחתי הרבה יותר מזה של חברה אחרת כבר נסללה הדרך לשילוב התוצאות האלה חזרה בפרסומת המקורית.

אם פעם הנסיון ליצור "ערכי מותג" שיגרמו לי לזהות באופן אמורפי מזגן מסויים עם רוח צעירה נעשו על התת-מודע הקולקטיבי שלנו היום הם נדחפים אל החזית. אם פעם היה משהו מביך בצורך למכור מוצר באמצעות תכונה שאין לה שום קשר אליו היום העובדה הזו היא כבר חלק אינהרנטי ממסע הפרסום שלו.

על בינג וגוגל

דאגלאס ראשקוף פירסם לאחרונה השוואה מעניינת אך מוּטָה בין גוגל לבין בינג מבית מיקרוסופט. מה שמרתק בהשוואה הזו מעל הכל הוא שראשקוף לא ממש מתעניין בהצלחה של השניים כמנועי חיפוש. הוא מניח, ובצדק (לפחות עבור מי שמחפש באנגלית) שההבדלים בין השניים מזעריים בכל הנוגע ליעילות החיפוש שלהם. ראשקוף בוחר לפיכך להתמקד בפילוסופיה העסקית של השניים. אבל כיוון שראשקוף נתון עכשיו בעיצומו של מסע הקידום לספרו Life Inc. הוא מטה את כיוון הניתוח שלו בהתאם ושוכח, לכאורה לפחות, שעיקר המודל העסקי גם אצל גוגל וגם אצל בינג נמצא ברווח מפרסומות לצד תוצאות החיפוש. למרות ההטיה הזו מעניין לקרוא את ראשקוף.

אחרי שבחר להתעלם גם מהתפקיד המרכזי של מנועי החיפוש וגם מליבת המודל העסקי שלהם מתפנה ראשקוף לטפל בהבדלי גישה בין השניים בשולי המודל העסקי שלהם. גוגל, מזכיר לנו ראשקוף, חולקת איתנו את רווחי מערכת הפרסומות שלה כשותפים בכך שהיא רואה בנו יצרני תוכן פוטנציאליים ומאפשרת לנו לשלב פרסומות לצד הבלוג שלנו. מיקרוסופט, מנגד, חולקת איתנו את הרווחים דווקא בכך שהיא רואה בנו צרכנים (דרך תכנית cashback שאין לי כוח לברר את פרטיה המדוייקים).

הניתוח של ראשקוף מסתכם בשתי הפסקאות הבאות

While Microsoft engages with us as consumers, Google treats us as producers. Even their business models expose their differing biases. Google pays us for running its partners' ads on our blogs and podcast sites; Microsoft pays us to buy stuff from its partners.

Microsoft has now created a portal dedicated to the needs of those whom the company sees as the end user: the shopper buying products from all those companies, and the Internet surfer looking for content. But neither is the Internet user of the 21st century. We are as likely to be creating content as consuming it, selling something online as buying it, and sharing our way of evaluating or contextualizing information as having it contextualized for us.

קל לזהות אצל ראשקוף בוז למודל המיושן של בינג שאינו מבין את הרשת ומולו התלהבות מהמודל של גוגל. אל מול ההתלהבות הזו חייבים לשאול האם המזור לבעיית הניתוק בין מוצרים לבין האופן שבו הם נמכרים (וזו בעיה מהסוג שראשקוף מקדיש לו לא מעט תשומת לב בספרו) היא דווקא על-ידי גיוס שלנו כיצרני תוכן להיות חלק מאותה מערכת.

דודו טופז כמשל

את האבחנה המדוייקת ביותר אודות דודו טופז סיפק, שלא במפתיע, נועם יורן במסגרת הטור היומי של העין השביעית.

זה הלקח העקרוני מהפרשה: הטלוויזיה היום מוכנה לייצר זבל – על כך מעטים בוודאי יחלקו – אבל המחשבה שמישהו עושה את זה מתוך אהבה היא הפרעה למערכת. היום צריך לעשות את זה מתוך ריחוק אירוני, וחלילה לא כי אוהבים את זה. או במלים אחרות: היום עושים את הזבל לפי פורמט. לפי כללים, לפי הספר, וללא חדוות יצירה. חיוך אירוני מתוחכם הוא היום כלי עזר טוב לאיש הטלוויזיה – וזה, אם תנסו להיזכר, משהו שטופז מעולם לא יכול היה לסגל.

על רקע האבחנה הזו כדאי לנסות ולהיזכר מתי התרחשה הנפילה הגדולה של טופז. טופז, למי ששכח, הועלם מלוח השידורים של קשת בימים שקדמו לחידוש המכרז על ערוץ 2 כשברור היה שאחת הזכייניות לפחות עתידה להיעלם. את המסך גדשו אז הפקות רציניות ומכובדות יותר, וכל מי שהיווה איום ברור על הדימוי המהוגן שביקשו הזכייניות לעצמן לרגע סולק מלוח השידורים.

לכולם היה ברור אז, או לפחות כך חשבנו, שמייד אחרי פרסום תוצאות המכרז יחזור טופז למעמדו הישן. אבל משהו השתבש. טופז של אחרי המכרז לא הצליח להתקרב להצלחה הקודמת שלו, עד שהתרסק לחלוטין.

אם המכרז שקבע את זהות שלוש הזכייניות שהפעילו את ערוץ 2 בשנותיו הראשונות נוהל הרחק מעיני הציבור הרי שהמכרז השני נוהל כולו בגלוי, צעדיהן המלאכותיים של הזכייניות זכו ללעג בלתי פוסק מצד מבקרי טלוויזיה והיו גלויים וברורים לעין כל. שיאו של התהליך הזה היה המערכון בארץ נהדרת, עם פרסום התוצאות, ובו טופז הכבול כחניבעל לקטר משוחרר לשוב ולנשוך משהוסר האיום.

אבל מרגע שהציבור כולו שותף, בעל כורחו, בתהליך קבלת ההחלטות כבר לא היתה דרך חזרה. הזבל שהוגש לנו אחרי המכרז הגיע עם אותו ריחוק אירוני שיורן מתאר. ארז טל של ראשית ערוץ 2 יכול היה להגיש את גלגל המזל כאילו מצא בכך את ייעודו הטלוויזיוני, אבל ארז טל של אחרי המכרז יגיש את מועדון לילה המתחכמת ואת האח הגדול כשהוא מצוייד בחיוך אירוני ומתנשא. אבל כמו שכתבתי כבר פעם: החיוך של ארז טל הפך לחיוך של כולנו.

כתוצאה ממבנה רגולטורי חריג של שוק התקשורת הישראלי הפך חידוש המכרז על הפעלת ערוץ 2 לטקס חניכה קולקטיבי של הקהל הישראלי. טקס שבסופו הושגה ההסכמה לפיה שני הצדדים – הצופים והמשדרים זכאים להתנשא זה על זה בעודם יוצרים וצורכים זבל מתוך העמדת פנים של תחכום.

בראיון לרייטינג אמר טופז למוריס (במלרע, שהעלה את הראיון המלא לבלוג המצויין שלו לאחרונה) לפני מעט יותר משנה

תסתכל על האיש הזה. איזה מין חיים יש לו?זה אנשים נורא פשוטים, אנשים מכוערים. והם מתים עלי. אני עושה להם טוב כי אני היחיד שיודע איך לדבר אליהם. תראה, אף פעם לא דיברתי אל הקהל המבוסס, התרבותי, האשכנזי המשכיל. הדברים שעשיתי לא דיברו לאמנון דנקנר למשל, וגם אין לי עניין בזה. תמיד פניתי לאנשים הפשוטים, העממיים, העניים, המזרחיים והם אלה שתמיד מחזירים לי אהבה.

טופז, גם בשנת 2008 לא השכיל להבין שהחוקים השתנו.

כן יודעים, לא אכפת להם

בדיון הנפתל שהתפתח סביב החשיפה של עידוק בדבר פוסטים ממומנים בבלוגים כתבה רויטל סלומון את הדברים הבאים

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה"ידיעות העיתונאיות" שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ"ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

לו אני במקומה הייתי משנה מעט את הניסוח:

רוב הקוראים כן יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים כן יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים כן יודעים לזהות שרוב הכתבות וה"ידיעות העיתונאיות" שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ"ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

כי רוב הקוראים כבר הפכו שותפים למידע אודות החדירה של ערכי מותג שאמור לעניין, לכל היותר, בישיבות פנימיות של מפרסמים ופרסומאים. רוב הקוראים היו שותפים פאסיביים לפארסה של מהלכים ציניים ושקופים בדרך חידוש המכרז של ערוץ 2. רוב הקוראים יודעים יותר מידי טוב כמה עגום מצב התקשורת וכמה קל לשתול בה ידיעות יחצ"ניות, ודווקא בגלל זה לרוב הקוראים באמת לא אכפת.

כמו שאבחן יובל דרור לא מזמן הטלוויזיה נהנית מאוד לעסוק בעצמה, זה כיף, כמובן, לראיין את אסי כהן בתפקיד תומר לוי ולבקש ממנו המלצות השקעה, או לחזור ולחקות את דודו טופז מכריז שהוא מ-ש-ו-ג-ע. זה כיף וזה קל. וככל שהתקשורת מרבה לעסוק בעצמה כך היא סוחפת את הציבור פנימה, חושפת בפניו את חולייה ואת חולשותיה. הפרסומאים מתגאים באפקטיביות של השקרים שלהם בגלוי, מגישים טלוויזיוניים מקפידים לשמר בוז קל וריחוק מתנשא. ע
וד ועוד רמות של ניתוק נבנות בינינו לבין המציאות.

עד שיימאס, זה חייב להימאס מתישהו.

11 תגובות ל“מטא-פירסומת, היפר-תקשורת (וגם דודו טופז)”

  1. לגבי הנושא הראשון שלך על פרסום מסדר שני – הדוגמא הכי קיצונית שראיתי לזה הוא קמפיין פרסום של טבעול מלפני כשנה, שם הם פרסמו בחדווה ודיצה את האריזות החדשות של המוצרים שלהם. המיתוג מזמן השאיר את המוצר מאחור.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. פוסט מעולה, ותודה על הלינק לנועם יורן.
    אני לא בטוח שהתקשורת יוצרת היום ניתוק גדול יותר מהמציאות – שהרי פרסומות וכוכבי טלוויזיה הם חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו. התחושה שלי שמה שיש כאן קשור יותר ליחס שלנו לרגשות ומוטיבציות לפעולה. אבל אני צריך לחשוב על זה קצת.
    בכל מקרה, אני לא חושב שזה צריך להימאס מתישהו – כל מה שצריך זה מלחמה טובה פעם בכמה זמן, או סתם איזו התלהמות לאומנית שיזכירו לנו מה זה רגש אמיתי וכלפי מי צריך להפנות אותו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. הניתוק מסדר שני של הפרסום ממושא הפרסומת קיים כבר זמן רב. חשוב על מוצרים שבהם אין שום אפשרות ריאלית לאדם בודד להשוות ביניהם, נגיד, מכוני פסיכומטרי. יש מכונים שמפרסמים את התוצאות שלהם, שזה בסדר גמור. אלו שאין להם תוצאות שאפשר להראות, מציגים סקרי דעת קהל – והסקרים הללו מציגים לא יותר מאשר את הצלחת המפרסמים בסבבים הקודמים, משום שהנשאלים לא יכולים לדעת מי המכון הטוב ביותר, הם יכולים רק לדעת מי המכון המפורסם יותר.

    יש את הסיפור של ריצ'ארד פיינמן על הקיסר הסיני שלאף אחד אסור היה לראות אותו. רצו היועצים לדעת מה אורכו של האף של הקיסר, אבל איש לא היה יכול למדוד אותו. במקום, הם החליטו לשאול את כל תושבי הקיסרות מה אורכו של האף, וכשסיימו לשאול את כולם, הכריזו שעל פי המשאל שערכו, אורך אפו של הקיסר הוא כך וכך. אותו דבר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. "טופז של אחרי המכרז לא הצליח להתקרב להצלחה הקודמת שלו, עד שהתרסק לחלוטין".
    זה כמובן נכון, אבל קצת קשה לנתק את זה מהעובדה שטופז של אחרי המכרז מעולם לא הופיע יותר בקשת, ומעולם לא הופיע יותר בפריים טיים של ערוץ 2 (הוא עשה תוכנית פרה-פריים ברשת, ותוכנית בפריים טיים של ערוץ 10).

    לגבי ארז טל, לי זכור שהוא ניסה לשדר מין סאב טקסט של אירוניה/ציניות גם בהגשה של "גלגל המזל" (אבל זה היה מזמן והייתי די צעיר – לא יודע מה הייתי חושב על זה היום). אבל בכל מקרה, הוא עבר לז'אנרים יותר מתוחכמים/"אירונים-מתנשאים" עוד הרבה לפני המכרז, עם "רק בישראל" שהצליחה, ו"איפה אתה חי" שנכשלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת ההוא שיש שטוענים שיש לו קוצים:

    יו"ד, אתה זוכר אולי איפה בדיוק מצוטט הסיפור הזה?
    מסתבר, אגב, שזאת שיטה הגיונית למדי. וסביר להניח שתעבוד לא רע. פרנסיס גחטון כתב מאמר לפני כמאה שנה על הערכת משקל שור, ומאז הרעיון שוחזר לא פעם.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. להשלמת התמונה, חייבים קצת נתונים על ירידת הרייטינג של הטלוויזיה הכלל וערוץ 2 בפרט.
    צעירים היום כמעט ולא רואים טלוויזיה, ואם כן אז רק VOD.

    מוות לטלוויזיה, יחי יוטיוב

    [להגיב לתגובה זו]

  7. זה עם הקוצים – אני זוכר את זה מכלי שני, ממאמר באייל הקורא.
    וזו שיטה גרועה, כי אנשים מקבלים רמזים מהסביבה שלהם שמשנים את התשובה שלהם. למשל, אם שואלים אנשים "מה אורך נהר הדנובה?" מקבלים תשובה שונה מאשר אם שואלים אותם "אורכו של נהר המיסיסיפי הוא כ-3800 ק"מ. מה אורך נהר הדנובה?".

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אבנר: אתה צודק כמובן, אבל אני חייב לציין שאני יכול לראות את ההגיון (מעוות) בפרסומת לאריזה חדשה. מצד אחד האריזה הישנה והמיושנת זוכה להתעלמות מצד דור חדש של קונים ולכן צריך מתיחת פנים לאריזה. מצד שני לכשתוחלף האריזה יש חשש שהצרכנים הישנים והנאמנים פשוט לא יבינו לאן נעלם המוצר שאותו רכשו כל השנים. אז מחליפים את האריזה למען הצרכנים החדשים ודואגים לפרסם כדי ליידע את הישנים.
    ליאור: תודה. אני לא חושב שכוכבי טלוויזיה הם חלק מהמציאות היומיומית שלנו באמת. ברור לי שפרסומות הן חלק כזה. אני לא חושב שזה טוב, אבל זה בהחלט המצב. בכל מקרה אני עדיין רואה עיוות יסודי במצב הזה. במקום לקבל את הפרסומות כחלק (הכרחי לכאורה, אולי) מהכלכלה הקיימת הפכנו אותן למציאות עצמה.
    iod: למעשה היה אמור להיות בפוסט דיון בפרסומות מהסוג שעליו דיברת (רשת "מחסני חשמל" למשל מתגאה בעובדה שהיא נתפסת כזולה ביותר). הנקודה המקורית שלי היתה שבפרסומות כאלה הניתוק הזה הוא בעצם מסדר ראשון – במקום לפרסם מוצר באמצעות תכונה רלוונטית בוחרים לפרסם אותו באמצעות התפיסה של אותה תכונה רלוונטית. במקרים שאני מדבר עליהם מתרחש ניתוק ראשון בבחירת התכונה וניתוק שני במעבר לתפיסה של אותה תכונה שלא היתה רלוונטית מעולם.
    מצד שני דווקא בניתוק מסדר שני יש מעין שלילה כפולה שהופכת את הפרסום הזה למוצדק יותר. אף אחד הרי לא קונה מזגן וחושב שבכך הוא יהפוך לצעיר ודינמי יותר, אלא רק שבכך הוא יצליח לקנות לעצמו דימוי צעיר ודינמי יותר. לכן סקר כזה הוא בעצם מה שרלוונטי. הבעיה עם הרלוונטיות הזו היא שהיא מגייסת את הצרכנים בגלוי לעבור לסולם הערכים הפרסומאי.
    יונתן: לגבי האירוניה של ארז טל ב"גלגל המזל" נדמה לי שכל מי שגדל על טל של לפני ערוץ 2 ניסה בכל מאודו לאתר אותה (וכמובן שכשמנסים מספיק חזק מצליחים) אבל לא בטוח שהיא הייתה שם. בטח שלא ברמה של האירוניה המוקרנת ב"האח הגדול".
    בנוגע לטופז. שוב אני מזכיר שההנחה הרווחת (זו שבאה לידי ביטוי במערכון המדובר של ארץ נהדרת) היתה שטופז מוחבא זמנית עד לפרסום תוצאות המכרז. הטענה שלי היא שעצם קיומו של המכרז שינה את החוקים באופן שבדיעבד הוא מובן אבל אז עוד היה בלתי צפוי.
    בכל מקרה מובן מאליו שתהליכים תרבותיים כאלה לא באמת מתרחשים ברגע מדוייק, ושאפשר למצוא להם סימנים מטרימים לפני המכרז כמו גם שאריות למנטליות הישנה אחריו. למרות זאת אני חושב שמעניין לבחון את המכרז כנקודת תפנית בדינמיקה של הטלוויזיה המסחרית.
    מהגג: הייתי שמח לקבל את הטענה שלך. לצערי זה לא המצב אצל הצעירים שאני מכיר שסדר היום התרבותי שלהם עדיין נשלט על-ידי הטלוויזיה.
    ההוא עם הקוצים, iod : זה אפילו יותר טריקי מתוספת מידע. לא זוכר איפה קראתי על מחקר כזה אבל שתי קבוצות נשאלו בשלב ראשון האם העץ הגבוה בעולם גבוה יותר מ-X מטרים (כש-X שונה עבור כל קבוצה) ואחר כך נתבקשו לנחש מה גובהו של העץ הגבוה בעולם. באופן צפוי למדי, למרות שאף קבוצה לא קיבלה שום מידע התקבלו תוצאות שונות במובהק כשהניחוש הממוצע בכל אחת מהקבוצות היה קרוב מאוד ל-X שלגביו נשאלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. וואו, ארוך אבל שווה.

    (כל הזמן חיכיתי לראות את האימייל ששלחתי משתלב שם איכשהו, זאת ממש היתה הרמה להנחתה (;)

    דובי (Iod) – מעניין שהזכרת מכונים פסיכומטריים, כי שם דירוג האיכות של המורה נקבע לפי משוב של התלמידים, במנותק מהתוצאות שלהם. ובהתאם גם תוכן השיעורים בנוי למגניבות מקסימלית, והתוצאה בהתאם.

    (גילוי נאות: מבוסס על התנסותי במכון אחד כזה לפני 10 שנים.)

    שחר, לתגובתך האחרונה בעיין גובה העץ: ממליץ לך לקרוא את "להיתקל באושר" של דניאל גילברט (גילוי נאות: בתרגומי). הוא מלא פנינים כאלה. נדמה לי שרבות מהן שאובות מכהנמן והשני-ששמו-פרח-מזכרוני.

    (גילברט או' כהנמן? :D)

    [להגיב לתגובה זו]

  10. […] אותי לזעזוע הבסיסי שלי מהאופן שבו השקר הפרסומי הפך כבר מזמן למקור לגאווה. […]

  11. הנושא השלישי שהזכרת הוא אחד המרכזיים ב"המרד השפוף" של גדי טאוב, על התרבות הצעירה של שנות התשעים. הוא משווה שם בין היתר בין ארז טל (של "מה יש" ואחר-כך של תוכניות טלוויזיה שונות מראשית ימי ערוץ 2, אולי גם גלגל המזל) לבין המגישים המתקתקים של רשת גימ"ל ברדיו ודודו טופז בטלוויזיה. הספר לא כאן, אחרת הייתי מצטט, אבל בקווים כלליים הטענה היא שמה שהתחיל כמרד רענן נגד הקלישאות של דור השדרנים והמגישים הקודם נעשה בסוף התהליך דומה מאד למה שיצא נגדו, מינוס הרגש האותנטי שהיה בכל-זאת לדודו טופז ודומיו, פלוס האירוניה המאוסה.

    לפי צורת הסתכלות זו, המכרז לא היה אלא עוד נקודה בתהליך בן כמה שנים של מלחמת דורות וסגנונות, שהסתיימה בניצחון גורף למורדים לשעבר.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting