טיפוס מעניין, השרלוק הולמס הזה

כן, אני יודע שהבטחתי משהו אחר לגמרי לפוסט הזה, רק שאז הגיעה ההמלצה משמה! על הפוסט הזה של מחוץ לקופסה והציפה אצלי הרהורים שתקפו אותי במהלך השבוע האחרון.

לא מזמן יצא לי לעבור ב'צומת ספרים' ולגלות באיחור את מהדורת הנוער של 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' במחיר מצחיק של 10 שקלים. קראתי אותו בכמה נסיעות מתמשכות באוטובוסים, והוא מומלץ, ודאי שבמחיר המגוחך שלעיל. התוצאה הצפויה למדי של הקריאה החפוזה הזו היתה ההחלטה החד-משמעית שהגיעה העת לפרוע את החוב שצברתי בדמות שני הכרכים המלאים של סיפורי שרלוק הולמס. כבר שנה שהם שוכנים על המדפים העמוסים שלי, מחכים להזדמנות מתאימה.

התלבטתי מעט איפה להתחיל, 'כלבם של בני בסקרוויל' היה אפשרות אחת, בייחוד לנוכח ההשראה המיידית, בחירה אקראית של אחד הסיפורים הקצרים היתה אפשרות אחרת, בייחוד לנוכח מצוקת הזמן הפנוי לקריאה, 'חקירה בשני' היתה האפשרות השלישית, בייחוד לאור הרצון לעשות את זה כמו שצריך ולהתחיל בהתחלה. בחרתי בסופו של דבר ב'חקירה בשני', הסיפור שהציג את שרלוק הולמס לעולם.

יש לא מעט שבחים להרעיף על הסיפור, וגם לא מעט ביקורת למתוח עליו, אבל אלה יחכו למקום אחר ולזמן אחר, כאן אני רוצה לדבר על נוסטלגיה בימים של הצפת מידע. שני הפרקים הראשונים של 'חקירה בשני' מציגים בפני הקורא את שרלוק הולמס בהדרגה. אחרי הכרות קצרה עם ההיסטוריה הצבאית העגומה של ד"ר ווטסון אנחנו מוצאים אותו מחפש שותף לחלוק איתו דירה בלונדון על רקע מצוקה כלכלית (ומטשטש בכך את המרחק בין לונדון הויקטוריאנית לתל אביב של היום). הולמס מופיע לראשונה כשותף פוטנציאלי, טיפוס תמהוני, סטודנט עצמאי לכימיה עם ידע מדהים בתחומי עניין מגוונים ובורות מוחלטת בכל מה שחורג ולו במעט מתחומים אלה. לאט ובהדרגה אנחנו נתקלים בכישורי ההיסק העל-טבעיים כמעט של הולמס, עד שבסיום הפרק השני כל הפרטים מתחברים כשמובהר לקורא שהולמס מקדיש את כל מרצו ועיתותיו למאמץ להפוך למפענח פשעים מושלם, וששום דבר אחר אינו מעניין אותו.

תוך כדי קריאת הפרקים האלה ניסיתי, ללא הועיל כמובן, לשחזר את חווית הקריאה הראשונית של מי שנתקל בסיפור הזה כשהוא מתפרסם בהמשכים מעל דפי הסטרנד. נסו רגע לחשוב על מי שבשלב הזה לא רק שאינו מודע למקום המרכזי שיתפוס הולמס בתרבות שלנו, אלא שהוא עדיין מנסה לתהות על קנקנו של האיש המוזר הזה, נסו לחשוב על משהו דומה שיקרה היום. קחו את 'הארי פוטר' כדוגמה. ראשית, סביר להניח שרוב קוראי הספר הראשון בסדרה כבר ידעו לא מעט על המסגרת העלילתית שלו, אבל גם בלי ידע מוקדם כזה רולינג טורחת לחשוף את אלמנט הקסם של הסיפור כבר בעמוד הפתיחה. יתר על כן, כבר בספר הראשון ברור לנו שהסדרה מתעתדת להתפרש על פני שבע שנים, ספר לכל שנה. כבר בספר הראשון ברור לנו מהו הקונפליקט הגדול שיותר רק בספר האחרון. כבר בספר הראשון ברור לנו מה המקום בזירה התרבותית אליו רולינג מכוונת. רולינג מצליחה ליצור לא מעט מיסתורין בספרים עצמם (ולא ניכנס כאן לדיון על איכותם), אבל תחושת המיסתורין המטא-סיפורית חסרה כאן. נסו לדמיין את עצמכם כקורא שהכיר את שרלוק הולמס עוד מימי 'חקירה בשני', מביט לאחור בסיפוק ובנוסטלגיה, אחרי שהולמס כבר הפך לנגד עיניו, ובסיועו, לבלש הספרותי הגדול והחשוב ביותר של כל הזמנים. תחושת המיסתורין הזו אבדה לנו כמעט לחלוטין. בכל סרט או ספר אנחנו כבר מאתרים בקלות את הזרעים שיאפשרו המשך, את האלמנטים שנועדו למצב את מעמדו התרבותי. עצוב לי לחשוב שסדרת טלוויזיה שתחשוף את האלמנט העלילתי המרכזי שלה רק אחרי שלושה או ארבעה פרקים תיפסל על הסף ברוב הרשתות, שחוקי המשחק כבר ברורים לכולנו ונדיר לגלות חריגות מהם.

רק כדי להבהיר, אני לא טוען שהפסיקו להפתיע אותנו, בכל כמה פרקים של 24 קורה משהו באמת לא צפוי, שמשאיר אותנו פעורי פה, אבל המסגרת, שהובהרה לנו כבר בפרק הפתיחה לא נפרצת אף פעם. הדוגמה הנגדית היחידה שהצלחתי לחשוב עליה גם היא כבר לא חדשה, היא ה-Sandman של ניל גיימן, שפרצה את גבולות הז'אנר שלה בלי להצהיר על כך מראש, שרק אחרי כעשרה גליונות שלה יכול היה הקורא להסתכל אחורה בסיפוק ולהבין שהוא היה עד ליצירה של משהו חדש ומפתיע.

4 תגובות ל“טיפוס מעניין, השרלוק הולמס הזה”

  1. טיפוס מרתק, ההולמס ההוא. כשאהיה גדולה אתחתן אתו.

    כתבת מעניין, ונכון. ועצוב.

    בשבוע האחרון אני שוב הוגה בהולמס. שחזר לחיי בעקבות צפייה (רצופה…) בארבעת הפרקים הראשונים של House. מנסה למקם אותו בכאן ובעכשיו, ולראות מה קורה. אכתוב, בקרוב. כך או כך, יו לורי הוא אולי המושלם שבהולמסים, מלבד זה המדומיין שלי.

    בחרת נכון, להתחיל ב"חקירה בשני". אם תבחר שלא לעקוב אחר 56 הסיפורים הקצרים כסדרם, אשמח להמליץ על ה-high-lights, לדעתי (תחליף הולם לרשימת שירי הפונץ' האהובים עלי? אני עדיין מתחבטת).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. טוב, אם כבר יש כאן תגובה, אז אני חייב להגיד ש'חקירה בשני' הוא באמת מוצלח מאוד (ולפני שחשבתי ויקיפדיה שקלתי לפנות אלייך כדי לברר איך תורגם השם), אבל גם קצת מגוחך.

    אזהרה: מכאן ואילך ספוילר ל'חקירה בשני'

    מצד אחד יש לנו שפע של הזדמנויות להתפעל מכישורי ההיסק והאבחנה של הולמס, מצד שני לכל אלה יש קשר קלוש מאוד לפתרון התעלומה. הולמס מגיע לפתרון בזכות העובדה שהוא היחיד שחושב לעשות את הצעד המתבקש בכל חקירה כזו ולפנות למשטרה במקום ממנו הגיעו הנרצחים כדי לברר מעט רקע ומייד מקבל את שמו של הרוצח. קצת מאכזב, למען האמת.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. גם מאכזב, וגם קצת משעמם, לא?
    חלקו השני של הסיפור הוא אולי קטע ההולמס (Holmes away from Holmes, אולי) המתיש ביותר שכתב קונן-דויל (בעצם, יש גם סיפור קצר אחד גרוע במיוחד. הוא גנב מאדגר אלן פו בדיוק את מה שלא כדאי לגנוב ממנו). דויל עדיין קיווה להיות כותב של רומאנים היסטוריים, באותה תקופה. (מכיר את ספר הדינוזאורים המצוין שלו?)

    ובעצם, ואולי בהמשך לפוסט שלך, חציו השני של הסיפור לא היה נדמה בעיני כגרוע ומתיש אלמלא הייתי מכירה כבר את הולמס וקסמיו, ולכן וכואבת את חסרונו שם.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. שלום, אני חדשה כאן :-)
    אחלה פוסט.
    תגיד, אולי אתה יכול לעזור לי אני מחפשת את הספר חקירה בשני, איפה אפשר לקנות?? לא מצאתי בסטימצקי. אודה לעזרה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting