מיתוס קפיטליסטי לימי משבר

שבועיים עברו מאז שודרה הכתבה הזו בחדשות השבת של ערוץ 10. בדיוק יום אחרי שהכרזתי על המעבר של הבלוג לכאן. שבועיים שבמהלכם איזה תמהיל של נסיבות חיצוניות ושל חרדת הדף הריק מנעו ממני לשבת ולכתוב את הפוסט הראשון בגלגול הזה של הבלוג. שבועיים עמוסים ועדיין הכתבה הזו לא מניחה לי.

"לנצח את המיתון" נקראת הכתבה של ניב גלבוע, ושווה לצפות בה, לא יצירת מופת עיתונאית, ובכל זאת, סיפורים אנושיים קטנים של שלושה אנשים, כל אחד בשלב אחר בחיים, שבחרו לפתוח עסק אישי קטן. והעסקים, ממש כמו האנשים, נבררו בקפידה, כל אחד בשלב אחר של הדרך. את האחד אנחנו זוכים ללוות ברגעי הלידה שלו, רואים את הפועלים עמלים בחנות המתהווה (ואת היזם בן ה-22 מספר עד כמה הוא בטוח במותג שלו). השני, של אם חד-הורית שהחיים התאכזרו אליה אמנם לא ממש מרוויח כסף, אבל "עדיין מתגלגל" והשלישי, של מנהלת ההיי-טק הפורשת כבר סוגר עסקאות ייצוא.

ציני ומפוכח ככל שאני מתכנן להיות בפסקאות הבאות גם לי קשה לעמוד מול סיפור אישי של מי ש"המציא את עצמו מחדש" (יום אחד אולי עוד ארחיב על האובססיה הזו של החברה שלנו ועל הקשר ההדוק שלה לא אחת דווקא לתחומי הקולינריה) כי הרי כל מי שהמציא עצמו מחדש הוא מעט סוזן בויל, כי הסיפור שלו יכיל לא אחת גם מאבק אמיץ מול מערכת מנוכרת, כי כולנו הרי זקוקים כל כך לאיזו המצאה מחדש שכזו.

דווקא בגלל זה הכתבה הזו לא מפסיקה להרתיח אותי כבר שבועיים.

גם בלי לצפות בכתבה ובהערות האגב של גלבוע השזורות לכל אורכה קשה לטעות ברוח הנושבת מהתקציר המילולי שבאתר. הנה שני משפטים נבחרים:

כשבני המחזור שלו נסעו לטיול של אחרי הצבא, אריה טוקר בן ה-22 החליט להיות יזם ולנסות להרוויח כסף.

בתקופת השפל הזאת מתברר שיש עוד יזמים שחולמים וגם עושים.

בעצם זו לא הפעם הראשונה שבה אני צופה בכתבה כזו, לפני כמה חודשים זה היה אוסף אחר של סיפורים על מובטלים שהפכו לבעלי עסקים קטנים ששודרה באחד הערוצים המסחריים. והם לא לבד, יותר ויותר מבקרים חברתיים, בעיקר אמריקאיים מבקשים להעמיד את המודל הישן של יזמות קטנה כמשקל נגד לתאגידים שהשתלטו על חיינו, כמשהו אמיתי יותר ומוצק יותר מהבועות הפיננסיות והטכנולוגיות של השנים האחרונות (לא במקרה יש לנו בכתבה של גלבוע גם את סיפור הפרישה של סמנכ"לית שיווק בחברת היי-טק).

מתוך הטלטלה הכלכלית הגדולה מתגבש לו אם כן המיתוס הקפיטליסטי החדש-ישן של היזם הקטן שעיניו בורקות חלום אישי משוגע, שחסכונותיו וחסכונות משפחתו מגוייסים למען הגשמת החלום. לא עוד קרנות הון-סיכון ואיינג'לים תפוחי אנרקים.

מיתוס האדם הבודד שהמציא את עצמו מחדש במערכת הקפיטליסטית כדאי לשים לב הוא לא חדש כמובן, אבל נדמה שהשינויים שעברו עליו יש בהם ללמד אותנו דבר או שניים. בימי השיא של הקפיטליזם התאגידי היה המיתוס המכונן זה של "הנער מחדר הדואר", זה שמגיע אל העיר הגדולה חסר כל, משתלב כעובד זוטר בחדר הדואר של גורד שחקים מאיים ושנים אחדות אחר כך זוכה להשקיף ממרומי אותו מגדל אל רחובות העיר בזכות חוכמה, תעוזה ועבודה קשה. בשני העשורים האחרונים תפס את התפקיד מיתוס אחר, זה של בעלי הרעיון המבריק שבזכות חוכמה תעוזה, עבודה קשה וכספי משקיעים מצליחים להציג לעולם טכנולוגיה חדשנית לרגע לפחות ולעשות את המכה. ועכשיו, כאמור, כשחדרי דואר כבר עברו מן העולם, תאגידים מיתיים מתפוררים וקרנות הון סיכון נזהרות מאוד בהשקעותיהן צומח מחדש מה שהוא אולי המיתוס המקורי של הקפיטליזם האמריקאי.

אבל רגע, אפילו בכתבה המשתפכת של גלבוע לא מסתירים את האמת

אילנית לא לבד, השנה ייקחו סיכון עוד 43 אלף יזמים ויקימו לעצמם עסק חדש, זאת למרות שהצפי הוא שכמעט 50 אלף עסקים לא ישרדו את שנת 2009.

כן, מי שישמע את הדברים בכתבה לא יוכל לטעות בטון המבטל שבו הם נאמרים, שוב באה הסטטיסטיקה היבשה ומתערבת בגסות בתחום לא לה, כאן הרי עוסקים בתעצומות הנפש האנושית, בחלומות ובהגשמתם, והסטטיטיקה שוב מתיימרת לפרוט את כל היופי הנשגב הזה למספרים ואז לטעון שמשהו לא בסדר בשורה התחתונה. כאילו יש בכלל שורה תחתונה לנפש היזם הנסער.

אז לנפש היזם אולי אין שורה תחתונה, אבל לעסק שלו יש, והסטטיסטיקה, כאמור, לא ממש מעודדת, סוזן בויל או לא.

סביר להניח, כמו תמיד, שלא התקבלה החלטה באף משרד חשוך ואפוף עשן, ואף על פי כן מעניין לראות איך בימים שבהם נזקקו התאגידים הצומחים לצעירים שימלאו אינספור משרות נטולות עתיד במשרדים ובמפעלים הפך "הנער מחדר הדואר" למיתוס תרבותי, איך בשנים שבהן הסתובב כסף גדול בקרנות הון סיכון בחיפוש אחרי רעיונות להשקיע בהם הפכה חבורת הסטארטאפיסטים המורעבים במרתף למיתוס חדש. אז רוב "נערי חדר הדואר" לא התקדמו מעולם מעבר לניהול משמרת, כי הסטטיסטיקה הרי אכזרית וחדה, אבל מישהו הרוויח הרבה עובדים מסורים המחכים להזדמנות שלהם. אז רוב הסטארטאפיסטים האלה שרפו כמה שנים של עבודה שעליה יכלו להרוויח משכורת במקום אחר ולא קיבלו כלום, אבל המשקיעים קיבלו את מה שרצו.

רק שעכשיו, כזכור, אין כסף להשקעות והתאגידים מפטרים, והאנשים הדמיוניים שאינם יושבים בחדר אפוף עשן עוד מנסים לתהות מהיכן יזרימו כסף חדש לכלכלה הגוועת. "חסכונות" לא אומר אחד מהם לחבריו שאינם נמצאים שם "לאנשים נשארו חסכונות אישיים, הם אולי נפגעו קצת עם כל הנפילות בבורסה, אבל משהו יש להם, חייבת להיות איזושהי דרך לשכנע אותם שמה שהם באמת רוצים עכשיו זה לאסוף את כל החסכונות המשפחתיים שלהם ולהשקיע אותם בעסק עם סיכויי הצלחה מפוקפקים. תשיגו לי את אשרת קוטלר".

14 תגובות ל“מיתוס קפיטליסטי לימי משבר”

  1. ראית את הכתבה עד הסוף?
    הם טוענים ש98% מהיזמים החדשים יצליחו, אני מניח שזה נתונים של מט"י או משהו…

    למה להתעצבן? יש גם צד כזה למשבר וכדאי להציג אותו, זה יכול לתת רעיון למובטלים שלא מוצאים כלום.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מהגג – הנתון הזה נראה לי מופרך, וכנראה נשען על הגדרה מאוד צרה של 'הצלחה'.

    ולתת רעיון למובטלים שלא מוצאים כלום זה אחלה, אלא אם כן המהות של הרעיון הוא 'לכו תשרפו את כל החסכונות שלכם, ועוד שנה תהיו באותה נקודה בדיוק'.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מהגג:
    1. מה שדרומי אמר.
    2. ודאי שראיתי את הכתבה עד הסוף (ויותר מפעם אחת). הנתון של 98% הצלחה מתייחס למאתיים העסקים שיזכו לקבל ליווי ממט"י. למעשה, לפני שהתארך לו הפוסט הזה תהיתי אם לכלול בו גם דיון בשאלה החבוטה מעט של כתבות יחצ"נות במסווה חדשותי. כלומר, נראה לי ברור למדי שהכתבה הזו היא יוזמה של מט"י, ושאנשי מט"י גם בחרו בקפידה את הדוגמאות שתוצגנה בה. בכל מקרה אחוזי ההצלחה האלה יש בהם, אולי, להעיד משהו משמעותי על התרומה של מט"י להצלחה של עסקים קטנים, אבל יותר מזה יש בהם, כמובן, להעיד על מנגנון הסינון החכם של מט"י שבוחן בעיון את סיכויי ההצלחה של כל עסק הפונה אליו לפני ההחלטה לסייע.
    2א. בהמשך לאותו עניין בערך, נראה לי משעשע לסתכל גם על שתי התגובות לכתבה באתר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני מבולבל לגמרי. מה אתה מנסה להגיד? שמישהו עם אג'נדה מנסה לקדם איזה מיתוס מומצא שעבודה קשה ותעוזה הם המפתח להצלחה? שהעובדה שלא כל מי שמתחיל ב"חדר הדואר" הופך בסוף למיליונר היא תעודת עניות לחברה?

    הכלכלה מקרטעת, קשה למצוא עבודה. אז במקום לנסות אשכרה לייצר משהו שאנשים רוצים ולמכור אותו, אתה מציע לחכות עד שבעלי ההון יתפנו להקים איזה תאגיד חדש ולהעסיק אותך, רק כדי שאחר כך תוכל להתלונן כמה שמנצלים את העובדים.

    אני מתנצל אם אני נשמע תוקפני מדי. זאת לא כוונתי. מתי לדעתך כן מתאים להקים עסק זעיר? מה היית מייעץ לאנשים כיום?

    [להגיב לתגובה זו]

  5. ישראל: אני לא ממש יכול להציע חלופה אמיתית (נניח בצד את האפשרות של מהפכה עולמית). אני כן מרשה לעצמי לתהות איך המיתוסים של האדם הבודד שמצליח לטפס אל הצמרת או להוציא את עצמו מתנאי התחלה קשים משתנים בתזמון שמשרת בסופו של דבר צרכים שאינם הצרכים של אותו אדם.
    במצב הנוכחי, אגב, הייתי מצפה לכתבות על המשבר החריף שפוקד דווקא את העסקים הקטנים ולקריאת אזהרה חמורה למי שחושב שזה הזמן המתאים להמר על כל חסכונותיו בשביל להגשים חלום, ולא לכתבות יחצ"נות לחלום הזה.
    מתי מתאים להקים עסק זעיר? עבור מרבית האנשים התשובה היא לעולם לא (פשוט כי הקמה של עסק זעיר דורשת הרבה מאוד כישורים שמעטים האנשים שמתאימים למשימה). עבור חלק קטן מאוד כל זמן הוא זמן מתאים. עבור חלק אחר, שאליו, אני חושב, מופנות כתבות כמו זו שהפניתי אליה, יש זמן מתאים ויש זמן לא מתאים. עכשיו הוא בפרוש לא זמן מתאים.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אני חושב שהתאוריה שלך לא מחזיקה מים. אולי מיתוס "נער הדואר" הוא נכון, אבל הסטארטאפיסטים לא "יכלו להרוויח משכורת במקום אחר ולא קיבלו כלום" – כל יזם, יהיה הרקורד שלו אשר יהיה, אשר מגייס הון מקרן כלשהי הרי מיד רושם לעצמו משכורת נדיבה לפחות כמו של שכיר, והרבה פעמים יותר. ואני ממש לא מבין למי יכול להיות אינטרס לשכנע אנשים "לאסוף את כל החסכונות המשפחתיים שלהם ולהשקיע אותם בעסק עם סיכויי הצלחה מפוקפקים" – לא זו בלבד שאין חדר אפוף עשן, אפילו אם היה כזה, מי היה יושב שם?

    [להגיב לתגובה זו]

  7. סיון פ.: ראשית אני חייב לציין שחסרה לי חוליה תוך כדי הכתיבה של הפוסט, הקפיצה מתקופת "חדר הדואר" לימי הסטארטאפים היתה גדולה מידי לטעמי. רק אחרי הפרסום עלה בדעתי שהיה ככל הנראה שלב ביניים שבו מיתוס ההצלחה האישית התחיל דווקא מעבודה עלובה בתחום השרותים.
    בכל מקרה, בניגוד לטענות שלך, אני מכיר כמה אנשים שהשקיעו שנים של אבטלה יזומה וחסכונות משנות עבודה (פלוס קצת השקעה משפחתית) ומעולם לא הגיעו לגיוס מקרן. הקרנות עובדות בסופו של דבר על מודל סטטיסטי אז הן אכן משקיעות בלא מעט רעיונות שייכשלו ובדרך מספקות משכורת נאה ליזמים, אבל בשנות התשעים המאוחרות היו הרבה מאוד סטארטאפים שמעולם לא הגיעו לגיוס שחרג מחוץ למעגל המשפחה-חברים.
    מי היה יושב בחדר? מי שחושב שהאטה של הכלכלה מסוכנת, שחייבים להמשיך "לגלגל כספים" כדי לצאת מהמיתון, אבל מתנגד לחלוטין לרעיון של התערבות ממשלתית יזומה.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. לא נשמע לך יותר הגיוני שדווקא, כיוון שבימים בהם היו הרבה נערי דואר, צמחה ביניהם התקווה לעלות מעלה? כלומר, שהחלפת סיבה ומסובב, וכיוון שהמציאות הייתה שנערים רבים היו צריכים לעבוד בשכר מועט, המיתוס צמח מהם? איכשהו, לי זה נשמע יותר הגיוני מאשר תיאורית האנשים בחדר.

    ואם כבר, סטארטפיסטים יותר נכון להשוות למחפשי זהב. גם הם, כמו מחפשי האקזיט, הלכו אחר תאוות הבצע של עצמם, ולא בגלל שמישהו היה צריך אותם. מי בכלל צריך סטארטפיסטים?

    [להגיב לתגובה זו]

  9. רעיון מעניין, אבל לא חייבת להיות חולייה בין חדר דואר לסטראפיסטים.
    האדם כמו שאומר מאיר אריאל (ונהנה מבשר שור הבר) הוא חלק מהטבע ובאופן טבעי קורה שיש הפסקות.
    גם לא חייבת להיות חוליה ביננו לבין הקופים.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. ועוד: אני חושב שאתה אוהב לעשות הקלות לאנשים. כלומר, אם למהנדסים יש חלומות על התעשרות מהירה שמלווה בתפיסה לא מציאותית את מצב העולם, אתה מניח שהם לא מקוריים, ושהיה מישהו שדאג לוודא שיחשבו כך, כנראה גם באיזה חדר – במקום לתת לאותם מהנדסים את הקרדיט על תאוות הבצע המהיר, שלמרבה הצער אינה משותפת רק להם. וההקלות האלו לטבע האדם הם, נדמה לי, אחד המשגים הסוציאליסטיים הפופולריים יותר.

    עם זאת, אם אתה מחפש דוגמא יותר בולטת לתזת החדר החשוך, נדמה לי שהפרסומים בעיתונות שמעודדים אנשים להשקיע בבורסה הם מטרה טובה לכעס. גם אתה בטח מכיר את אותם אנשים שמתעקשים להשקיע את כספם במשחק הזה, למרות התוחלת השלילית שיש להם אל מול גופי ההשקעות. ונדמה לי שבכל פעם שהציבור נכנס לבורסה, היו גופים כלכליים שהיה להם בכך אינטרס מובהק והרוויחו לא מעט מהמהלך הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. אורן – נראה לי שהנקודה המרכזית של שחר היא שהחלומות האלה משתנים תקופתית, ולכן לא סביר להניח שהם 'מקוריים'. פתאום, באמצע שנות ה-90, כל המהנדסים התחילו מעצמם לחשוב על אקזיט?

    [להגיב לתגובה זו]

  12. ההשתנות התקופתית של המיתוס יכולה לנבוע גם מגורמים אחרים. מיתוס הגיקים הגאונים שבנו משהו במוסך ועשו מליונים התחיל בגלל ההצלחה של אפל. מיתוס הסטרטאפ הישראלי נבנה על ההצלחות של צ'ק פוינט ומיראביליס. אני לא יודע על איזה מקרים נבנו המיתוסים הקודמים אבל בטוח ישנם כאלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. פוסט יפה ומעניין, אבל אני מצטרף להשגות של אורן. ייתכן שאנשים לא נראים בחדרים לא קיימים תופרים את המיתוסים האלה לצרכיהם, אך ייתכן שהם צומחים מלמטה ומשקפים שינויים בתפיסת הציבור – וגם במציאות. (אולי כפי שארכיטיפים של ציידים, רועים ואיכרים צצו והתגבשו לאורך הפרה-היסטוריה, ובאופן דומה למחפשי הזהב שאורן הזכיר: האם אנשים שהרוויחו מהבהלה לזהב יצרו את המיתוס, או שהוא התפתח מאליו ברגע שהגיע מידע על זהב במערב?).

    [להגיב לתגובה זו]

  14. ועוד הערה, אולי אני קצת שבוי בעצמי שמיתוס, אבל כלל לא בטוח שסטרט-אפ שנכשל, או יוזמה עסקית שנכשלה, הם בהכרח הפסד מוחלט בשיקול הכולל. יש צד של חווייה ושל ניסיון שיש לו משקל, גם כשהעסק לא הצליח כלכלית. (מובן שאם מישהו מכר את כל רכושו, הרס שת משפחתו ושקע בחובות עתק זה פחות ינחם אותו).

    אפשר לחשוב על זה גם כך: מישהו שעובד במסלול שגרתי של שכיר ונמנע, מתוך זהירות, מלהוציא לפועל רעיון ליוזמה אישית שיש לו, ייתכן שהוא מפסיד משהו (לא רק סיכוי להתעשרות) בהחלטה זו ויתחרט על כך מתישהו. ייתכן שעמיתו, שכן העז, בזבז זמן וכסף, נכשל וחזר למסלול, יהיה שלם יותר עם עצמו בסיכום כולל.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting