אשליות הבלוגוספירה 2 – הבלוג כאלבום קונספט

יש רשימה הולכת ומתארכת של פוסטים שאני חייב לעצמי (ולפעמים גם לאחרים) שממתינים לגיבוש, אבל המציאות מכתיבה לי בעיקר תגובות לפוסטים במקומות אחרים. שוב דבורית שרגל, הפעם בתפקידה כולווט.

בפוסט מסכם של ראשי פרקים מורחבים להרצאת ה"מעיתונאית לבלוגרית" שלה שרגל שוטחת את ניסיונה העגום ממפגש עם חבורת חיילים שהעידו על עצמם שהם מעריצי העיתון שלה (רייטינג) אבל לא ידעו מי היא ולא הכירו את שמה, למרות ההצהרה שהם קוראים את העיתון cover to cover. ההפתעה (כמו גם האכזבה שמן הסתם מהולה בה) מהגילוי הזה מעט מפתיעה אותי, ומתחברת למשפט שאני שומע לא אחת בדיונים על חדירת הבלוגים לקהל הישראלי: "אנשים לא קוראים בלוגים". כן, ואנשים גם הפסיקו כבר להקשיב לאלבומי קונספט.

אחת האמיתות הבסיסיות והבלתי מעורערות של מציאות הזנב הארוך שאנחנו מרבים לדוש בה היא המעבר לצריכה סלקטיבית וממוקדת יותר. לקהילת הבלוגרים נדמה שצריכה ממוקדת יותר פרושה בראש ובראשונה בחירה מושכלת של בלוגים אהובים. לעיתונאים בעלי טור אישי נדמה שצריכה ממוקדת היא נאמנות לטור שלהם במסגרת טקסי פתיחת סוף השבוע. למוזיקאים עם השראות אנכרוניסטיות נדמה שצריכה ממוקדת היא קניה של אלבום הקונספט המהפכני שלהם. לקהל, קוראי הבלוגים והעיתונים ומאזיני המוזיקה צריכה ממוקדת היא בחירה אישית מתוך השפע שמציף אותם. כך קורה שדורון רוזנבלום נשאר עם טור אישי בולט בראשית מוסף הארץ אבל יתר הטורים נדחסים בצפיפות לכמה עמודים לקראת הסוף, בפורמט שמקשה על חלק מהקוראים לזכור מי בדיוק כתב את הטור שאהבו בשבוע שעבר והאם יש טור חדש שלו השבוע. כך קורה שהאנשים ש"לא קוראים בלוגים" צורכים לא מעט מידע מבלוגים אחרי שגוגל מוביל אותם לשם אבל שום דבר לא יגרום להם לשים לב שאפשר להירשם לעדכונים במייל, או אפילו להבין שהם קוראים בלוג. כך קורה שאנשים מורידים שיר מ-iTunes אחרי ששמעו אותו ברדיו בלי לדעת שהוא האמצע של איזו סאגה פסיכדלית עמוסת רפרורים תרבותיים.

יצרני תוכן הם אנשים עם אגו לא קטן בדרך כלל, גם כשהם מייצרים את התוכן בעילום שם הם רוצים לדעת שיש להם קהל נאמן. הבעיה היא שאין יותר קהל נאמן. אולי רק לדורון רוזנבלום או לנחום ברנע. אתם יודעים מה, זו לא באמת בעיה.

שרגל היא גם מבקרת קולנוע, ככזו היא אמונה על ניתוח מכלול יצירתו של במאי ועל ההתכתבויות שלו עם סרטים קודמים שלו ושל אחרים. יחד עם זאת אני משוכנע שהיא שמעה לא אחת אנשים מדברים על "הסרט החדש של ג'וני דפ", הרבה יותר פעמים משהם מדברים על "החדש של טים ברטון". אני למשל, רואה בעצמי צרכן כמעט אובססיבי של תקשורת, עם נטייה בלתי מוסברת לעבור אחת לכמה שבועות על הקרדיטים ולראות עם היו חילופים במערכת 'עכבר העיר'. כשמישהי שהכרתי התמנתה לתפקיד עריכה בעכבר גיליתי שאף אחד חוץ ממני לא שם לב. במשך שנים קראתי ואהבתי את מלקולם גלדוול בניו יורקר, אבל רק כשקראתי כתבת פרופיל עליו והובלתי ממנה לאתר האישי שלו גיליתי כמה הרבה כתבות שאהבתי היו שלו.

כל זה בא לאמר שהחיילים ההם באמת העריצו את 'רייטינג' שהקל עליהם את החיים ומכר להם אשליות מתוקות על החיים הסוערים של האזרחות והמלצות לסוף השבוע בבית, רק שממש לא עניין אותם מיהם האנשים שעושים את רייטינג. הם גם מאוד אוהבים את המכונית של אבא שלוקחת אותם לבילוי באותו סוף שבוע, ולמרבה הפלא, הם לא מכירים אפילו שם של מהנדס אחד ב'סיטרואן', מוזר, לא?

יצרני תוכן צריכים להבין שהם בראש ובראשונה יצרנים, ולא ממש חשוב מה הם מייצרים, את הסיפוק הם צריכים לשאוב מהעובדה שמישהו צורך את התוצרת שלהם, גם אם הוא לא מכיר אותם. המהנדס שיפתח מכונית עם הנעת מימן בטיחותית יזכה לתמונת שער בניו יורק טיימס ולפרסום עולמי, האחרים יסתפקו בלראות את המכונית שתכננו על הכביש. נחום ברנע יזכה בפרס ישראל, עיתונאים אחרים יזכו לראות מישהו מהנהן בהסכמה כשהוא קורא את הטור שלהם בבית הקפה. מייקל ארינגטון יזכה לאלפי מנויי RSS, בלוגרים אחרים יזכו לכניסות כשמישהו יחפש hummus בגוגל.

7 תגובות ל“אשליות הבלוגוספירה 2 – הבלוג כאלבום קונספט”

  1. אאוץ', כואב ופוגע. יש משהו במה שאתה אומר, אבל בדיוק בגלל זה וולווט מהללת את הבלוגים. בבלוגים כולם מכירים את השם שלה בתור הכותבת. אני הכרתי את השם "יאיר רווה" רק אחרי שנתקלתי בבלוג שלו וזאת למרות שקראתי את המדור שלו בפנאי פלוס לא אחת.
    אז אולי הבלוגים הם המוצר שמאפשר ליצרני התוכן להיות מוכרים גם כבני אדם ולא רק כיצרנים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני לא חושבת שדין מהנדס בסיטרואן כדין אנשים שכותבים או עושים עיתון. השמות שלהם מופיעים בכל שבוע, שבוע אחרי שבוע, שבע שנים במקרה שלי, כולל תמונה (במקרה של רייטינג בכלל).
    נכון, אנשים הולכים לסרט החדש של ג'וני דפ ולא זוכרים שזה הסרט שביים גור ורבינסקי, אבל הם קונים את הספר של עמוס עוז או את הדיסק של ניקייב. והם רואים את התוכנית של דודו טופז.
    מה זה רייטינג או כל עיתון אחר? ממה הוא מורכב? מנייר או משמות שחתומים על הטקסטים שבו?
    כו' וכו'.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אורי: לא חושב שהעניין צריך לגרום לתגובת אאוץ'. בסך הכל ניסיתי להסביר שיצרני תוכן אינם נעלים על יצרנים של מוצרים אחרים, ושלרבים מהצרכנים לא ממש אכפת מי היצרן כל עוד המוצר הוא איכותי. מי שמייצר תוכן איכותי וזוכה להיענות יכול להיות מרוצה גם בלי ששמו יינשא על שפתי קוראיו.
    בנוגע להבדל שבין בלוגים לבין עיתון, ולווט היא כוכבת בבלוגוספירה הישראלית, הזהות שלה היתה מיסתורין בתוך חידה אפופה באניגמה לתקופה קצרה, וכן, אנשים מכירים את השם שלה. אבל באופן כללי יותר, התלונות הנשמעות על כשלון החדירה של הבלוגים נובעות לדעתי במידה רבה מהזיהוי שמנהלי הדיון הזה (בלוגרים כמובן) עושים בין חדירה של בלוגים לחדירה של בלוגרים. ביום שבו אנשים יצרכו לא מעט תוכן דרך בלוגים בלי "לקרוא בלוגים" ובלי להכיר את הבלוגרים שמאחורי התוכן אפשר יהיה להכריז על חדירה אמיתית, עד אז זה ימשיך להיות משחק פנימי של חבורה מצומצמת.
    ולווט: ניקח לרגע דוגמה אחרת. אני משוכנע שאת נתקלת חדשות לבקרים באתרי בנייה רבים, כולל פרויקטים מדוברים שזוכים לתהודה ציבורית. כל פרויקט כזה מלווה בשלט מאיר עיניים עם רשימת המשתתפים שלו. יחד עם זאת אני משוכנע שאם נשאל אנשים אקראיים ברחוב נגלה שהפרויקט היחיד שמישהו יכול לזכור את שם האדריכל שלו הוא מגדלי yoo עם כוכב העל המפוקפק שמופקד עליהם. אם נגלוש מכאן למקצועות הזוהרים פחות של אינסטלציה או חשמל כמובן שניתקל במסך של אדישות מוחלטת.
    דוגמה נוספת, כמה אנשים להערכתך, שאינם עוסקים בפרסום או תקשורת יכולים לשייך קמפיין, ואפילו הבולט ביותר, למשרד פרסום מסויים.
    בסופו של דבר לקרדיטים יש קהל יעד די מצומצם, השלט שעל אתר בנייה מיועד ליזם שאולי מחפש קבלן כרגע, או לקבלן שמחפש אדריכל, לא לציבור שעובר על פני השלט בכל בוקר. גם השם המתנוסס בראש כתבה או טור אישי מיועד בעצם לעורך שמחפש עכשיו מבקר קולנוע חדש, ובמידה פחותה בהרבה לקהל שרק רוצה לדעת איך היה הסרט.
    יצא לי פעם, בימים רחוקים בהם חלמתי להיות עיתונאי, לשמוע הדים מדיון שהתנהל במסדרונות של איזה עיתון. מישהו, די בכיר בתקשורת הישראלית, טען אז שעיתון צריך להופיע בלי קרדיטים לכותבים. אני, שראיתי בהצהרה כזו פגיעה בחלומות שלי התקוממתי. עבר זמן מאז, ואני נוטה להבין את ההצהרה, גם אם היא גורפת מידי.
    כן, ברור שבתחומי התקשורת יש הרבה יותר מקום לכוכבים ששמותיהם שגורים בפי כל. עמוס עוז הוא כמובן דוגמה מצויינת. אבל דווקא בהקשר הזה אני חייב להזכיר לא מעט מקרים בהם אנשים סיפרו לי שהם קראו את "הספר החדש של זה שכתב את הנעלמים", ואפילו אחרי שהזכרתי את השם הם משכו בכתפיהם או שלא היו בטוחים אם אני צודק. שלא לדבר על העובדה שהרבה מאוד אנשים קונים תקליטים של להקות בלי להכיר אפילו את שם הזמר, בטח שלא את זה של המתופף.
    ולפני סיום, כיוון שנמל הבית שלי הוא עדיין בתחומי המדע, אני דווקא חושב שמגיע לא מעט כבוד למהנדס שכריות האוויר שפיתח מצילות חיים, כדוגמה קיצונית.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מה שמעלה את השאלה למה לעזאזל בתוכניות הרדיו אנחנו צריכים לשמוע בסוף כל תוכנית את הקרדיטים של כל מי שהכניס דיסקים לנגן וכל מי שלחץ על הפליי. בטלוויזיה לפחות מריצים את זה זריז ושמים משהו מעניין בצד כדי להעביר את הזמן, אבל מה הקטע עם הקונבנציה המטופשת הזאת שכל מי שעובד בתוכנית רדיו צריך לקבל קרדיט בזמן אוויר?

    [להגיב לתגובה זו]

  5. iod: נדמה לי שהתשובה לשאלת קיומו המוגזם של קרדיט לאנשי תקשורת היא פשוטה וקצת מעצבנת. כשעיתונאי מייצר מידי יום כמה מאות או אלפי מלים תוספת של עוד שתי מלים בראש הכתבה נראית די טריוויאלית, כששדרן רדיו מלהג במשך שעה, מה זה כבר להוסיף עוד שניים-שלושה משפטים ולרצות את כל האנשים שסביבו באולפן. על מהנדסים שהיו מציעים להוסיף שורת קרדיט בתחתית לוח המחוונים של מכונית היו מסתכלים כאילו הם השתגעו.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] אשליות הבלוגוספירה 2 – הבלוג כאלבום קונספט (קצת בדוחק, חייבים להודות) […]

  7. […] העין השביעית, חזרתי לנושא שהעסיק את הבלוג הזה באחד הפוסטים המוקדמים יותר […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting