לכודים על-ידי גוגל: Like it or not

שתי הערות קצרות לפתיחה:

1. בטח שמתם לב לירידה דרמטית בקצב העדכון של הבלוג הזה מאז המעבר למשכנו החדש. יש לכך כל מיני סיבות שדווקא אינן קשורות למעבר. כולי תקווה שבקרוב יימצא האיזון החדש בין החיים שבחוץ לבין הכתיבה וקצב העדכון יעלה מעט. בכל מקרה יצא שלאחרונה אני מפרסם יותר דווקא בחורים ברשת (הנה עמוד הפוסטים שלי). גם הפוסט הזה מתאים לחורים ברשת, אבל אחרי התלבטות קצרה החלטתי לפרסם אותו כאן. בין השאר בגלל ההערה הבאה.

2. לפני קצת למעלה משנה פרסמתי גם כאן וגם במסגרת פרויקט מרחבים של "הסיפור האמיתי והמזעזע של" פוסט שאני גאה בו במיוחד. את הפוסט הנוכחי יש לקרוא בהקשר של החלק השני בפוסט ההוא שנגע לגוגל טוק. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא או רק את החלק הרלוונטי שאני מצטט כאן:

הגוגל טוק שבין העולמות

ביער שבין העולמות משמשות טבעות קסם צהובות וירוקות את דיגורי ואת פולי כדי לצאת ולבוא בין עולמות שונים. עיגולים קטנים, ירוקים וצהובים (ואדומים ואפורים) משמשים אותי בגוגל טוק כדי לקרוע חלונות בין עולמות שונים, בין מישורי קיום שונים שלי. זה מפחיד אותי.

כולנו יודעים שאימייל זה לא באמת אינטרנט, אפילו לא אימייל מבוסס רשת, בעיקר לא אימייל מבוסס רשת. כן, יש איזה אתר שצריך להיכנס אליו, הפרוטוקולים שמתחת הם אותם פרוטוקולים, שרתים מדברים אחד עם השני. אבל אימייל הוא מקום נייטרלי. גם למי שחי באינטרנט האימייל הוא שטח סטרילי שכזה. מצד אחד הכל מתערבב בו, מצד שני, הכל מופרד.

זו לצד זו שוכנות הודעה על תגובה חדשה בדיון, רשימת סמינרים לשבוע הקרוב, ובקשה לאסוף כסף למסיבת הסיום של הגן. וזה בסדר. הן לא נוגעות אחת בשנייה, הן שם כי זה הכי נוח, אפשר לאסוף שברים מכל מישורי הקיום למקום אחד, פונקציונלי ונוח. סטרילי, כבר אמרתי.

אבל הגוגל טוק הארור הזה בא והרס לי הכל. זעזע את תמונת העולם שלי מהיסוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה. מישהו כתב בבלוג שלו טעות קצת טיפשית, ורציתי להעיר. אבל בלוגלי נפל, ובכל מקרה לא רציתי לכתוב משהו קנטרני בתגובות. אז חיפשתי את האימייל שלו ושלחתי תיקון. אחר כך הוא צץ ברשימת החברים שלי. זה היה מרתיע, אבל סביל. הרי היו שם גם סטודנטים ששאלו אותי אם אפשר להגיש באחור, ואנשים אחרים שפעם גילו שאני מנסה למכור איזה ספר יד שנייה, אז עכשיו היה שם גם מישהו שאני קורא את הבלוג שלו, שהוא קורא את שלי.

אבל ערב אחד, יום או יומיים אחר כך הוא פתאום קפץ מולי, פתח חלון קטן כזה עם “היי” והכל קרס סביבי. לקח לי כמה דקות להחליט לענות, לקח לי עוד כמה דקות להעז. משהו בסיסי בהפרדה שבין מישורי הקיום שלי נשבר.

היום כבר יכול להיות לי חלון שיחה אחד פתוח עם חבר ילדות, וחלון אחר עם מישהו שאני מכיר רק כ-URL, ואני מקבל את זה. קצת בקושי, קצת בחשש, אבל בהבנה, אני מקבל את זה.

טוב, אז בגוגל החליטו לשחרר עוד כמה פיצ'רים לתוך הממשק של קורא הרסס שלהם. שום דבר דרמטי במבט ראשון, ובכל זאת, כך נדמה, התוספות הקטנות האלה הצליחו לגרור כמה תגובות מעניינות.

תסמונת שם המשתמש הטיפשי

אחת התגובות המרתקות, לטעמי לפחות, לשינויים של גוגל היתה ההחלטה של דובי להכריז על מיתוג מחדש. אחרי שנים של שימוש בג'ימייל עשה דובי מעשה נועז, מעט סיזיפי, וייבא, בהצלחה ככל הנראה, את כל ההגדרות שלו לכתובת חדשה שפתח בג'ימייל.

הסיבה? שם המשתמש הקודם שלו היה מבוסס על אחת הדמויות ב"מועדון קרב".

הצעד של דובי, כאמור, היה קיצוני מעט, אבל הוא בסך הכל סממן לתסמונת שרבים, דווקא בין המאמצים המוקדמים של ג'ימייל סובלים ממנה, שם משתמש טיפשי.

כדאי לזכור שג'ימייל הושק כשהיתרון הבולט, כמעט היחיד שלו, על פני שרותי דואר מבוסס רשת היה נפח האכסון העצום לכאורה (גיגה בייט יחד, כמה מוזר להיזכר) עם הסיסמא לפיה לעולם לא תצטרכו עוד למחוק אימייל ישן (עד כדי כך שבימים הראשונים מחיקה של אימייל היתה משימה לא פשוטה). עבור רבים מהמאמצים המוקדמים שלו ג'ימייל היה שדרוג קל לשרותים קודמים שהציעו דואר מבוסס רשת, לא יותר מזה.

שם המשתמש שלי בהוטמייל, למשל, היה me_ru_con, על שם שיר זניח של ה-KLF. זו היתה בחירה מתחכמת ומטופשת שאמרה בין השאר שהכתובת הזו היא רק גיבוי. כתובת שאוכל להשתמש בה גם בנסיעות, כתובת שאוכל להשאיר בכל מיני מקומות שיבקשו רישום בלי לשקר אבל גם בלי לחשוף את תיבת הדואר האמיתית שלי לגלי ספאם. כשקיבלתי סוף סוף את ההזמנה המיוחלת לג'ימייל היא הגיעה מתיבה שנקראה על שם דמות מצויירת מסרט של דיסני. אחרי כמה נסיונות גישוש והיתקלות בשמות משתמש שכבר נתפסו בחרתי בשם המשתמש steerpike0. למי שאינו מכיר, Steerpike הוא הדמות המורכבת והמפחידה העמדת במרכז שני החלקים הראשונים של טרילוגיית Gormenghast של מרווין פיק. כמו שם המשתמש שלי בהוטמייל, גם הבחירה הזו היתה תמהיל של סנוביזם תרבותי ושל הנחה סמויה לפיה שם המשתמש עצמו הוא כמעט חסר חשיבות.

לא שיערתי אז, ורבים נהגו כמוני, כמה מחיי המקוונים עתיד להתנהל בצמידות לחשבון הזה. בסך הכל עןד חשבון אימייל, היו קודמים ויבואו אחרים, חשבתי. לא יכולתי לנחש אז את ההטמעה של הצ'אט, את העובדה שהשם הזה ילווה גם את התמונות שאעלה לאלבומי הרשת של פיקאסה ואת קטעי הוידאו שאעלה ליוטיוב, שהוא ילווה אותי גם אל קורא הרסס, הכלי המרכזי דרכו אני צורך ומשתף פריטים ברשת.

נכון, לא מדובר בטרגדיה גדולה, ואף על פי כן, יותר ויותר אנשים, אני חושב, מרגישים לכודים עם שם משתמש שנבחר פעם מזמן, לפני שג'ימייל הפך למפלצת הנוכחית.

יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחריי

בין השינויים בממשק של הגוגל רידר נוספה היכולת למצוא אנשים חדשים לעקוב אחרי רשימת השיתוף שלהם גם אם אינם מופיעים ברשימת "חברי הג'ימייל" שלכם. היכולת הזו, באופן ברור למדי, היא נסיון של גוגל להתמודד עם ההצלחה של טוויטר. כאשר מוסיפים לה את ההדגשה שנותן הממשק החדש לשתף טקסט קצר (Have some thoughts to share?) הכוונה נעשית ברורה אף יותר.

לכאורה אין כאן שום דבר נורא. עמוד הפריטים המשותפים של כל משתמש בקורא הרסס של גוגל מוגדר מלכתחילה כפומבי, רבים בחרו להציג אותו בסרגל הצדדי של הבלוג שלהם או לקשר אליו. ואף על פי כן היכולת החדשה לחפש אנשים כד לעקוב אחריהם נראית כמו חציית גבול, אולי אפילו הפרת הבטחה מובלעת מצד גוגל.

שרון למשל צייצה

Ya know? This whole thing where new ppl whom I don't know are suddenly following my shared stuff on GReader kindof creeps me out.

כי למרות הפומביות לכאורה של אותו עמוד פריטים משותפים ברור היה למשתמשים שעשו בו שימוש מי יראה אותו. למראית עין לפחות, הרגשנו כאילו אנחנו עדיין שולטים במידת הפומביות של העמוד הזה. עד שבא השינוי האחרון, וההודעה הראשונה על עוקב חדש טלטלה מעט את גבולותיו הבטוחים של העולם הזה.

אוהב, אבל לא ככה

אם שבירת הסימטריה במעקב אחרי פריטים משותפים היא המענה של גוגל לטוויטר הרי שהתוספת של חיווי Like לכל פריט בקורא הרסס היא בבירור המענה של גוגל למענה של פייסבוק לטוויטר.

דובי (שוב) כתב פוסט על התוספת הזו, על המלאכותיות שלה ועל כמה בעיות טכניות שנלוות אליה. באופן צפוי מראש היה מי שבחר להודיע בקורא הרסס שלו על חיבתו לפוסט הזה, ובתחתית השיתוף שלו אף התפתח דיון, במסגרתו יש מי שהעיר

i actually "like" most of the stuff i share. cuz why else would i share it if i don't like it?
(but don't share everything i "like")

ההערה הזו קולעת גם לתחושה הראשונית שלי לנוכח אופציית ה-Like. יש, לפחות למראית עין, משהו מחייב הרבה פחות בהצהרה "אהבתי את הקטע" מאשר בהצהרה "אני רוצה לשתף אתכם בקטע", כך שגם אני נטיתי להשתמש באפשרות הזו יותר בחופשיות מאשר בשיתוף. שיתוף אחרי הכל מחייב אותי כלפי מי שעוקב אחריי, הוא כמו פנייה ישירה לאנשים ואמירה "הנה משהו שכדאי לכם לקרוא", הרבה פחות קיצוני מאשר "וואלה, נחמד, אהבתי". אבל כאן מתעורר ההבדל הגדול בין אופציית ה-Like של גוגל לבין המקור הפייסבוקי.

כשחבר שלי בפייסבוק מפרסם משהו ואני מצהיר שאהבתי אותו ההצהרה הזו מכוונת לפעולת הפרסום של אותו חבר. כשאני רואה שארבעה אנשים אהבו משהו שחבר שלי פרסם הרי שמדובר בארבעה חברים שלו. מנגנון ה-Like של פייסבוק, אם כן, מאפשר לי להכיר אנשים שמופרדים ממני על-ידי חוליה אחת בגרף החברתי (בדרך כלל). בקורא הרסס של גוגל, לעומת זאת, המצב שונה במפגיע. כשאני בוחר להודיע שאהבתי פריט בגוגל אני מצהיר על אהבה לפריט עצמו. גם אם מדובר בפריט שנתקלתי בו דרך השיתוף של חברים אני לא מצהיר על אהבה לפעולת השיתוף אלא לפריט עצמו.כתוצאה מכך, כשאני רואה פריט שהרבה אנשים אהבו אני נחשף גם לאנשים שאין לי חבר משותף איתם ברשת, לאנשים שהם רחוקים ומנותקים ממני לחלוטין. באותו אופן ממש, עצם העובדה שאהבתי פריט שיופיע גם בקורא של מישהו אלמוני בצפון דקוטה אומרת ששניות אחדות מאוחר יותר אני יכול להתבשר על כך שהוא בחר לעקוב אחריי.

כן, גם זה לא ממש נורא. רק קצת טורד מנוחה.

זה לא אותו שרות

מה שמשותף לשלו הנקודות שהעליתי כאן (ויש להניח שגם לעוד כמה) הוא התחושה של פריצת גבולות. התחושה שגוגל ממשיכה לשנות את חוקי המשחק, צעד אחר צעד, בלי שנוכל להתנגד. התחושה שתהום של ממש פעורה בין השרות שאליו נרשמתי לפני שנים אחדות לבין השרות שאליו אני מנוי עכשיו.

כי ג'ימייל בעצם נולד בעיקר כדי לתת מקום נוסף להצגה של פרסומות רלוונטיות, ללמוד טוב יותר את כל אחד מאיתנו, וגם ככל הנראה, כדי לכבול אותנו לגוגל. אף אחד, גם לא בגוגל אני מנחש, יכול היה לשער אז שחשבון הג'ימייל הזה יהיה מרכזי כל כך, שהוא יגרור אותנו, בעל כורחנו כמעט למצב הזה של ערעור גבולות.

כשנרשמתי לפייסבוק ידעתי לאן אני נכנס. גם כשנרשמתי לטוויטר. רק חשבון הגוגל שלי הולך ומשנה צורה כל הזמן, גורר אותי אחריו לכל מיני מקומות ולכל מיני פינות. ואני, בלית ברירה, נגרר.

19 תגובות ל“לכודים על-ידי גוגל: Like it or not”

  1. אני תוהה לגבי ה"בלית ברירה".
    כלומר, כן – אם אתה רוצה להשתמש בשירותי גוגל אתה מסכים, "בלית ברירה", לתכונות שלהם ומה שנובע מהן.
    אבל אנחנו עדיין חיים בעולם שיש בו אופציות אחרות. אתה לא חייב להשתמש בשרותים של גוגל (למרות שהם היו מאד רוצים בכך). אני מנסה לזהות ולהבין את התחושה הזו של "בלית ברירה", והאם היא מוצדקת.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. הבעיה (ההולכת ומתרחבת) שלי עם גוגל היא בעובדה שהוא הפך, מאוסף לא מחובר של שירותים חלופיים לשירותי דסקטופ, לרשת חברתית פר-אקסלנס, אלא כזו בה אנחנו לא בהכרח בוחרים את חברינו, אלא גוגל כופה אותם עלינו, ואף מוסיפה לתערובת "חברים" נוספים בה לא בחרנו כלל, שהם במקרה הטוב followers ובמקרה הרע בעלי פוטנציאל ל-stalkers.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מרגוליס: מובן מאליו שה"בלית ברירה" הזה הוא לא אמיתי. הבעיה היא שכל שינוי בפני עצמו יכול להיראות קטן, כמעט זניח, ואני אומר לעצמי, נו שיהיה, לא שווה לוותר על ג'ימייל בגלל איזו שטות כזו. אבל אם הייתי יודע מראש מה הכיוון שבו יתפתחו השרותים של גוגל הייתי נוהג אחרת. יכול להיות אפילו שהייתי מוותר עליהם מלכתחילה.
    שרון: בדיוק. ואני רק תוהה האם בגוגל כיוונו לשם מראש או שיצא להם במקרה. אני דווקא מאמין באפשרות השנייה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני עם מרגוליס בעניין ה"בלית ברירה". כל הרשומה הזאת היתה מבחינתי הצצה לעולם רחב ומסתורי, רצוף בולעני זמן ומגרסות דדליין משוכללות.

    בסדר, תמיד ידעתי שאני אנלוגי, אבל באמת שאין לי מושג איך אתם מנהלים את כל אפיקי הזהות המקוונת האלה שלכם. רק המחשבה על כמות האינפוט שאורבת לי במקומות כמו פייסבוק וטוויטר עושה לי צמרמורת, שלא לדבר על כמות האאוטפוט האופציונלית. אז עוד להוסיף לזה פידים? אני מרגיש שהמציאות מזרימה לי מספיק פידים גם ככה, any more and i would burst.

    אז אולי אני גרסת הweb1.0 של הדור שממשיך לצרוך חדשות בטלוויזיה ובעיתונות ומקבל אותן בדיליי של יממה, אבל בחיי שלא חשוב לי להיות כ"כ מקושר. כמה שיחות הבנאדם יכול לקיים בבת אחת? מתי נשאר זמן לראות את העשב צומח?

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אתה כבר לא צריך לראות את העשב צומח. הוא מדווח לך לבד בטוויטר על ההתקדמות שלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. בנוגע לכתובת האימייל זו בעייה נפוצה. הבעייה עם ג'ימייל הייתה שיחסית, באמת הייתה בחירה אמיתית בשם ולכן אנשים יכלו לבחור שמות "מגניבים". אני כבר אז ידעתי שהאימייל הזה עומד לשמש אותי למשל שנים ובחרתי שם בקפידה. אני רואה את הבעייתיות בעיקר עם אימיילים של סטודנטים שלא חושבים רחוק מדי למרות שהאימייל של האוניברסיטה משמש אותם לכל מיני התכתבויות "רשמיות".

    [להגיב לתגובה זו]

  7. עכשיו אני תוהה אם אני אותו בלוגר שהביא לקריסת הגבולות סביבך, או שמישהו אחר הקדים אות…

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אני עם מרגוליס. אבל אני ממש דינוזאור כזה. בלי פייסבוק (למרות שאני כל הזמן מקבל מהם "הזמנות" ספאם מ"חברים"), בלי טוויטר ולמעשה מעולם לא שיתפתי או לייקקתי פריט ברידר.

    אם כבר חשיפות – כתובת האימייל הראשונה שלי הייתה snark איפושהו. ואז עשיתי גם סנרק בוותיקן.אורג (הם היו הראשונים שנתנו 10 מגה חינם וגם פופ3) וגם כאן ושם. ודווקא באוניברסיטה שם רציתי סנרק כי חשבתי שאין קוּל מזה ("תמהיל של סנוביזם תרבותי ושל הנחה סמויה לפיה שם המשתמש עצמו הוא כמעט חסר חשיבות") התבלבלתי וכשהשרת שאל אותי לניק הכנסתי בטעות את השם הפרטי וכך זכיתי ל[email protected] המכובד (שבעתיד יטה את מסלול הלימודים שלי ויקח אותי לכיוון הבלשנות החישובית).

    [להגיב לתגובה זו]

  9. כה מזדהה.

    הג'ימייל שלי שימש במקור לגיבויים, והשם שבחרתי לו הוא דמות הרולפליינג שלי דאז. במהרה החשבון הרגיל שלי התמלא בספאם, בעוד הג'ימייל צבר פופולאריות, והנה נתקעתי עם שם מפגר שאני צריכה לאיית כל פעם מחדש.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. ג'ימייל כבודו במקומו מונח, אבל לצורך קריאת רסס יש המון קוראים אחרים.
    למה לא להשתמש בnetvibes או בשירות אחר?

    [להגיב לתגובה זו]

  11. כשהבנתי שג'י-מייל הולך להיות שירות האי-מייל של העולם, חיפשתי כתובת מייל שאולי יבוא יום ותכניס לי הרבה כסף. כמובן שכל מה שניסיתי כבר היה תפוס, עד שסוף-סוף עליתי על משהו פנוי. מאז אני מחכה לשיחת הטלפון מהוותיקן, בה חשמן מכובד ישאל אותי בנימוס איזה סכום אני רוצה בשביל לשחרר את

    thefatherthesonandtheholyghost שטרודל ג'י מייל נקודה קום…

    [להגיב לתגובה זו]

  12. אורן ואוטו פוקוס: אם רק הייתם מצליחים לשלב כוחות ולתפוס את the father theson… בותיקן.אורג זה היה הרבה יותר מוצלח.
    אגב, אורן, איך בדיוק הניק היטה את כיוונו של מסלול הלימודים שלך לעזאזל?
    גיל: מרשים שהבנת מראש את החשיבות של ג'ימייל. מותר לשאול מתי פתחת את החשבון?
    דובי: אתה, בהחלט אתה.
    ניצן: האמת היא שהיגרתי לרידר מנטוויבס, ואני בהחלט שוקל לחזור אליו.
    עדיגי: לפחות לא עשית את הטעות המתחכמת שלי וכשהשם שרצית היה תפוס הוספת לו את הספרה אפס. אסון מוחלט בכל פעם שאני צריך לכתוב את האימייל בכתב יד. אני מסמן קו נטוי על האפס כדי שיידעו שהוא לא האות O, אבל אז חושב שאף אחד לא יבין מה אני רוצה מהחיים שלו ומוסיף גם הערת הבהרה למטה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. שחר, פתחתי אותו כמה חודשים אחרי שהוא השתחרר לעולם. בניגוד לאחרים, כמעט מייד התחלתי להשתמש בו כאימייל הראשי שלי, בעיקר כי היה לי שם טיפשי באימייל הקודם. לא שידעתי שהוא יתפתח למפלצת שהוא היום.

    אגב, קראתי לפני כמה חודשים על אחד, שב2004 פתח חשבון ג'ימייל עם שם של סנטור חדש ואלמוני שנראה לו מגניב בשם barackobama. הוא לא השתמש בכלל בחשבון הזה אבל לאט לאט התחילו להצטבר אצלו כמויות של דואר. הוא עדיין מחזיק בו כמדומני.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. זה סיפור ארוך (שאני כבר מזזמן מתכוון לכתוב אותו). קיצורו של דבר, כנראה בזכות האימייל הפשוט הזה קיבלתי פעם הודעת ספאם שמיועדת למרצים ומשם התחילה להתגלגל בדיחה שהובילה לבלשנות חישובית.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. […] ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע […]

  16. […] קישור לפוסט: לכודים על-ידי גוגל: Like it or not […]

  17. […] מתחם עוד לא יכלו לשער את עתיד הרשת, כמו אלה שבחרו לעצמם שמות משתמש מגוחכים בג'ימייל, הם ראו, לא אחת, בבחירה הזו גם הזדמנות להצהיר על […]

  18. […] קישור לפוסט: לכודים על-ידי גוגל: Like it or not […]

  19. […] כבר כתבתי לפני קרוב לשנתיים (רק שאז זה היה על גוגל טוק) וחזרתי לצטט (ולהוסיף הבהרות ופרשנות) לפני כמה חודשים כשגוגל החדירו […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting