אצבעות גדועות

ואני תוהה אם בעצם לא הייתי אמור להתרגל כבר מזמן.

אפשרות אחת, סבירה למדי, לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי בבוא היום תהיה לעבור דרך כל התחנות שבהן החלטה עסקית סגרה לי על האצבעות עיתון או כתב-עת אהוב, ועדיין, כל אירוע כזה מעורר בי מפח-נפש.

הרבה לפני שידעתי להמהם משהו רציני על גסיסתו של הפרינט רכשתי את גליון 44 של פנטסיה 2000. אם יינתן לי די זמן סביר שאצליח למצוא אותו באחת מערימות הנייר שהותרתי בבית אמי. אבל משהו יחסר בגליון ההוא, חצי עמוד שנגזר ממנו, גלויה שנשלחה למערכת, מנוי שנרכש כמתנת יום-הולדת אחרי שמיציתי את ההיצע האקראי והדל של גליונות עבר בספרייה. מעולם לא טרחתי לבדוק אם הצ'ק ששלח אבי נפדה. גליון 44, בכל אופן, היה הגליון האחרון של פנטסיה 2000 (עד לאחרונה לפחות).

והיתה, מעל הכל, הטראומה הגדולה של הכ"ט בנובמבר 93' עם חיוכי השמחה לאיד בהגיעי לבסיס, מצוייד בגליון האחרון של חדשות אי-פעם, ומייד אחריה הסגירה החטופה והשקטה של מגזין המוזיקה קצר-הימים ערפל.

המנוי על מונדו 2000, חלק ממתנת השחרור שלי לעצמי, צופן הבטחה לא ברורה של עתיד טכנולוגי מופלא לא צלח את ארבעת הגליונות המתוכננים שלו. המנוי על האיידלר שנרכש במשרדי המערכת הלונדוניים יחד עם כל גליונות העבר שהצליחו לחלץ עבורי מהמחסן נגדע גם הוא עוד לפני סופו (למרות שהאיידלר מצא, בסופו של דבר, דרך מכובדת להמשיך ולצאת בפורמט שונה).

היה אפילו ירחון סטודנטיאלי אחד שתרמתי רבות לשני גליונותיו הראשונים, התפוגגתי בשלישי, שהיה, באופן צפוי עד כאב גם האחרון.

ועדיין, המקרה הנוכחי שונה מהותית מכל קודמיו. הפעם אני מתאבל על מותו של מגזין שמעולם לא קראתי או החזקתי גליון שלו.

לפני כשבוע יצאה ההודעה מתאגיד המו"לות של קונדה-נסט. משבר הפרינט הגדול הוביל לקיצוצים בלתי-נמנעים. שלושה מגזינים שונים בענייני חתונות, למשל, הם מעמסה כבדה מידי, והתחרות הפנימית ביניהם גורמת רק נזק. שניים נסגרו בתקווה להציל את השלישי. גם באוכל. גורמה הותיק, האליטיסטי והיוקרתי נסגר כדי לנסות ולחזק את בון-אפטיט, העממי והישיר יותר. מפח-נפש, כאמור, למרות שמעולם לא קראתי גליון של גורמה.

מפח-נפש, לפני הכל, כיוון שתאגיד קונדה-נסט הוא גם המו"ל של הניו יורקר והנכונות להיפטר מנכס תרבותי אליטיסטי תוך נסיון להציל דווקא את אחיו העממי מטיל צל כבד על עתידו של הניו יורקר. אבל לא רק.

מעולם לא קראתי את גורמה, אבל טוב היה לי לחיות במציאות שבה הוא קיים, טוב היה לי לדמיין יום שבו יבוא הקץ על עסקיות היי-טק בארבעים שקלים, ושניצלים שמוטלים למחבת בחופזה. נעים היה לי לדמיין עתיד רחוק שבו טיולי אוכל חובקי עולם וחוצי תרבויות הם חלק מחיי, ונעים היה לי לדעת שגורמה יחכה לי בסבלנות באותו עתיד. אחרי הכל הוא בסביבה כבר מאז 41'. יש בסגירה של גורמה גם קריאה להתעמת עם החלום ההוא ואם קלישות הסיכוי שלו להתממש.

ויש גם כעס ותסכול, כעס על הרווחים הנאים שייגרפו על חשבון קהל נוסטלגי שירוץ לקנות את גליון הפרידה שייצא בנובמבר. תסכול אל מול ההחלטה הצינית להמשיך ולאחוז במותג 'גורמה' גם בלי המגזין שסביבו נבנה, מותג-זומבי, לקצור את פירות ההשקעה בהמשך ההוצאה של ספרי בישול ושל תכניות טלוויזיה.

ומעבר לכל אלה יש גם תהיה אישית על המסלול הנפתל שהוביל אותי לאהוב כל כך מגזין שאני לא מכיר, על רשת ההקשרים והקישורים התרבותיים שמטביעה אותי ברדידות של אליטיזם אינסטנט. כי אחרי הכל, אני חייב להודות, לא מעט מהאהבה שלי לגורמה אני חב לעובדת היותו האכסניה שבה פורסמה רשימה אחת מפורסמת של סופר צעיר ונערץ, רשימה שהפכה מאוחר יותר גם לשם של אסופת מאמרים פרי עטו. אבל הסופר הזה, אני נאלץ להודות, גם הוא עוד מחכה בסבלנות ליום שבו אקרא משהו משלו (למעט סיפור קצר אחד). ולמרות שלא קראתי כמעט מילה מכתביו, אני גם מחכה בסבלנות לצאת הספר שנערך לאחר התאבדותו. אם את האהבה לגורמה אני חייב לסופר הזה, הרי שאת האהבה הלא ממש מוצדקת לאותו סופר אני חייב להשוואות התכופות שלו לסופר ותיק ומוערך, אחד שקראתי בסך הכל שניים מתוך שמונה הרומנים שכבר הספיק להוציא. כזה אני, תנו לי קצה חוט ואפתח סביבו רצף מרשים של העדפות תרבותיות מופרכות וחסרות-הקשר.

עדכון קריטי: עוד אני עמל על כתיבת הפוסט הזה והנה באה ההודעה לפיה מצית, שמעולם לא הספיק לצאת לאור, נגנז. רוצו להוריד את גליון הבכורה שלא ייצא לעולם.

6 תגובות ל“אצבעות גדועות”

  1. מעניין מאוד
    כשנסגר "חדשות" הייתי בטירונות ועדיין יש לי את גליון יום שישי האחרון של העיתון איפשהו.
    אני זוכר שהחבר'ה בטירונות לא הבינו מה אני רוצה מהם כשכמעט בכיתי שהעיתון נסגר

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני בהחלט מבין את הצער על סגירתו של מוסד תרבותי ותיק. בארץ, משום מה, אין תרבות מגזינים רצינית. יש מעט מאוד מגזינים מצליחים ואף אחד מהם לא נתפס כבימה רצינית.

    חברים שלי ואנוכי הוצאנו פעם מגזין סטודנטים. אחרי שלושה גיליונות אזל הכח בקרב שני האנשים שהיו הרוח החיה מאחוריו והוא קרס, אבל עם שלל רעיונות לגיליון רביעי (ואפילו טור קצר שלי שהיה אמור להתפרסם בו!).

    (אני לא היובל שהגיב כאן קודם. אולי אני צריך לפתוח אתר כך שאתחיל להופיע בכחול ולפחות אהיה מזוהה).

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] דומה, שחר אבן דר מנדל מקונן על מותו של מגזין אותו לא יקרא לעולם, לאחר שנים של אבל על […]

  4. […] כל כך מזמן יצא לי לכתוב על ההיסטוריה העגומה של מערכות היחסים שלי עם עיתונים ומגזינים אהובים, כאלה […]

  5. […] בעיתון שניסה לחיות על גופתו הרוחנית של העיתון שלי מצאתי פתאום את הסולן של אותה להקה כמבקר מוזיקלי. קניתי […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting