זה שאין לנקוב בשמו

בבסיסו של רעיון השוק החופשי ניצבת האמונה שהשקיפות וזמינות המידע יגרמו לכך שהיצע וביקוש יווסתו את הדינמיקה של השוק ויובילו אותו לתוצאה הטובה ביותר. נניח לרגע בצד את הצפת המידע, מאמצי השיווק והדיסאינפורמציה שמציפים אותנו ומטילים בספק את כל הרציונל שמאחורי טענה כזו. איך קורה שאחת התוצאות הבולטות של השוק החופשי היא דווקא האיסור המוחלט לדבר על מה שעומד במרכזו? כן, אחד הכללים הנוקשים ביותר שאנחנו נתקלים בהם הוא האיסור לדבר על כסף.

מותר לך להתקין גוגל אדסנס בבלוג שלך, אבל אסור, באיסור חמור, לדבר על זה.

יש לך חוזה אישי, כזה שמסדיר את יחסיך עם המעביד. יש בו סעיף אחד חשוב לאין ערוך מכל השאר, זה שבו מופיע הסכום החודשי שהמעביד ישלם לך. אסור לך לדבר עליו. עם אף אחד.

יש פוסט די ישן של אורי ברוכין, וטפטוף אחיד של אנשים שמגיעים לבלוג הזה מהתגובה שהשארתי שם. פוסט על שקיפות השכר בשוק העבודה הבריטי. נזכרתי בו, ובתגובה שלי שם היום בבוקר, כשעמוד השער של מעריב הפנה לכתבה על המתנות השוות ביותר לחג שיחלקו חברות לעובדיהן. מסתבר שיש עובדים שיקבלו מסך פלזמה. נשמע כיף, לא הייתי מתנגד. אבל מה זה באמת אומר? על המשכורת אסור לדבר, אבל השי לחג נמרח על עמוד השער. אז היום בצהריים יישבו העובדים באיזה בית השקעות דמיוני ויתלוננו על סט המגבות המהודר שהם מקבלים לחג, בזמן שהמתחרים שלהם נהנים מאלף שקלים בתלושים ומכונת אספרסו יוקרתית. הם לא יבדקו, הרי אסור להם, אם העובדים אצל המתחרה מרוויחים בממוצע אלף שקלים פחות מידי חודש. אם המעביד המתחרה קנה לעצמו שם של נדיב וזכה לאייטם מחמיא בעיתון בעבור עשירית מהסכום שהוא חוסך בתשלום המשכורות שלו.

יתרה מזאת, גם אם יתגלגל לידי מי מהעובדים מידע אמין על המשכורת של עובד מקביל בחברה מתחרה הוא אמור לקבל את הדין. העובדה שיש מי שמשתכר יותר על אותה עבודה לכאורה, אמורה לשמש דווקא כעדות על היעילות של השוק החופשי. כי כל אחד, שוב לכאורה, מקבל את מה שמגיע לו, לאחר משא ומתן, לאחר הערכות עובדים, לאחר שיקול דעת רציני ומעמיק. ובכלל, מאיפה הגיע המידע? הרי אסור לדבר על כסף. אנחנו פה בעניין אחר לגמרי. אנחנו משפחה, אנחנו ממציאים מחדש את האינטרנט, אנחנו יחידה מובחרת, יש לנו אלגוריתם מהפכני, יש לנו חדר כושר מאובזר, אבל למה לעזאזל אתה מתעקש לדבר על כסף?

במגזר הציבורי דווקא מדברים, הנה שוב התפרסם הדו"ח השנתי הזה, זה שאמור לגרום לנו להתפלץ. אז כמות לא מבוטלת מהבכירים ההוללים התגלו כרופאים בתפקידי ניהול בקופות החולים. כאלה שמן הסתם ויתרו על קליניקה פרטית שבה יכלו לגלגל סכומים גבוהים אף יותר. אני לא חושב שצריך לרחם עליהם, ומן הסתם יש להם סיבות טובות לבחירה הזו, חלקן גם לטובתם האישית. אבל כשאת הידיעה הזו אנחנו מקבלים מהפנים המוכיחות והמזועזעות של מיקי חיימוביץ' עם חוזה המיליונים שלה ושכר שהבכירים האלה רק מתחילים להתקרב אליו, אני כבר חייב לגחך. ולפני שמישהו יבוא ויזכיר שערוץ 10 הוא גוף פרטי כדאי לזכור גם שההקלות שהזכיינים סוחטים בכל פעם מהרשות השנייה  הן על חשבוננו. שהם מתחמקים מלעמוד במשימות שלקחו על עצמם ושלשמן הוקצו להם משאבים מטעם המדינה.

גם בשוק ההשקעות המתעורר של ישראל מותר, וחובה, לדבר על כסף. כך קורה שמוסד הימורים המתחזה לבית השקעות מתוחכם באמצעות שם עם ניחוח היי-טקי ונפנוף במושג ה"מינוף" מזמין מעל גלי האתר את המאזינים שפשוט "ידעו שהדולר הולך לעלות" להשקיע אלף דולר ולהרוויח כאילו השקיעו מאה אלף, ומה לגבי מאזינים שפשוט "ידעו שהרולטה תעצור על אדום" להם לא מגיע משהו? אבל האבסורד הגדול באמת מגיע רק בסיום הפרסומת, בין המצטרפים למוסד ההימורים יוגרל גם, שימו לב, ג'יפ האמר לשנה. קצת קשה לי לאפיין את הפרופיל של מי שג'יפ האמר נשמע לו כמו פרס אטרקטיבי (אולי למג"דים במילואים), אבל ג'יפ האמר לשנה כבר משאיר אותי חסר מילים.

6 תגובות ל“זה שאין לנקוב בשמו”

  1. שחר,

    הפוסט הזה הוא הטוב ביותר שקראתי מזה הרבה מאד זמן. אני מתבשל מבפנים כבר הרבה זמן עם מחשבות זהות אך ללא יכולת להביען כך.

    סייג אחד קטן – אותם "רופאים" בשירות הציבורי בדרך כלל עובדים גם בשוק הפרטי וכמעט תמיד על חשבון תשומת הלב הניתנת לתפקידם הציבורי. אין צורך לרחם עליהם.

    באשר למשכורות בשירות הציבורי, מדובר בבן זנונים שהוא תולדה של שילוב כוחות מיוחד בין עשירים, פוליטיקאים וועדי עובדים. החל משלמה נחמה (ששווה פוסט בזכות עצמו) וכלה במנהל משמרת טרום אחה"צ בבתי הזיקוק.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אוקי:
    הצעה מעניינת: חלק מתנאי השכר, במסגרת הגישה המרכסיסטית, כוללים גם את הזכות לדבר על השכר. לזכות לדבר על שכר יש מחיר, כך שבמסגרת שוק חופשי עובד יוכל להתמקח גם על הזכות הזו. הבעיה היא שמשום שהעובד לא באמת בשוק חופשי אלא באוליגפול וקרטל של מעסיקים, אין לו בכלל את האפשרות הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. יהונתן, למה ללכלך עם רעיונות מרקסיסטים? למה לא פשוט לדבר על השכר אם רוצים ולא לדבר אם לא רוצים?

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אחד העקרונות החשובים של הליברליזם הוא חופש הביטוי, קצת מצחיק שהעקרון הזה נפגע כשאסור לדבר על הכסף. זה גם מוזר שהקפיטליזם, שסובב על עשיית הון לשם עשיית הון, לא מרשה לך לדבר על כמה הון באמת עשית.
    ואני חייב להודות שזה אכן מגוחך כשמיקי חיימוביץ שעושה משכורת שממש אי אפשר לרחם עליה בגללה, מצקצקת בלשונה על פערי שכר.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. […] כפי שכבר הצהרתי בעבר, לא ידועים לי התנאים המדוייקים בחברות אחרות, אבל את החישוב למקרה שלי אני יודע לעשות. לאחר ניכוי המס וההפרשות לביטוח לאומי וביטוח בריאות יוצא שתשלום על ארוחה באמצעות כרטיס 10bis חוסכת לי לכל היותר 12.5 ש”ח בהשוואה לתשלום במזומן על אותה ארוחה. אם נצבור את החסכון הזה על פני חודש שלם, נגיע לכל היותר ל-250 ש”ח. הרבה פחות, כמעט זניח, ביחס להפרש הבסיסי בשכר בין אותו חבר לבין עובדי ההיי-טק, ועוד לא הזכרתי את העובדה שמזמיני האוכל נוטים לגלוש בקלות לארוחות שעוברות את תקרת ההשתתפות של המעסיק. בדומה לדברים שכבר אמרתי בפוסט קודם, נדמה שהציבור שמחוץ לבועת ההיי-טק למד להסכין עם המשכורות הגבוהות, אמיתיות או מדומיינות, שהוא מייחס ליושבי הבועה, דווקא התוספת השולית של תנאי שרות למיניהם היא שמצליחה להרתיח. כך, במחי חיסכון של 12.5 ש”ח ליום הופך המתכנת המצוי מ”זה שקורע את התחת שעות ארוכות אבל נהנה ממשכורת יפה” ל”זה שלא מספיק שהוא מרוויח כל כך הרבה, הוא גם אוכל במסעדות כל צהריים על חשבון המעסיק שלו.” […]

  6. […] AdSense (זה שאין לנקוב בשמו) יציע לכם טיפים מותאמים אישית לאופטימיזציה של שילוב פרסומות בבלוג שלכם, כך הודיעה גוגל בבלוג רשמי של אדסנס. חלק מהמפרסמים שצפו הבוקר בממשק הסטטיסטיקות של אדסנס, מצאו כי לממשק נוספה בוקסה נוספת, בה ניתן לצפות בטיפים שגוגל אדסנס התאימה במיוחד עבורכם. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting