לפרק את מיברג

חמישים דולר. זו העלות האמיתית של ההשקעה בנפוסט הזה ולהשקיע בפוסט הזה זה לשלם עבור הזכות לכתוב את מה שאני באמת חושב על הדרך שבה בחר מגזין "אחר" מבית רון מיברג להציג ולשווק את עצמו בפני קוראים פוטנציאליים. אז כן, כדי להרגיש שלם עם הביקורת שאטיח כאן במיזם מרתק שאני מייחל להצלחתו הרגשתי צורך לשלם על מנוי חצי-שנתי. לא יודע אם הוא יצדיק את עצמו, בכל מקרה, אני מאמין ומקווה, לא מדובר בבזבוז מוחלט.

קיצור תולדות "אחר"

במובן מסויים, אני משער, הכל התחיל בתכתובת האישית-פומבית שבין מיברג לבין דבורית שרגל (בשבתה כולווט אנדרגראונד). ובמקום שבו הכל התחיל מצאתי את עצמי מצדד עד תום במיברג. רציתי לכתוב אז משהו בנושא, וכמו הרבה מאוד פוסטים מתוכננים בשבועות ובחודשים האחרונים גם זה נגנז, אפילו ציוץ רומזני בטוויטר לא יצא ממנו. שרגל כתבה אז למיברג

אני מאוד אוהבת לכתוב, וזה מה שאני עושה עכשיו, אבל בפורמטים אחרים.

אשר על כן, אני מבקשת ומציעה לך, וזו לא הפעם הראשונה שאני כותבת את זה, ואני גם לא היחידה: פתח לעצמך בלוג. כתוב בו כאוות נפשך.
אולי תרוויח ממנו כסף ואולי לא, אבל החירות ורוחב היריעה והאוויר הצח יפעימו אותך. תרגיש את ריאותיך צומחות מחדש.

ונענתה

באשר לי, אני חושש שמן הסתם את צודקת. ממש בימים אלה מנסים ילדי להסביר לי בלוג מהו ואף להקים לי אחד, אבל אין הדבר עומד בסתירה, ולצערי אינו מרגיע, את החשש הקיומי, האמיתי, מהיכן תבוא המשכורת הבאה. כמי שכל חייו הבוגרים השתכר מכתיבה, אף בלוג, מרתק והרפתקני כשם יהיה, לא ירגיע את חששו של גבר בן 55 שאין לו יותר מהיכן להביא כסף הביתה.

מצאתי אז את הדיאלוג הזה סימפטומטי לפער תודעתי, אולי דורי, בין השניים. החרדה החשופה, המיושנת והעבשה לכאורה של מיברג מול גישת החינם של שרגל,  זו שגורסת – אולי לא תרוויח ישירות מהכתיבה, אבל תוכל למנף אותה כדי להרוויח ממשהו אחר, או כדי להגיע למשהו אחר שאותו תוכל למנף בתורו כדי להרוויח. מיברג, ככל הנראה, הוא גרפומן לא קטן (ואני משוכנע למדי שאפשר למצוא אותו מעיד כך על עצמו) אבל במקום שבו שרגל מדברת אהבה מיברג מדבר משכורת.

יש כאן דיון ארוך ומרתק על האופן החמקמק שבו כלכלת החינם דוחפת אותנו להקל ראש במשאב היקר ביותר שעומד לרשותנו, אבל אני בוחר שלא להיכנס אליו עכשיו (אתם מוזמנים לקרוא מחשבות שלי בנושא כאן או לצפות בהרצאה של דאגלאס ראשקוף כאן).

מאז, כך נדמה, לא עבר שבוע בלי טפטוף של איזה סקופ חדש בנוגע לבלוג המדובר של מיברג שהלך והתגלגל במשהו שונה, מגזין מקוון בעריכת מיברג עם צוות כותבים מגוון, ובעיקר עם מודל עסקי מהפכני – מנוי בתשלום: 365 ש"ח לשנה (אפשר גם חצי שנה בחמישים דולר, כאמור, אם משתמשים ב-PayPal).

היו לנו הרהורים שהשוו את היחס של מיברג והיחס של נחום ברנע לבלוגים, היו שהאשימו את מיברג בספאם, היו שהרהרו בקול אודות המודל הכלכלי. המהלך של מיברג, לפחות בפינה הקטנה שבה הבלוג הזה חי הצליח, לכל הפחות, לעורר שיחה. אומרים ששיחה זה חשוב בימינו.

אבל בסוף כל השיחה הזו, ואחרי שכבר חשבתי שנחשפתי פחות או יותר לכל מה שצריך הגעתי גם לאתר המגזין – עמוד אחד שכמעט כולו פנייה לקוראים הפוטנציאליים. השארתי את הלשונית שלו בדפדפן פתוחה וחזרתי אליה שוב ושוב בימים האחרונים. מציץ לרגע, מתמלא בכעס, לוקח הפסקה, מציץ שוב, נתקף בחילה, וחוזר חלילה.

אין מנוס מהצהרה חד-משמעית: הפנייה של צוות המגזין לקהל הפוטנציאלי שלו, כפי שהיא מנוסחת ומופיעה באתר כרגע היא חובבנית, יומרנית, נפוחה, אולי אפילו שרלטנית. זה מרגיז אותי מספיק כדי לכתוב פוסט.

ממזרים חסרי כבוד

חייבים להודות, למיברג וחבורתו יש לא מעט אומץ. גם אם נתחשב במוניטין המכובד של מיברג, וברשימת הכותבים המרשימה, הסכום שהם מבקשים מאיתנו לשלם אינו זעום בכלל במונחי אינטרנט (מנוי שנתי על המהדורה הדיגיטלית של הניו יורקר שייתן לכם גם גישה חופשית לארכיון של שמונים וארבע השנים האחרונות, לשם השוואה, עולה פחות ממנוי חצי שנתי על המגזין המדובר). אילו הייתי שוחה באמריקנה כמו מיברג ודאי הייתי זורק כאן משפט סלנג מערבונים על ביצים מברזל בגודל של טקסס, או משהו כזה.

האומץ הזה מרגיז, במיוחד כיוון שנכון לרגע זה, למעט העיצוב המרנין (הנדוניה שהביאה רוני שני ממצית שגווע למרבה הצער) "אחר" מספר לנו מעט מאוד על מה שאנחנו עתידים לקבל ממנו באמת. רשימת הכותבים, כאמור, מרשימה, יש בה אנשים שכבר שילמתי לא מעט כסף כדי לקרוא (מיברג עצמו ועמית שהם למשל) ואחרים שהרעיון לפרנס אותם ולהנציח את היכולת שלהם להפיץ את דעותיהם גורם לי הרהורי חרטה (אתם יכולים לנחש). יש שם כמה שמות שאני לא מכיר, ואחרים שאני אדיש כלפיהם. בשום מקום לא כתוב למה אפשר לצפות מכל אחד מהם – טור שבועי? בלוג שיתעדכן בקצב קפריזי? עמית שהם יחזור לכתוב ביקורות או שיסתפק בטורונים קצרצרים מהסוג שתרם למוסף הארץ? על מה יכתוב כל אחד מהם? זה ככל הנראה לא חשוב.

ניחא, אומר הקורא הפוטנציאלי לעצמו. יש גם צילומי מסך מגירסת ההרצה של האתר, אולי מהם אפשר להבין משהו. בסך הכל אפשר להיחשף דרך צילומי המסך לכותרות ולמשפטי הפתיחה (אני משער שאלה משפטי פתיחה) של חמישה עשר מאמרים. כולם פרי עטו של מיברג, כולם "פורסמו" באותו תאריך ובאותה שעה. אפשר להבין את האילוצים הטכניים שגרמו לתוצאה הזו, אבל כשצילומי המסך האלה הם כל מה שאנחנו מקבלים כדי להחליט הם מרתיחים. אין לנו, כאמור, שום דרך להבין מה יהיה חלקם של הכותבים האחרים במגזין. אין לנו שום דרך להבין מה יהיה קצב פרסום המאמרים של מיברג (גם כותב קדחתני כמוהו לא באמת יפיק חמישה עשר מאמרים ביום). בעצם, אנחנו מתבקשים לשלם לא מעט כסף על מה שהוא לא יותר מחתול בשק (מיברג בטח היה עונה שמדובר דווקא בפרת אנגוס עסיסית ממנה אפשר להכין את הטי-בון המוצלח ביותר ממזרח לברוקלין ושהשק הוא אמנם שק, אבל שק ג'ינס של ראלף לורן בתפירה איכותית).

בנסיון לשכנע אותנו לשלם על מוצר לא מוגדר מסבירים לנו כי "טובה הצטרפות ל"אחר" עתה, לפני שהאתר עולה וחלקים ממנו ייסגרו בפני גולשים אקראיים". משפט שפותח הרבה מאוד שאלות, אבל לא עונה אפילו על אחת. האם רק חלקים מהאתר ייסגרו בפני גולשים אקראיים? אם כן, מה יישאר פתוח? ובכלל, למה טובה ההצטרפות עכשיו? האם מי שייצטרף מאוחר יותר יפסיד משהו? לא חשוב, "טובה הצטרפות עתה", זה מצלצל מרשים.

החובבנות, חייבים לציין, מגיחה בעוד לא מעט מקומות לאורך הטקסט המבולבל שנפרש באתר. מי שעקב אחרי גלגוליו של המגזין יודע שהטקסט המופיע באתר עכשיו הוא פשוט שכפול של מסר שנשלח באימייל לרשימת התפוצה הרחבה אך מצומצמת שליקטו מיברג ורוני שני. אבל מי שיגיע אל האתר בלי שעקב אחרי כל שבריר שמועה יופתע לקרוא את משפט הפתיחה של הפיסקה השלישית "אנחנו פונים אליכם פעם נוספת". מצטער, אבל אליי לא פנו עד עכשיו אפילו פעם אחת, גם לא לרוב מוחלט של קהל היעד האמיתי או המדומיין של המגזין. מי ששמע על המגזין עוד כשנועד להיות אתר אישי של מיברג שיעסוק בתרבות ובפוליטיקה אמריקאית יבין את הרקע למשפט "תהיו עם יד על הדופק בימים שבהם עוברת אמריקה שינוי גדול, תרבותי, פוליטי וחברתי". אבל מי שקרא שתיים ושלוש פסקאות למעלה את הצהרת הכוונות הנוכחית והכוללנית בהרבה של המגזין בהחלט יוכל לגרד בפדחתו בתהייה.

בכלל, נדמה כאילו הטקסט הזה הוא תוצאה של עבודה משותפת בגוגל גל ושאף אחד לא טרח לעבור עליו פעם נוספת לפני שהועתק לאימייל ומשם לאתר. וכך, אותה פיסקה שנפתחת ב"אנחנו פוני אליכם פעם נוספת" נגמרת ב"אני מזמין אתכם לעשות מנוי".

אפילו האימייל שקיבלתי כאישור לכך שצורפתי לרשימת התפוצה של האתר הצליח להביך. השם שהתנוסס כשולחו של האימייל היה Ron Miberg, בעוד כתובת האימייל עצמה היא [email protected] כמה קשה להחליט איך מאייתים את שמו של כוכב המיזם?

שחצנות חסרת כיסוי

אם עד עכשיו נטפלתי לחובבנות, בין אם נפשעת ובין אם תוצאה תמימה של חוסר תשומת לב עכשיו יגיע החלק הכואב באמת. המניפסט של אחר הוא טקסט נפוח שכולו חשיבות עצמית מופרזת, רצוף במשפטים נבובים של התפארות ושל הבטחות שנעות בין החלול והמגוחך לבין המסוכן.

תחת הכותרת רון מיברג, פברואר 2009, מופיע קטע מראיון של מיברג (נדמה לי) ובו הוא מדבר בפאתוס ראוי על כמה מהנסיונות העיתונאיים האמיצים של שנות השבעים והשמונים. כאן הכל עוד בסדר. מייד מתחתיו מופיע קטע נוסף שכותרתו רון מיברג, נובמבר 2009 (אני מנחש שגם הוא לקוח מראיון אבל לא מתחייב) ובו שוטח מיברג את רשימת תחומי הסיקור של המגזין. שם כבר אפשר להתחיל להתפלץ.

פודקאסטס. סרטים. שידור שירים. רשימות המערבונים, סרטי המלחמה, האלבומים, ההופעות, השירים, הספרים והמסעדות הטובים ביותר. הזדמנות להציג בפני הישראלי סרטים שהמפיץ חשב שאינם מתאימים לו. כאלה שחלפו מתחת למכ”ם. כנ”ל ספרים ומוזיקה. ואוכל אתני אותנטי. לא מתכונים בטעם של אהרוני. והתפתחויות ברפואה. וביקורת תרופות. ומכשירים חדשים במטבח. יין נפלא מקליפורניה, מיומן היין שאני מנהל שנים. ואלכוהול שאינו יין. ולמה להציג שירים בלי המילים שלהם?

(ההדגשות שלי)

קריאה בתוך ההקשר הכולל לא מותירה מקום לספק – כשמיברג מדבר על מתכונים בטעם של אהרוני הוא מתכוון ללעוג לטעם פשוט, פשטני, אולי וולגרי. משהו שפונה, לדעתו, לאיזה מכנה משותף נמוך או רחב מידי. מי שבוחר להציג כך את אהרוני, רק בשל העובדה שיש לו תכנית טלוויזיה יומית בערוץ מסחרי וטור שבועי במוסף של המדינה מונע, כך נראה לי, על-ידי שילוב מרגיז במיוחד של סנוביזם לא מבוסס ושל עלבון צורב.

ועדיין, החלק המרתיח באמת מגיע מייד אחר כך. אני אמנם לא מכיר את כל הכותבים באתר, אבל אף אחד מהם, למיטב ידיעתי, אינו רופא. בכל זאת אפשר, בדוחק, לקבל הצהרה על סיקור של התפתחויות ברפואה. אבל ביקורת תרופות? על מה הוא מדבר לעזאזל? מדובר בצירוף המלים המסוכן ביותר שיצא לי לשמוע בהקשר התקשורתי. מי הסמיך את חבורת הכותבים, מוכשרים ככל שיהיו, שקיבץ מיברג סביבו לכתוב ביקורת תרופות? מה זו ביקורת תרופות בכלל? האם בסוף כל טור כזה תבוא גם הבהרה מתחכמת באותיות קטנות לפיה "אין באמור לעיל להוות תחליף להתייעצות עם רופא ורוקח"?

מייד אחר כך מגיעה הפנייה הישירה אל הקוראים, זו שנפתחת במשפטים שגם בקריאה העשירית גורמים לי אי-נוחות פיזית

שקל ביום. זו העלות האמיתית של ההשקעה בנו. ולהשקיע בנו זה לשלם עבור הזכות לקרוא את… (כאן מגיעה רשימת הכותבים)

ראשית, חייבים להודות למי שטרח ועשה עבורנו את החישוב, זה באמת היה מבלבל לחלק 365 ש"ח ב-365 ימים. אבל אני עדיין תוהה מה עבר בראשו של מי שהחליט לכתוב אודות "הזכות לקרוא את". כן, תחת פרשנות מצמצמת למדי של המילה זכות אין כאן יותר מתיאור עובדתי, ועדיין, סופר שידבר על הזכות שהוא מעניק לציבור לקרוא את ספריו יזכה ללעג גורף ויוכתר כמגלומן. סביר להניח שכמה מהכותבים החדים שמיברג גייס יהיו הראשונים לנעוץ בו מדקרות מוצדקות של שנינה ושל לעג.

ויש עוד בהמשך, כמעט בלי הפסקה – משפטים סתומים שאמורים להישמע כאילו הם אומרים הרבה (תהיו מעודכנים בלי להשתעבד. תדעו לא מתוך חיקוי והתלבטות), משפטים שנוסחו ברישול שאמור אולי להיות תחכום (ב"אחר" תמצאו לינקים שיעשירו את חייכם, שיחשפו אתכם לתרבות שנחשפה רק בחלקה ורק איפה שניתן היה להרוויח ממנה). זה לא מפסיק.

הפנייה כולה נחתמת בשני המשפטים הבאים

"אחר" פונה למי שטרם שכחו את הימים בהם העיתונות ניסתה להתייחס לקוראיה בכבוד ולא בחנופה. אני מזמין אתכם לעשות מנוי ל"אחר" ולקחת חלק בהשקתו ובעיצוב דמותו ובהתוויית דרכו.

קשה לחשוב על משפט שכולו חנופה ריקה לקהל-יעד אליטיסטי מדומיין יותר מהמשפט הראשון, זה שיוצא, לכאורה לפחות, נגד עיתונות המתחנפת לקוראיה. כולי תקווה שיש בהצעה שבמשפט השני יותר מעוד נסיון של חנופה לקהל המנויים, שאנשי המגזין ימצאו את הדרך להיות קשובים לקהל שלהם ולתת לו להשפיע על התווית דרכו. היוהרה ששוטפת את כל הטקסט הזה מתחילתו ועד סופו גורמת לי לפקפק בכך.

וגם הדוגמית מקולקלת

למרות תפישת הגן הנעול שעומדת בבסיס המודל הכלכלי של "אחר" נדמה ששמעו שם משהו על החינם, ולכן, ממש בתחתיתו של העמוד תמצאו הזמנה להצצה אל חומר שייכלל באתר – פרק ראשון מתוך רומן בכתובים שמיברג עובד עליו בימים אלה, Bambino שמו (הוא מיועד להתפרסם בארצות הברית ונכתב באנגלית).

מישהו מהצוות שסובב את מיברג עכשיו צריך היה להעז וללחוש על אוזנו את האמת, אבל זה קשה ככל הנראה, קשה מאוד כשהמיזם שלך מתבסס באופן כמעט מוחלט על אישיותו של הכוכב. הפרק הזה, שני עמודים בסך הכל, הוא רצף מחריד של קלישאות, גם בעלילה, גם בעיצוב הדמות היחידה שממש מופיעה בו, ובעיקר בניסוחים שמיברג שואב הישר מעבודותיהם הספרותיות של גיבורי הניו-ג'ורנליזם שלו. אפשר לראות את מיברג כפוף בעליית הגג של ביתו החדש במיין, מקליד במרץ כשפוסטר ענק של טום וולף בחליפה לבנה תלוי מעליו, משמש לו השראה מתמדת. בהחלט ייתכן שהמשך הספר יביא איתו עלילה מרתקת, בהחלט ייתכן שהעלילה הזו, עם ההבטחה המרומזת להיות רומן-מפתח של התקשורת הישראלית תצליח לדבר לקהל המוחנף של "אחר". הפרק הראשון הוא לא יותר מעדות לכך שגם העיתונאי המוכשר ביותר בעברית יכול להפוך לסופר בינוני מאוד באנגלית.

קצת כמו לגשת לדוכן טעימות בסופר ולגלות שהגבינה שהם מגישים לך מקולקלת.

מכתב פומבי לאנשי "אחר"

חמישים דולר, רבאק. תוכיחו שאתם שווים את זה בכל למרות הכל.

24 תגובות ל“לפרק את מיברג”

  1. איזה מזל שמעצבנים אותך.

    המיזם הזה מאד מסקרן, בעיקר בגלל המודל שהוא מנסה להתבסס עליו. אבל זה שהוא נבנה בדמותו של מיברג זו נקודת תורפה. צריך מישהו שיאזן את המגלומניה. יכול מאד שזה יקרה במהלך העבודה. אולי אלו מחלות ילדות של התחלה לא ברורה. ואולי גם דווקא היומרנות היא זו שתביא להם את הקהל שהם מבקשים. זה עובד במקומות אחרים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. לא שופטים מוצר תוכן על סמך הצהרות מוקדמות או "גיליון" ראשון. מחכים חצי שנה. לטוב ולרע, זו התקופה שבה דברים קורים – או מפסיקים לקרות.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. רעיון מצוין, רק שבניגוד לשחר, אין לי שום כוונה להיפרד ממאות שקלים רק כדי לשפוט את המוצר שלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. "… הוא טקסט נפוח שכולו חשיבות עצמית מופרזת, רצוף במשפטים נבובים של התפארות ושל הבטחות שנעות בין החלול והמגוחך לבין המסוכן." אני מתקשה לחשבו על הגדרה מוצלחת יותר לכל כתיבתו של מיברג, אף פעם לא הבנתי למה הוא נחשב לכזה כוכב, ומעולם לא הצלחתי למצוא טקסט אחד שהוא כתב שראוי היה לשלם עליו.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אני לא מבין מה הזעם. כקורא עיתונים ותיק, אני מזהה כאן תיאור אמין יחסית של רון מיברג. באמת לא שמתם לב כל השנים שהוא כותב קלישאתי ומגוחך?

    [להגיב לתגובה זו]

  6. שני דברים דוחים אותי בעיקר במיזם/אתר/מגזין הזה, ואיכשהו נראה לי שהם קשורים אחד בשני: האחד זו האמריקנופיליה עד גועל, דווקא בתקופה שכל אדם בר-דעת יודע שיש הרבה מאוד ביקורת שאפשר וצריך למתוח על אמריקה/אמריקנה/החלום האמריקני (כולל היין הקליפורני), ועל זה שדווקא הדברים הכי חדשניים והכי מרתקים שקורים היום בעולם – בספרות, בקולנוע, במוזיקה, בכלכלה ובתנועות חברתיות – קורים מחוץ לאמריקה. כך שלא רק שאין שום חדשנות במגזין הזה, אלא שהוא לגמרי מיושן ותקוע בתפיסות של שנות ה-80-90. הדבר השני, זו חבורת הכותבים שאין תל אביבית ותל אביבו-צנטרית ממנה. לא שציפיתי חס וחלילה לכתב עת חברתי, אבל יותר מנותק מהדברים החשובים באמת שמתרחשים כאן בארץ – לא באמריקה ולא בתל אביב – ממש עכשיו, לא יכול להיות. ההוכחה הסופית בשבילי לניתוק הזה היא שהם הולכים לכתוב על "אוכל אתני אותנטי". אם אפשר לקבל עם זה שקית הקאה אני אשמח.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. המיזם הזה נועד לכישלון חרוץ. כלומר, יכול להיות שהם ימשיכו לכתוב באתר עוד הרבה זמן אבל כסף משמעותי הם לא יראו מזה. כמו שתארת ומהסתכלות שלי באתר (ללא תשלום) מדובר במיזם חובבני. נראה כאילו מיברג גולש באינטרנט בפעם הראשונה ומתלהב וחושב שקל לעשות כסף בלי בכלל להבין במה זה כרוך.

    לדעתי, המודל היחיד שיכול לעבור זה מיקרו תשלומים למאמרים ספציפיים בלבד. אין שום הגיון לשלם לאתר שלם אם מה שאתה רוצה לקרוא זה רק מאמר של כותב ספציפי. כמו שכתבת, זה חתול בשק ולמה לשלם על משהו לא ברור. אם תהיה דרך נוחה לשלם במהירות (משהו שלא יצריך יותר מלחיצת כפתור) והתשלום יהיה נמוך מאוד (נניח 5-10 סנט), אני חושב שהמון אנשים יקנו מאמרים ספציפיים ואפשר יהיה לעשות מזה כסף לא רע.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. פתחתי את הפוסט הזה וקראתי אותו. ואחר כך השארתי את הלשונית פתוחה וגו' (סתם, האמת שזה היה בשני מחשבים שונים), ועדיין אני חשה שהוא לא הוגן.
    מיברג הוא כותב נפוח, ראקציונר ורברבן, שחושב שאת הכל צריך להגיד בהרבה מלים. הוא היה ככה כשקראתי אותו לראשונה לפני 20 שנה. והוא יישאר ככה. אני שונאת אותו בגלל זה. למעשה, אני לא מבינה איך אפשר לא לשנוא אותו.
    ובכל זאת, לשפוט את מידת המקצועיות של העיתון או האתר או המגזין או איך שהם קוראים לזה לפי הסניק פיק, זה נראה לי ריצה מטורפת קדימה. אין לי כללי ברזל כמו של שוקי, ואני לא יודעת כמה צריך כן לחכות, אבל צריך לתת לזה צ'אנס. כלומר, לא חייבים לתת לזה צ'אנס. יש כאלו שיגידו: שום דבר ממה שרון מיברג מייצג ומייצר אינו מענייני, ואי אפשר בכלל לסבול את כמה שהוא גבר לבן, וזה יהיה בסדר. אבל אם עשית מנוי, אני מניחה שזה לא המצב. ואם זה לא המצב, להיעזר בכל הכלים הרטוריים כדי להוכיח, על סמך בדל תוכן, שאין פה שום דבר שראוי לקנות בכסף, זה מריח כמו היטפלות. זו אולי היטפלות לחזק, אבל גם הוא מצטבט כשצובטים אותו.

    וכמובן, אני מכירה את רוני ושני ומוקירה וזה. אבל מה שאני אומרת קשור לזה רק קצת.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. בין משפט מתלהם אחד למשנהו הצלחתי למצוא כמה הערות הגהה מועילות. השגיאות תוקנו, תודה.

    למרות שאני עשויה להיחשד בסנוביזם, אין לי כוונה להתייחס לטענותיך אחת לאחת. חלקן לא ראויות לתגובה, אחרות מבוססות על טעם אישי ואין לי זמן וחשק להתנצח. על השאלות הקונקרטיות למחצה אענה בקצרה: הכותבים במגזין אינם כתבים “לענייני”. הם עיתונאים בעלי תחומי עניין מגוונים, שלעיתים יכתבו על טלוויזיה, פעמים אחרות יכתבו מאמר פוליטי ומדי פעם גם יהיו חתומים על כתבה מגזינית שתעסוק באישיות שמעניינת אותם במיוחד ועשויה בכלל להגיע מתחום הספורט. קצב הפרסום ילך ויגבר ככל שיגדל מספר המנויים ועימו התקציב העומד לרשותנו. עם זאת, מאחר שמדובר במגזין, אין חשש שנתחרה ב-ynet במספר האייטמים שנעלה ביום.

    בשלב זה ישנם נושאים שטרם התייחסנו אליהם באופן פומבי, ביניהם: אילו חלקים באתר יהיו פתוחים למנויים בלבד, מה זו ביקורת תרופות, מי מספיק משועמם כדי להיכנס לגוגל Wave יותר מפעם אחת ואיך לעזאזל מאייתים את שמו של כוכב המיזם. על רובן נענה באתר עצמו, לכשיעלה.

    מגרדת בפדחתי בתהייה למה רכשת מנוי לחתול בשק שמעורר בך בחילה ורוגז,
    רוני שני

    [להגיב לתגובה זו]

  10. מאת באיחור אופנתי:

    אפשר לקבל שקית הקאה לגישה הישראלית של "תנו לו צ'אנס"?
    בנאדם מבקש כסף כאן ועכשיו בשביל התוכן, שיחשוב קצת לפני שהוא כותב. אם הוא רוצה חצי שנה של גרייס, שיכתוב חינם חצי שנה, ומי שירצה להמשיך, שישלם.
    מה יקרה אם תהיה חשיבה, ניסוח והתחשבות בקוראים מראש? בהתחלה? במיוחד עכשיו כשמדברים על זה? לא תמיד יש מספיק תנועה כדי לתקן במהלכה.

    אין לי שום דעה על מייברג, לא קראתי אותו מימיי, ואין לי שום עניין ביין קליפורני. ההתפרצות היא כלפי התגובות. סליחה מראש.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. נדמה לי שפספסת בקשר לספר של מיברג. זה לא רומן, אלא ביוגרפיה של נמרודי.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. וואו.
    יש לי יחסי אהבה-שנאה לטקסטים של מיברג ובכל זאת אני חושב שהוא אחד העיתונאים הטובים בעברית כך שגם אני חשבתי לתת צ'אנס ולשלם אבל רק אחרי סניק-פיק קצת יותר מעמיק. מקסימום, אמרתי לעצמי, ילך הכסף לטובת מיזם כושל אבל ראוי.

    אני מסכים עם רוב הנקודות כאן, דווקא מעניין אותי לקרוא על אמריקנה ואני דווקא חושב שאמריקה נמצאת בתקופה מרתקת במיוחד (אמריקה תמיד בתקופה מרתקת).

    אבל הסניק פיק שהם נתנו הוא מביך ואותי מעצבנות לא רק הנקודות המבותיות שהעלית על נפיחות ונביבות אלא הסגנון. הפסקאות באתר הן פשוט מזעזעות.

    בקיצור, גם חסכת לי 50$ וגם כתבת הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי כותב.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. טוב, כמעט כצפוי יש כאן שני מחנות דומיננטיים שצריך להתייחס אליהם לפני הכל
    כל אלה שרוצים להקיא ממיברג: אני מבין את הסיבות, אבל לחלוטין לא מסכים. אני אוהב את הכתיבה העיתונאית שלו והוא האחרון מעיתונאי "חדשות" שאני עדיין מתעניין במה שהוא כותב היום.
    כל מי שאומר לא לשפוט על בסיס מה שנחשף: אבל על בסיס מה שנחשף מבקשים כסף מאנשים, אז קצת מוזר לבקש לא לשפוט. מה גם של"אחר" יש יומרות מהפכניות, ולכן אני מבקש לראות בטקסט הזה מניפסט למהפכה. ככזה הוא לא מצליח.
    שוקי: כבר כתבתי לך בטוויטר – אני לא ממש מתעניין ברכילות מעולם התקשורת ישראלי שתיחשף בספר הזה (אולי קצת) ומבקש להתייחס אליו כמו שקהל היעד האמריקאי שלו יתייחס אליו, כיצירה ספרותית.
    גיל: לא בטוח בכלל שאנחנו יודעים איזה מודל יעבוד ואיזה לא. אני דווקא אוהב את הרעיון של "אחר" והוא משתלב לי עם כל מיני מחשבות שקישרתי אליהן בפתיחת הפוסט. אבל באמת שקשה לנחש איזה מודל יוכל לעבוד ואיזה לא.
    באיחור אופנתי: טוב, אתה כבר מגזים, שנה את השם שלך. אבל צודק.
    רוני (ובמידה פחותה מיטל): אני לא שונא את מיברג, אבל כמו רבים שמעריכים אותו אני ימכיר גם את חולשותיו. בכל מקרה לאתר הגעתי במטרה אמיתית להשתכנע לרכוש מנוי. למעשה, ברגע שראיתי את השם עמית שהם ברשימת הכותבים צייצתי בטוויטר שהעניין סגור מבחינתי. דווקא כיוון שהגעתי עם רצון להשתכנע הצלחתי להתעצבן כל כך.
    לדבר על כך שמספר האייטמים ביום לא יתחרה בזה של ווינט זו התחמקות. מי שמשלם עבור מנוי אמור לקבל תשובות רציניות יותר. גם להגיד שכל אחד יכתוב על כל מינ י תחומים זו התחמקות משאלה לגיטימית שדורשת תשובה.
    ובעיקר כמובן השאלה מה יהיה פתוח לגולשים אקראיים ומה נעול. האמיני לי שלקבל את הכסף של מנויים שירגישו מרומים כי יכלו היה לקבל את הרוב בחינם זה רווח קטן ובעייתי מאוד. אם אתם עוד לא יודעים לענות על השאלות אולי מוטב להקפיא את מכירת המנויים.
    לגבי "ביקורת תרופות" – אלא אם יש לכם איזו תכנית מדהימה אני באמת חושב שהרעיון ראוי לגניזה מהירה.
    לגבי טענות שמבוססות על טעם אישי – האמת היא שכל הטענות שלי הן כאלה. בעצם חלק ניכר מההילה ומהקריירה של מיברג מתבססות על טעם אישי. אני בהחלט מבין שאת עסוקה ולא מוצאת זמן לבזבז בפינג פונג תגובות מייגע כאן, אבל לא ברור לי מדוע העובדה שטענה מתבססת על טעם אישי מסבירה את הבחירה שלך לא להשיב עליה.
    לגבי הטענות שאינן ראויות לתגובה – נו כבר אמרו פעם משהו כזה על מה שאי-אפשר להגיב אודותיו יש לשתוק אודותיו אז בסדר.
    זה אולי לא נראה ככה כרגע, אבל אני באמת רוצה שתצליחו, מהרבה סיבות.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. אני באמת רוצה שהעסק הזה יצליח. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של מייברג אבל בסה"כ אהבתי את הכתיבה שלו ואני מאוד מעריך את האנשים שעובדים איתו. אני גם באופן כללי אוהב שהאנשים שאני קורא מקבלים תשלום עבור זה ואפילו לא אכפת לי להיות זה שמשלם.
    אולי זה קטנוני אבל מה שמפריע לי בכל העניין זה הסכום. אותם חמישים דולר שווים בערך לתקציב המגזינים השנתי שלי. בסכום הזה אני מקבל את האטלנטיק ועוד בערך 4 מגזינים קטנים יותר. אני בטוח שגם במיין המצב דומה. אני מבין שאנשים צריכים להתפרנס אבל מכאן ועד לשלם חמישים דולר בלי אפילו לדעת על מה הדרך רחוקה.
    אני לא יודע כמה אנשים בארץ הם כמו שחר שאחרי כמה שנים שאני קורא אותו אני יכול לאבחן שיש לו איזו חולשה
    למגזינים לא מוכחים
    , אבל לא נראה לי שהם מספיקים. אני מתאר לעצמי שיש הרבה יותר אנשים שבחיים לא ישלמו על דבר כזה חמישים דולר.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. אני דווקא שלמתי. מסקרנות, געגועים למשהו שאהבתי פעם מאד ונעלם מהכתיבה העיתונאית,
    ופרגון גם למיזם אינטרנט/כתיבה מסוג חדש שזה תמיד נעים להיות, לטעמי, חלק ממשהו
    חדש, גם אם בצד המקבל והמשלם ולא הצד היוזם וגם למייברג. במקרה הכי גרוע, שלמתי על מוצר שלא אהבתי. לא נורא, יש כמה זוגות נעלים בארון שלי שעלו הרבה, אבל ממש הרבה יותר….

    [להגיב לתגובה זו]

  16. שחר, אי אפשר לדעת כמובן מה יעבוד אבל בהחלט אפשר להסתכל מה קרה בעבר. אם אתרים מאוד גדולים וידועים, שאנשים יודעים בדיוק מה הם מקבלים מהקריאה בהם נכשלו, אז בוודאי שאתר כזה נמצא בעמדת נחיתות כשלא ידוע בכלל מה יהיה כלול בו.

    בעולם החיצוני כשיוצא כתב עת חדש, אז הרבה אנשים סקרנים באמת קונים אותו פעם או פעמיים כדי להתרשם ממנו. מעטים יתחייבו לשלם לשנה מראש על סמך הבטחות. הרשת מציבה כמובן בעיות נוספות. אני חושב שלרוב האנשים יש מספיק חומר קריאה ברשת ואנשים שהיו רוצים לקרוא ולא מספיקים גם כשהכל בחינם. בשביל לשלם על משהו הוא חייב להיות ממש מוצלח, כי אחרת, גם אם אתה אוהב את הכותב (ואני אישית אוהב לקרוא את מיברג) ההשקעה לא ממש משתלמת. חלק מזה נובע מסיבות פסיכולוגיות. למה לשלם למיברג ולא לשלם למלקולם גלדוול למשל? העובדה שיש כותבים אחרים טובים (גם אם בנושאים אחרים) שמפרסמים בחינם, מרגישה שאלו שכן דורשים כסף הם חמדנים. אני חושב שכמעט בלתי אפשרי לשנות את ההרגלים הללו ובטח לא בסכומים כאלו ובשוק קטן כמו ישראל.

    [להגיב לתגובה זו]

  17. בתשובה לתודעתן:

    "….כל מי שאומר לא לשפוט על בסיס מה שנחשף: אבל על בסיס מה שנחשף מבקשים כסף מאנשים, אז קצת מוזר לבקש לא לשפוט. מה גם של"אחר" יש יומרות מהפכניות, ולכן אני מבקש לראות בטקסט הזה מניפסט למהפכה. ככזה הוא לא מצליח".


    לא, מבקשים מאנשים כסף על סמך ההיכרות שלהם את מיברג מיותר מ-20 שנות כתיבה, וכן את הכותבים האחרים.
    כשלעצמי אני לא מתייחסת לנוכחות האתר ברשת כרגע כאל משהו שיש ללמוד ממנו איך הוא ייראה בעתיד.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. […] תודעה כוזבת, חלק מתאגיד ההם, מפרק את מיברג. חוזרת על תגובתי, המתייחסת לטענה שהושמעה כבר בכמה […]

  19. בעניין כתיבת ביקורת על מגזין שזה עתה נפתח, יש לציין שבעולם ביקורת התרבות יש שני נוהגים מקובלים:
    ביצירות שמתפתחות ומתהוות עם הזמן (הצגות תיאטרון, מסעדות), מקובל שלא לכתוב ביקורת מלאה בערב הפתיחה. בד"כ מפרסמים כרוניקה קצרה, ומחכים לפחות כמה שבועות לפני ששולפים את החרבות.
    ביצירות שהן מוצר מוגמר (קולנוע, ספרות, טלוויזיה), מקובל לכתוב כמה שיותר קרוב למועד הפרסום. למעשה, ככל שעובר הזמן פרסום הביקורת נחשב פחות רלוונטי.
    לטעמי, שמגזין אינטרנטי שייך לקטגוריה הראשונה. בדומה להצגות תיאטרון ומסעדות, ראוי לתת לו כמה שבועות של חסד ושל הרצה, לפני שקוטלים אותו. זה לא שלא ראוי להתייחס לעלייה, ולא שלא ראוי לציין כמה דברים תמוהים במיוחד (בעיקר העובדה שבמגזין שאמור להיות משותף לכותבים רבים יש מאמרים רק של אדם אחד), אבל אפשר היה לתת לו כמה שבועות של חסד, בהן יש למגזין עצמו צ'אנס להתגבר בכוחות עצמו על מחלות הילדות שלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. עזבו אתכם מייברג לא מייברג- העיקר שהפכתם ("ההם") לתאגיד.

    [להגיב לתגובה זו]

  21. אורן: תודה. אני משער שהמחשבות והרגשות של שנינו כלפי כל המיזם הזה דומות מאוד.
    טל: לא חושב שיש משהו קטנוני בהערה על המחיר, וזו ככל הנראה הבעיה הכי גדולה של נסיון לגבות כסף על מגזין שכזה בעברית, בעיקר כשקהל היעד שלו הוא כזה שצורך מגזינים אמריקאיים במחיר נמוך בהרבה (או בחינם) ברשת כבר שנים.
    גיל: אין ספק שהמודל הנוכחי הוא בעייתי מהרבה סיבות, אבל אני בכלל לא בטוח שמודל של מיקרו-תשלומים היה עובד טוב יותר, ואני כן חושב שהגיע הזמן לנסות ולעצור את הכיוון הבעייתי שהופך את כל הרשת לשטח פרסום. בשביל לעשות את זה, ולו חלקית, במצב הנוכחי, חייבים לבדוק מודלים כאלה, בתקווה שמשהו יעבוד.
    בטווח הארוך אני מסכים איתך שמודל כזה, אם ישוכפל לעוד ועוד אתרים יפורר את חווית הרשת ולכן מיקרו-תשלומים הם פתרון מוצלח יותר בקנה-מידה גדול. בינתיים אנחנו רק בתחילת הדרך.
    חלי: גם אני קניתי, כאמור, ומסיבות דומות מאוד, למרות שדווקא עם עניין הנעליים אני לא מזדהה. כלומר, לא בגלל שהנעליים שלי זולות יותר, גם לא בגלל שאני שלם עם כל קנייה של נעליים. יש לי כמה וכמה קניות בסכומים גבוהים בהרבה שהתגלו כמיותרות ושגויות, אבל מערך השיקולים כאן הוא מורכב בהרבה מסיבות שחלקן רציונליות לחלוטין (רצון לראות במגזין "אחר" ובהצלחתו האפשרית הצבעה על מגמה חדשה שבחובה משמעות כלכלית נכבדת בהרבה) וחלקן לכאורה בכלל לא רציונליות (שמת לב לכך שכולם מדברים תמיד על כמה שהכל צריך להיות בחינם באינטרנט אבל כולנו משלמים אלפי שקלים בשנה על עצם הגישה לאינטרנט בלי לפצות פה. ככה זה, אנחנו משנים לחלוטין את הגישה שלנו לכסף בגלל הבדלי ניואנסים לא באמת ברורים).
    דבורית: אז אני לא מבין למה יש אתר. למי הוא מיועד? ובעצם מה שאת אומרת כאן הוא שהמכירה המוקדמת הזו של מנויים היא יותר בגדר איסוף תרומות או משהו כמו המכירה הפומבית שנערכה לא מזמן לציורים של אסי דיין. עזוב אותך משאלות על מה אתה עתיד לקבל, הפרויקט של מיברג צריך כסף, אז תן. זו גישה לגיטימית, אבל זה אומר שהיא פונה מלכתחילה לקהל שהוא חלק, ואפילו חלק קטן למדי, מהקהל שלך בולווט אנדרגראונד.
    בלי שום קשר, לא ברור לי למה אני לא לשפוט טקסט בעייתי כל כך לטעמי שפורסם על-ידי המגזין.
    אוטו פוקוס: אני, כאמור, בהחלט נתתי צ'אנס למגזין ובטח שלא קטלתי אותו. אבל אני חושב שהיתה כאן נפילה גדולה מאוד במה שאמור להיות לא רק הצצה למגזין העתידי אלא גם מניפסט שלו. אני לא חושב שצריך לחכות עם ביקורת על המניפסט (בניגוד לביקורת על המגזין עצמו).
    דבורית מתאגיד התקשורת פרטנר: אאוץ', הכנסת לנו קטנה עם התאגיד הזה, מה?

    [להגיב לתגובה זו]

  22. שחר, ה"תאגיד" זו בדיחה כמובן, חשבתי שזה ברור. ואם לא, אז ובכן: בדיחה, שכנראה הצחיקה רק אותי.
    ואם נעלבתם מכך – סליחה. זו בפירוש לא הייתה הכוונה.
    ולא, לא שכחתי מי משלם לי.

    ובעניין האתר – כוונתי הייתה לומר שאתה יודע מה תקבל שם: את הכתיבה של מיברג, אותה אתה מכיר, ואת זו של הכותבים האחרים, שגם להם קילומטראז' לא קטן.

    אין לי בעיה שתבקר את הקיים, אלא שלא רואים כמעט כלום. זה חלון ראווה שחציו מכוסה.
    ואגב, אם אתה (או אחרים) תוהים: שילמתי. לשנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  23. שחר, הנקודה המרכזית בעיניי היא שמודלים שמתבססים על קריאה מגזינים, cover to cover, לא ממש עובדים ברשת ובטח לא כשדורשים עליהם כסף. מגזינים שלמים זה משהו שאנשים אוהבים להחזיק ביד ולקחת ממקום למקום. אין להם סבלנות לקרוא אותם ברשת אפילו אם מציעים להם את זה בחינם. הקריאה ברשת יותר נקודתית וקצרה. אני לא נותן לזה סיכוי ממשי להצליח במתכונת כמו שמיברג מציע.

    [להגיב לתגובה זו]

  24. […] מגזין אחר של מיברג ניסה אמנם למצב את עצמו בתור: "מגזין תרבות, פנאי, סגנון חיים וכל מה שאינו עדכוני חדשות", אבל אני מסופק עד כמה הוא יוכל באמת להיות אלטרנטיבה למה שהאייל הקורא היה עבור קוראים רבים. מלבד הדמיון התמוה למדי בין הלוגו של מגזין אחר ובין זה של האייל הקורא, קשה לי למצוא דמיון כלשהו בין השניים. מגזין אחר עוסק בנושאים מאוד ספציפיים, יותר מדי ניו-ז'ורנליסטי בסגנון הכתיבה של מרבית כותביו, מתמקד יותר מדי בתרבות האמריקאית (שזה אמנם לא בהכרח דבר רע כשלעצמו) ואין לו, לפחות כרגע, קהילה גדולה ויציבה של קוראים. אבל הבעיה הכי גדולה במגזין אחר טמונה בעובדה שהוא פתוח רק בפני מנויים בתשלום, מודל כלכלי שלדעת רבים – ואני ביניהם – עומד בניגוד גמור לרוחה של הרשת ובעיקר אחראי להדרתם של קוראים רבים שעבורם גם שקל אחד ליום הוא מחיר יקר מדי (ביקורת מפורטת ומקיפה על מגזין אחר אפשר למצוא כאן). […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting