Yet Another "Other" Post*

בשטף ובשצף הכתיבה של הפוסט הקודם על "אחר" יצא שכמה מחשבות ורעיונות שעברו בראשי בימים האחרונים בנוגע להשקתו המתקרבת של המגזין מצאו את עצמם נדחקים החוצה. כיוון שכך יצא, וכיוון שהמשכתי לעסוק ב"אחר" לא מעט דרך התגובות לפוסט ההוא, הנה פוסט נוסף, כועס הרבה פחות, ממוקד הרבה פחות.

כמו "כלכליסט", רק "אחר"

לא כל כך מזמן יצא לי לכתוב על ההיסטוריה העגומה של מערכות היחסים שלי עם עיתונים ומגזינים אהובים, כאלה שנסגרו ללא רחמים בעודי מחכה לגליון הבא שלהם. היום, כ"ט בנובמבר, הוא יום השנה השישה-עשר לרגע המרכזי של הסיפור הזה, רגע ההתפכחות הכואבת הראשונה מהחזון הרומנטי של עיתונות אמיצה ועצמאית. היום לפני שש-עשרה שנים, כשאני אוחז, בלי לדעת, את הגליון האחרון של "חדשות" קיבלו את פניי חיוכי שמחה לאיד בכניסה לבסיס הצבאי.

דווקא היום הוא הזדמנות מצויינת, אם כך, לבחון גם את הקצה השני. להודות שהעידן הנוכחי נתן לי את הזכות לעמוד ליד, גם אם מרחוק מאוד, ערש לידתם של כמה וכמה כלי תקשורת. להיות שותף, גם אם פסיבי, להצתה המחודשת של אותה אידאה רומנטית בדבר עיתונות אחרת.

כמעט שנתיים עברו מאז ההשקה של כלכליסט. אני מביט עכשיו לימים שקדמו להשקה ההיא, ולאלה שבאו קצת אחר כך. אני חושב על כל האנרגיה הרגשית והמחשבתית שהתלוותה אצלי לאירוע ההוא, ובמבט לאחור, מתקשה עד מאוד להבין.

מתקשה, אבל יכול. כל עוד כלכליסט היה רק אייטמים פזורים במדורי הברנז'ה והדלפות של שמות חמים אצל ולווט אנדרגראונד היתה תחושה אמיתית של מהפכה. המלהקים של כלכליסט, אם אפשר לקרוא להם כך, עשו עבודת שטח מצויינת. הם גייסו אז כמה וכמה שמות שכל מי שחי בבלוגוספירה העברית מוקיר ומעריך. קל היה אז לשגות באשליות ולהאמין שהנה נולד העיתון שיביא את הקסם של הבלוגוספירה אל הפרינט. אבל אז התחיל לצאת העיתון באמת, ומייד הועתקה הפעילות שלו מהמחוז המדומיין של רב-שיח אינטרנטי שוקק למחוז המדומיין לא פחות שבו איזה סקר TGI מפוקפק הוא המלך. כלכליסט הפך מפנטזיה לא מציאותית של עיתון מסוג חדש לעוד עיתון, לא פחות, ובעיקר לא יותר.

וההתרגשות? זו שהתלוותה לגילוי של כל שם מרשימת הגוגל טוק שלי ברשימת הרכש המתארכת של אסתרון? נגוזה מזמן, במקביל לקילוח ההדרגתי של אותם שמות החוצה, במקביל לגילוי הלא מאוד מפתיע שגם מי שנשאר שם חלש יותר מהמערכת שכופה אותו לתוך מסגרות ידועות מראש.

תוך כדי מחשבה על הפוסט הקודם תהיתי בטוויטר איך קורה שמגזין "אחר" מצליח לעורר בי עניין דומה מאוד לזה שעורר כלכליסט בימים ההם. ברשימת הכותבים של "אחר" יש רק אחד שמופיע גם בגוגל טוק שלי (באופן צפוי למדי הוא גם היה בין השמות שהלכו ל"כלכליסט"). למעשה, המהלך להקמת "אחר" הוא במידה רבה היפוכו המוחלט של מהלך ההקמה של כלכליסט. מיברג, שנפלט בעל-כורחו מהעיתונות המסורתית מביא איתו קבוצה גדולה של כותבים שגדלו בתוכה, אנשים שאחרי חלקם אני עוקב מרחוק כבר עשרים שנים ויותר. האפשרות שמהלך כזה יצליח, שבסופו, אם אותם אנשים ישכילו לבצע את המעבר הלא טריוויאלי הזה, אוכל להרגיש כלפיהם את אותה קרבה שחשתי לכותבי כלכליסט לפני שנגרסו בשיני העיתון, די בה כדי למלא אותי תקווה להצלחתו של "אחר" (ולא, זה לא שאני רוצה או מקווה לראות את שמותיהם בגוגל טוק שלי, זה היה רק סמן חיצוני-מלאכותי לתחושת הקרבה המדוברת).

לא מפתיע לגלות במרכז שני המהלכים המרתקים האלה שניים שהיו מעמודי התווך של "חדשות". נעמוד דקה לזכרו.

כמו כסף, אבל אחר

לפני שבוע חזרנו משלושה ימים בברצלונה (היה מצויין אם תהיתם), במהלכם שמתי לב לעובדה מפתיעה. ביושבנו בטאפאס בר מזדמן מצאנו את עצמנו מזמינים צלחת אחרי צלחת על-ידי הצבעה לכיוון הכללי של המנות, גם בקבוק היין הוזמן בדיאלוג רצוץ משהו. בהיעדר תפריט של ממש חיכינו בסבלנות לסוף הארוחה כדי לגלות את המחיר. זה חלק מחווית הטיול, הרי לא באנו כדי לתרגם בכל רגע לשקלים ולתהות אם כדאי.

אבל באותם שלושה ימים גם השתמשמנו לא מעט בשירותי המטרו היעילים להפליא של העיר. ושם, למרבה הפלא, פעלה דינמיקה שונה, כמעט קוטבית. הכרטיסיה הראשונה נקנתה בלי פקפוק, אבל כשהגענו לשנייה עצרנו לערוך חישוב. החשש שמא נמצא את עצמנו בהפסד על כרטיסיה שלא נוצלה עד תום, שייתכן ותשלום נפרד על כל נסיעה ייצא זול יותר, הטריד אותנו. בסופו של דבר קנינו גם את הכרטיסיה השנייה, ואף ניצלנו אותה במלואה. אבל זה, כמובן, לא כל כך חשוב.

כן, במסגרת אותו טיול, כשאותם שטרות אירו מהארנק משלמים על שניהם, הזמנו בקבוק יין שלם בלי לברר את מחירו, אבל חששנו שמא נפסיד אירו וחצי בחישוב שגוי של מספר הנסיעות שעוד נותרו לנו.

לא כולם כמונו, אבל לכל אחד, אני משער, יש את סדר העדיפויות העקום שלו. כל אחד מאיתנו מפעיל שיקולים אחרים לחלוטין בנוגע לכסף, בהתאם להקשר שלהם. זה מוזר בעיקר כיוון שכסף, בסופו של דבר, הוא מדד אובייקטיבי לחלוטין. שני אירו שבוזבזו הם שני אירו, איך שלא תהפכו אותם.

משהו דומה מאוד קרה לי אם ההחלטה לרכוש מנוי על "אחר". משהו דומה מאוד קורה, אני חושד, לרבים מאיתנו, בבואנו להחליט על הוצאה של כסף באינטרנט (ולא, אני לא מדבר על קנייה באמזון, מי שעדיין פוחד לתת את מספר כרטיס האשראי שלו ברשת הוא מחוץ לסיפור).

לפני כחודשיים יצא גליון של הניו יורקר בנושא כסף. תזמנתי הגעה לסטימצקי עם לוח-הזמנים המעצבן של הייבוא ורכשתי אותו (גליון עבה – 55 ש"ח). לפני שבועיים יצא גליון אוכל של הניו יורקר ושוב חזר על עצמו הטקס. עוד גליון אחד, והמחיר הכולל ישתווה (אפילו יעלה קצת) על זה של מנוי שנתי למהדורה הדיגיטלית (כולל גישה חופשית לארכיון המלא כאמור). ועדיין, יותר משנה אחרי ששלחתי את קוראיי לרוץ ולשלם על מנוי כזה אני מודה שטרם מצאתי לנכון לעשות כך בעצמי.

גם על "אחר" סביר להניח שהייתי ממשיך לחשוב, מתמהמה עם ההחלטה, בודק את החלקים הפתוחים שלו במשך תקופה ארוכה, אלמלא התחושה שאני חייב לשלם כדי לכתוב את הפוסט הקודם שלי בלב שלם.

כן, יש כל מיני סיבות שגיל ציין בתגובה לפוסט הקודם, בגללן אנשים עדיין מעדיפים את המגזינים השלמים שלהם על נייר, ובכל זאת, כשאני משווה את התמורה שאני מקבל בסטימצקי לזו שהייתי יכול לקבל בעבור אותו סכום באתר הניו יורקר אני מבולבל. המנגנון הנפשי המורכב שמכתיב את היחס שלנו לכסף, יותר נכון את מגוון ההתייחסויות השונות שלנו לכסף מקבל שכבה נוספת של ערפול וטשטוש ברגע שהאינטרנט מעורב (יום אחד יבוא גם הפרק על כסף במסגרת העיסקה הגדולה, בחיי שיבוא, כותרת זמנית: "כסף הוא האֶתֶר החדש").

כמו חינם, אבל אחר

מה שמעלה בי מייד הרהור נוסף בדבר הטענה המופרכת לפיה אנשים התרגלו לקבל את הכל בחינם באינטרנט. הקורא הממוצע בבלוג הזה, אני מנחש, מוציא מידי חודש כמה עשרות שקלים עבור ספק האינטרנט שלו, וסכום דומה עבור התשתית, עוד סכום, לא מאוד שונה, מועבר לספק סלולרי עבור חבילת גלישה כזו או אחרת, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על אלה מאיתנו שממהרים לרכוש גאדג'טים שונים במאות או אלפי שקלים שמשמשים בעיקר עבור גישה לאינטרנט.

ואחרי ההוצאה הנכבדת הזו, באים ומספרים לנו שהכל באינטרנט בחינם, ואנחנו יוצאים להילחם בשמו של החינם הזה. אני מודע להבדלים בין תשלום על גישה לאתר מסויים (או לחלקים ממנו) לבין התשלום על עצם האפשרות לגשת לאינטרנט, ועדיין, מדובר בהוצאה לא קטנה בכלל שכולנו מקבלים בהבנה (הנועזים יתמקחו עם ספק השרות על מבצעים והנחות) בעודנו נרעשים ממגזין שמבקש מאיתנו דמי מנוי ומוכיח בכך שאינו מבין מה זה אינטרנט בכלל.

אז הנה הצעה גולמית, לא מקורית ככל הנראה, בעייתית מאוד מן הסתם, ובכל זאת. מה יקרה אם יוטל על ספקי הגישה לאינטרנט מס של עשרה אחוזים (שיגולגל מייד על המנויים כמובן). בשלב הבא יוכל כל אתר שיעמוד בקריטריונים מסויימים (לא אתרי מסחר מקוון, לא אתרי הימורים, לא אתרים שמציגים פרסומות מעבר להיקף שייקבע) להירשם במאגר שיוקם לצורך העניין. אחת לתקופה, בהסתמך על נתוני תעבורה שבכל מקרה קיימים אצל ספקי השירות יחולקו כספי המס בין האתרים שברשימה.

אני משער שחלקכם תוכלו לעזור לי למצוא את כל הבעיות הטכניות, וגם הערכיות, שכרוכות בהצעה הזו, ובכל זאת, אולי שווה להרהר בה לרגע.

* מחווה לתוסף הפוסטים הקשורים המוצלח מאוד שהתקנתי לאחרונה Yet Another Related Posts Plug-in, ובכלל.

11 תגובות ל“Yet Another "Other" Post*”

  1. ו"כותרת ראשית"

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כמי שעבד בכלכליסט, והרגיש את הדחיקה למסגרות הישנות של ה-TGI (ולמסגרות מפוקפקות ממנה), נראה לי ש"אחר" באמת יהיה אחר. בגלל ההקשר, כמובן. כלומר, בגלל שמיברג עצמו, ברגיל, דוחק את המסגרות המקובלות של ה-TGI, ויתכן שיוזמה בבעלותו תמשיך לדחוק, וביתר שאת.

    אבל, וזה המון אבל, לא נראה לי שתרגיש כלפי הכותבים את אותה קרבת גוגל-טוק. כי זו עיתונות עדיין, וסוג התקשורת המשונה שמתקיים בבלוגוספירה, ההיתוך שבין ה"אני" מדבר ל"חברים" ל"אני" מדבר ל"עולם", כמעט לעולם לא מתקיים בה כראוי.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. בקשר ליחס לכסף.
    בעקבות שיחה אתמול, הזכרתי למשהו את הכלל שנאמר לי בנוסעי להודו. לא משנה מה אתה חושב על עצמך (נדיב, קמצן, יודע להתמקח) בסוף תמצא את עצמך מתווכח עם המוכר התורן על רופי אחד (10 אגורות בזמנו) ולא קונה לבסוף בגלל ההפרש הזה.
    וכמובן אצלי זה התרחש.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מחשבה קטנה על אידיאליזם (בגרוש/50$).
    לפני כמה חודשים ישבתי עם זוג חברים, הוא מתכנת באחת הענקיות, היא מרצה בברקלי ודיברנו על חיים ירוקים. המסקנות מהשיחה הזו הן שבקליפורניה (איזור חיוג SF, ברקלי, סטנפורד) אנשים מוכנים להוציא יותר על ירוק. על אוכל אורגני, על מכונית היברידית, על צעצועים אורגניים וכו'.
    כשלעצמו זה בכלל לא מפתיע, אבל הנקודה היא שבאיזור מסויים יש מאסה של אנשים שמוכנים, כצעד אידיאולוגי (וכהגדרה עצמית), להוציא יותר כסף כדי לעודד תופעה שהם רואים כחיובית למרות שהייתרונות המעשיים/מיידיים שלה לא תמיד ברורים.

    אני יודע שאני כך, למשל ברכישת ספרים ודיסקים של אמנים ישראלים שאני מעריך. אני קל יותר על ההדק כדי לתמוך (דוגמה מהזמן האחרון – קניתי את שירים ליואל, את שמע קולי ואת אלנבי למרות שמשמיעה/קריאה מוקדמת ידעתי שלא יהיה כאן רומן גדול [את אלנבי קניתי פגום. סימלי.]).
    דברים דומים קראתי כאן בתגובות לפוסט האחר הקודם ונדמה שזו תופעה. כלומר בטווח הקצר יש למיברג סיכוי להצליח כי הוא באמת כותב אחר וכי הוא נתפס כאנדרדוג בתקופה שאנשים מחפשים כתיבה אחרת. אין הרבה מאוד אנשים כאלה אבל נראה שקהל היעד הוא נדבנים, לא במובן של שנור אלא באותו מובן קליפורני של אנשים שמוכנים להוציא כסף ולקבל קצת פחות ערך (או לקבל משהו שהיו יכולים לקבל בחינם) על מנת לעודד את התופעה.

    [ורק נותר לתהות האם רכישת מנוי לאחר היא הוצאה מוכרת]

    [להגיב לתגובה זו]

  5. "'אַחֵר' הוא אתר יקר במיוחד, ואני יודע שגם לקרוא את מיברג זו חבילה מורכבת שנעה בין הנפלא למעצבן. ובכל זאת הציפיות שלי, כמשפשף מיומן של כרטיסי אשראי, הן למתאם גבוה במיוחד בין הציפיות להגשמתן" http://bit.ly/5WG5P0

    [להגיב לתגובה זו]

  6. חנן: יש להודות שככל הנראה הייתי צעיר מידי (רק מעט ועדיין) מכדי שהסגירה של כותרת ראשית תותיר בי צלקת.
    איתמר: אשריך שיצאת משם אם כך.
    כן, אני מודע לאבל, ועדיין – אני לא באמת מצפה לאותו סוג של קשר, אני בהחלט אשמח אם הם ישכילו לייצר בקרב קוראיהם אשליה של קשר כזה.
    כליל: מעניין עם ההטיות האלה נעשות קיצוניות יותר כשאתה בטיול או שבשגרה כבר הצלחנו לייצר רציונליזציות חזקות לכל השגיונות הכלכליים שלנו.
    אורן: כתבתי באמת התגובות בפוסט הקודם שכרגע מכירת המנויים של "אחר" היא קצת כמו במכירה הפומבית התמוהה שנערכה לא מזמן לציוריו של אסי דיין. אף אחד לא יודע על מה באמת הוא משלם למעט על זכותו של מיברג להתקיים מכתיבה.
    שוקי: בדיוק גמרתי לקרוא את מרמרי שתי דקות לפני התגובה שלך. זה לא טוויטר כאן אתה יודע, אפשר לתת לינקים ארוכים ומלאים שמי שילחץ עליהם יידע בדיוק לאן הוא מגיע.
    הציטוט בתגובה של שוקי לקוח, כאמור, מטור אכזרי של חנוך מרמרי ב"העין השביעית". על הפרק האומלל מספרו של מיברג, לשם מוביל הקישור.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. אתה מוזמן להחליף את הלינק בזה המקורי, הארוך. לא רציתי להעמיס.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שלחתם אותי למרמרי אז הלכתי.
    מעניין שגם אני זוכר את שתי ההישתלחויות האלו – זו ברשף וזו בלפיד. אני ממש מתעב את שניהם (רשף ולפיד) אבל הקריאה גרמה לי באמת אי נוחות ומבוכה אל מול איזו נקמנות שראתה שמש (הכתישה של לפיד הייתה לפחות על סטנדרטים מקצועיים). למעו האמת, התחושה שלי הייתה שהשתלחויות כאלו הן שפלטו את מיברג מהעיתונות הישראלית, כלומר גם לנשוך את היד שמאכילה צריך לעשות בהגינות.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אני רוצה להרחיב על כמה דברים שאמרתי וגם אתה נגעת בהם, וגם אני כמוך די מרותק מההבדלים בין החיים ברשת ובעולם "האמיתי".

    ברשת תמיד יש את התחושה (הכוזבת לעיתים קרובות) שלא חשוב מה תעשה, תמיד תהיה לו אלטרנטיבה באותה רמה בערך. אני חושב שזה מה שעומד בבסיס הרתיעה מלשלם עבור תכנים. לא נוכל לקרוא את מיברג אז נקרא את מרמרי או מישהו אחר. נכון שזה לא בהכרח אותו הדבר אבל הפערים הנתפסים קטנים יותר מאשר הפערים בתשלום (משהו כמו תאוריית הפרוספקט של טברסקי וכנהמן). זה גם מה שמסביר את מה שקרה לך עם הכרטיס והיין. כשאתה אוכל ארוחה דשנה, יין טוב נראה הכרח ואין לו אלטרנטיבה ממשית ולכן הכסף חסר משמעות פה. לעומת זאת יש לך אלטרנטיבה ברורה אם לקנות כרטיס בודד או כרטיסייה.

    לגבי הניו יורקר וכתבי עת דומים: לי אין סבלנות לקרוא כתבות ארוכות ברשת. לפעמים אני מדפיס אותן ולרוב אני פשוט הולך לקנות וקונה את הגיליון הספציפי. אני חושב שמבחינה פסיכולוגית, ההנאה שבקריאת מגזין שמחזיקים ביד גדולה מזו שבקריאה ברשת שתמיד תהיה חפוזה יותר ואני קורא על מנת לסיים אותם ולא על מנת להינות ממנה.

    לגבי המנוי, אני חושב שזה עניין של מחויבות. שווה לשלם קצת יותר אבל לקרוא רק מה שמעניין אותך. ברגע שיש לך מנוי תרגיש מחויב לקרוא כל שבוע, ואתה הרי יודע כמה זמן לוקח לקרוא את הניו יורקר על בסיס קבוע. אז בשביל להפטר מנקיפות המצפון של אי קריאה שבועית תשלם קצת יותר. נראה לי טרייד הוגן.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. Journalism Isn’t Dead. Just The Old Business Part Of It.

    לקוח ממאמר של מייקל ארינגטון על אופציה דמיונית ל NYT. נדמה לי שזה עתיד מעניין יותר מאשר חיפוש של עיתון בו הכותבים הם מהמילייה שלך. אני חושב שהמודל של עיתונות בלתי תלוייה, 'אובייקטיבית' עם כל הבעייתיות במושג, הוא מודל שכדאי לשמר.

    http://www.techcrunch.com/2009/07/30/what-if-the-new-new-york-times/

    'אחר' ייפול כנראה על יומרנותו הבלתי מבוססת, כפי שמיברג בעצמו נפגע מכתיבה יומרנית ומאוהבת בעצמה מדי בשנים האחרונות.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. "זה מוזר בעיקר כיוון שכסף, בסופו של דבר, הוא מדד אובייקטיבי לחלוטין. שני אירו שבוזבזו הם שני אירו, איך שלא תהפכו אותם."
    נכון, אבל הפסד או רווח של כסף מביאים לתגובה סובייקטיבית ששונה בהתאם לסיטואציה. אתה תחצה את הרחוב כדי לקנות מהמכולת שמוכרת את אותו חלב בשני שקלים פחות, אבל לא בשביל חנות שמוכרת לך מקרר בשני שקלים פחות.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting