ההסחה הקרייריסטית

שתי הערות הקדמה קצרצרות:

1. הפוסט הזה נולד מתוך שני דברים – אחד מהם, כפי שיתברר מייד הוא ההרהורים שלי בדבר פרויקט מיוחד של דה מרקר והתגובה הביקורתית לאותו פרויקט ב"העין השביעית". השני הוא תהליך הכתיבה של החלק השלישי ב"יש לך את זה" שעוסק ברגע מרתק לטעמי שבו עובר אדם שהתרגל להשתכר ולעבוד בשברירי משרה פזורים ובפרויקטים מזדמנים לעבודה מסודרת במשרה מלאה. ההערה הזו באה למעשה להבהיר לכל מי שבמתח כי החלקים הבאים של "יש לך את זה" מתוכננים להתפרסם בקרוב.

2. פעם, במסגרת דיון לחלוטין לא קשור העיר אלעד-וו משהו על כך ש"אין שום דבר קדוש בשמונה שעות עבודה ביום", ואני הבטחתי לו שיבוא יום ופוסט במסגרת "העסקה הגדולה" יוקדש לנושא הזה. חלק מהפוסט ההוא זלג לכאן.

לפני שלושה שבועות הוקדש המוסף השבועי של דה מרקר לנושא החם והמסעיר "מתי אתה חוזר?" קרי – לדיון בחיי המשפחה, ובעיקר בהקרבתם, לטובת הקריירה, כמו גם, באופן מתבקש, לפער הכאוב בין גברים לנשים.

בטוויטר אפשר היה ללקט פה ושם הדים חיוביים לפרויקט שהעלה על פני השטח עובדות ידועות מראש, אבל נדמה היה לפחות שיש ברטוריקה שלו משום יציאה כנגד האי-שיוויון וכנגד אופן המחשבה הקרייריסטי בכלל.

 

מעט אחר כך פרסמה נועה ריבלין טור ביקורתי ועוקצני ב"העין השביעית" ובו כתבה בין השאר

מהעמודים נשבה אווירה של קוריוז. לא מצאתי כל דיון ביקורתי אמיתי בהקשר הרחב שבו מציאות כזו מתקיימת. הנימה המשועשעת והקלילה שבה מתייחס "דה-מרקר" לנושא יוצרת שעתוק של יחסי הכוח בין גברים לנשים. היא אינה מאפשרת דיון אמיתי במצב, אלא מנציחה אותו. כמה נוח.

לא אופתע אם התיאור של ריבלין מדוייק, מדובר בדה מרקר אחרי הכל, וכפי שחותמת ריבלין את הטור שלה

בעצם, מדובר בכל אותם מושגים ש "דה-מרקר" עצמו מאדיר. כי "דה-מרקר" הוא תמונת הראי והשופר, המחולל והתוצר של השיח הכלכלי הדורסני הזה, והוא מוביל בגאון מציאות שבה אסור לך להישאר עם ילד חולה בבית, אחרת תצטרך להישאר שם.

ובכל זאת, משהו בטור של ריבלין חרה לי. קל לטעון שאני מדבר מתוך מגננה, מהרבה בחינות אני אמור להיות בדיוק אחד מאותם קרייריסטים. אני מועסק במשרה מלאה בחברת היי-טק, התפקיד שלי מוגדר באופן נזיל מספיק כדי לאפשר מתיחה שלו בהתאם לצרכים משתנים, והחוזה הוא גלובלי. בפועל אני רחוק מהקרייריסטים המתוארים בדה מרקר. אעז ואומר שאני מכיר לא מעט אבות (ופחות אמהות) שמשתייכים לאותה שכבה. חלקם, מיעוט קטן, הם בדיוק הקריקטורות שדה מרקר מצייר אליבא דריבלין. הם חוזרים הביתה בשעות בלתי אפשריות, הם נעדרים מהבית לתקופות ארוכות בתכיפות מדאיגה (אחד מהם נאנח פעם בהקלה כשהתפקיד החדש שלו דרש "רק נסיעה אחת של שבוע בכל רבעון"), הם קמים באמצע הלילה כדי לנהל שיחות עם לקוחות. חלקם, אגב, מתאמצים מאוד לפצות על כך, מנצלים את העובדה שיעבדו בכל מקרה גם באמצע הלילה כשכל הבית ישן כדי לצאת מוקדם ולאסוף את הילדים מהגן. אבל, כמו שאמרתי, הם מיעוט קטן.

רק שהעיסוק בהורים הקרייריסטים, בין אם ברצינות ובין אם בשטחיות קריקטורית הוא לא יותר מפעולת הסחה. הסחה מהמציאות.

קחו זוג הורים לדוגמא, כאלה שנמנים על אותה קבוצה סוציו-אקונומית של הקרייריסטים. הילדים נשארים בצהרון\מועדונית עד ארבע אחר הצהריים, אולי ארבע וחצי. אחד ההורים, ככל הנראה האמא, אין טעם להיתמם, צריך אם כך להתפנות מהעבודה כדי לאסוף אותם עד שלוש וחצי (במקרה שהעבודה נמצאת קרוב מספיק וצוות הצהרון לא עומד ליד השער במבטים מאשימים כבר ברבע לארבע) מה שאומר שההורה השני, נו, האבא, יהיה ככל הנראה זה שיופקד על פיזור הילדים בבוקר. אחרי הפיזור המדובר, ועמידה בפקקים של הבוקר, נדיר מאוד שאב כזה יוכל להגיע לעבודה לפני שמונה וחצי. תשע שעות עבודה, ושוב פקקים בדרך הביתה. והנה האב, שמחשבות קרייריסטיות רחוקות ממנו, לא מגיע הביתה לפני שש. פעם בשבוע הוא רוצה בכל זאת לקחת את הילדים מהגן ומבית-הספר, אז יש לו סיכום עם הבוס, רק שזה כבר דוחה את ההגעה הביתה בעוד חצי שעה בארבעת הימים האחרים.

בגילאים מסויימים, והם גילאים קריטיים להתפתחות הילד ולהתפתחות מערכת היחסים בין הילד להורה, הורה שמגיע הביתה בשש וחצי הוא הורה מזניח. לא צריך להיות קרייריסט שחי לפי שעות המסחר של הבורסה בטוקיו ונותן שרות ללקוחות באטלנטה, לא צריך לטוס בנסיעות עבודה על בסיס קבוע, לא צריך אפילו דד-ליינים אכזריים של פרויקטים גדולים שאינם סובלים דיחוי. כל מה שצריך זה לעבוד משרה מלאה אחת, בלי הנחות.

לכן הדיון של דה מרקר והתשובה של ריבלין הם פעולת הסחה. העיסוק בקצוות הוא תמיד פעולת הסחה. לא צריך לגלוש מכאו לתיאוריות קונספירציה על הרצון להנציח מציאות קיימת. יש מספיק כוחות טבעיים והגיוניים שיגרמו לנו לעסוק בקצוות תמיד. כך סיפורים על משפחות שפונו מדירות כשלא עמדו בתשלום המשכנתא מצד אחד, ותיאורים פורנוגרפיים של פנטהאוזים במגדלי אקירוב מנגד (ובמידה פחותה גם זעקתם של צעירים המתקשים לשכור דירה במרכז תל אביב) הם רק הסחה מהחור הנדל"ני השחור שהוא מרכז חייה של משפחה ממוצעת. כך בדיוק גם הסיפור המזעזע על אבות קרייריסטים מאפשר לנו לצקצק בלשוננו על העיוורון שלהם, להגיד תודה על שעות החסד המועטות שלנו בערב, לזלזל בסדר העדיפויות המעוות שלהם, או דווקא לקנא בהם על ההצלחה המטאורית, על היכולת להתמקד במטרה ולא להרפות ממנה גם במחיר אישי. לא חשוב מה התגובה הרגשית שלנו לסיפורים האלה, כשהם ניצבים מולנו בקצה אחד, ומולם סיפוריהם של מפוטרי מפעל שקרס ונסגר, אנחנו לומדים להשלים עם המצב שלנו, אפילו להודות עליו.

יש מקום לדיון ביקורתי בקרייריזם, ראוי לבחון את הדינמיקה של מקומות עבודה הדוחקים עובדים בכיוון הזה. אבל בבואנו לבחון את ההתנגשות שבין מקום העבודה לבין חיי המשפחה, ואת ההשפעה שלו על האי-שיוויון, הן במשק והן במשק-הבית, חשוב לזכור שהמחלה הזו נוגעת לכולנו.

25 תגובות ל“ההסחה הקרייריסטית”

  1. יפה אמרת. מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. פוסט מבריק וחשוב, לא רק בזיהוי המקרה הספציפי הזה, אלא בקישור שלו לאופן שבו העיסוק בקצוות משמש כדי להכשיר את ה"מרכז" המטורף לא פחות שאותו אנחנו תופסים כנורמלי לגמרי, במקרה הרע, או כגזירת גורל רעה אך הכרחית, במקרה הטוב. נדמה לי שההתלהבות הגדולה מ"תורת המלך" והלכות הריגת הגוי, שעליה כתבתי לא מזמן, משתייכת בדיוק לאותה קטגוריה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מצטרף לקודמיי. פוסט חשוב מאד. ומה שעצוב הוא שאין לאן להמלט. אלא אם אתה יכול לפלוט את עצמך בכוח מהמערכת. אבל כבעל מקצוע סטנדרטי, אין ממש אופציה אחרת.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אותם מקרי קצה לא רק מכשירים את המרכז אלא גם מאפשרים שליטה באותם אנשים שברב חוצפתם הולכים הביתה אחרי 9 שעות. כאשר הנוהג הוא להיות בעבודה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, לצאת הביתה בשעה נורמלית הוא סוג של התרסה שרק מי שמרגיש מאוד בטוח יכול להרשות לעצמו. לא במקרה כתבתי להיות בעבודה מכייון שאני עדיין מאמין שאמא שצריכה לצאת כל יום בשלוש וחצי תהיה לא פחות פרודוקטיבית מאותם אנשים שמקדשים את ערכי דה מרקר.
    זו גם אחת הסיבות לכך שבגיל 40 אתה הופך לחטיאר שאף אחד לא ישכור. הרבה יותר קשה לסחוט שעות עבודה מטורפות ממי שכבר יש לו משפחה. בגיל צעיר עדיין יש לך את האשליה שאם רק תשקיע יותר מכולם בסוף עוד יכתבו עליך בדה מרקר.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת באיחור אופנתי - עובדת על שינוי:

    טרם החלטתי על תחליף לניק, אז מקווה שתקבל אותי כפי שאני.

    לגופו של עניין – כפליטת הייטק נראה לי היום מטורף אורח החיים שנתפס כנורמלי. וזה בלי להיות קרייריסט מטורף, או איש מכירות שמתרוצץ בכל העולם. אבל כשאתה בתוך המערכת זה נראה סביר לבלות בעבודה כל כך הרבה שעות, שאתה נאלץ לוותר על כמעט כל הדברים שהיית רוצה לעשות.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. עקרונית, אני מסכים איתך שצריך לטפל גם בשאלה של אורך שבוע העבודה ה'סטנדרטי' – 43 שעות זה לא מעט.
    אבל לפי נתוני הלמ"ס, 49% מהאבות לילדים בני 0-5 שמשתתפים בכוח העבודה, עובדים 50 שעות ומעלה (כן, גם אני נדהמתי כשראיתי את הנתון הזה).
    כלומר, התפיסה שלך לגבי איפה המרכז ממש לא מדוייקת.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. פוסט מרתק. עיתונות מגזינית בינונית ומטה מחפשת לעתים קרובות מקרי קצה או מסתפקת בכמה מקרים לא מייצגים ומכתירה אותם "תופעה". למרבה הצער, האסכולה הזו די נפוצה.
    אבל אני חייב לציין שהתיאור שלך מעט אופטימי. הורה מתחום ההיי טק שחוזר לביתו ב-18:30 הוא מחזה נדיר. בבתים רבים שני ההורים חוזרים לאחר 19:00 ועל כן צצו בשנים האחרונות צהרונים וגנים שפתוחים עד 19:00, למקרים שאין סידור אחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אני שמח שגם אחותי מעוררת בך את חדוות הכתיבה :)

    ואחרי הגילוי הנאות…
    הצהרון פה ב"מושב" פתוח עד רבע ל*חמש*, דרך אגב.
    כפי שצייצתי, בת הארבע שלי התעקשה שהיא רוצה צהרון והגענו לסיכום של שלושה ימים בשבוע.
    היא גם מסרבת להתפנות משם עד ארבע וחצי, כי כיף לה עם החבר'ה.
    ואני רוצה להגיד לך שאחרי זה לא נשאר כמעט כלום מהיום לבלות יחד, לפני הארוחה/אמבטיה/מיטה. אם היא לא הולכת לחברה, נשארות לה בערך שעתיים למלא בזמן משפחתי, ציורים, משחקים, טלוויזיה (אם כי היא כבר בקושי רואה מאז הצהרון, יש לציין לזכות) וכו'.

    היתה לי שיחה לא מזמן עם מישהי (שעובדת בדה-מרקר, ד"א…) על הלינה המשפחתית בקיבוצים. היא טענה שמצבם של הילדים האלה היה טוב לאין ערוך מאלה של "יתומי" הקפיטליזם, כי הם קיבלו לפחות אחה"צ מלא ונינוח עם ההורים כל יום.

    ולא מדובר במקרי הקצה השאפתנים אלא באנשים, שכירי היי-טק כמוך, שבמקרה *הטוב* עובדים בתנאים דומים לשלך. כך שבעיניי התגובה של נעה (את הפרויקט לא קראתי) התייחסה בדיוק למצב הנורמטיווי, ולא למקרי הקצה המצוקצקים.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אאל"ט, בארה"ב מקובל שאחד ההורים יוצא לעבודה ב 6:30, וחוזר ב 16-17 כדי לאסוף את הילדים מבית הספר. זה אמנם פוגע בארוחת הבוקר המשפחתית, אבל לכשאצטרך, אני חושב שהמודל הזה מתאים לי יותר. ומרמיט – אותה עובדת של דמרקר כנראה לא הייתה צריכה להתעורר ב 2 בלילה ולבכות לאינטרקום, אם היא מזכירה לחיוב את הלינה המשותפת.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. איתמר, מרגוליס, תום: תודה.
    תום: כן, אתה צודק כמובן, לגבי "תורת המלך", אבל בכוונה ניסיתי להגביל את עצמי כאן לענייני כלכלה בהם הגדרת הקצוות קשיחה יותר, למרות שזה אכן מרתק. כי הזעקה הגדולה סביב הלכות הריגת גוי מאפשר גם לקיצוניים שבאנשי הימין להרגיש שהם בסך הכל הגיוניים ושקולים, עובדה, הם לא פועלים לפי הלכות הריגת גוי ובאותו זמן מספק לציבור הנאור איש-קש להיאבק בו ולהתעלם מהמציאות תוך כדי.
    טל: אתה צודק כמובן, וזה חלק מרכזי מהדינמיקה של מקומות עבודה שלא רציתי להיכנס אליה כאן. אחת הבעיות המרכזיות היא שהיום התפישה המקצועית של רבים מתעצבת בשנות הרווקות המתמשכות שלהם, מה שמכניס אותם לשגרה שבה יש אפילו משהו מושך בימי עבודה משוגעים ובנסיעות ארוכות. קשה מאוד ליזום שינוי אחר כך, גם בגלל מקום העבודה והיחס שלו אליך וגם בגלל שכבר התרגלת להקנות חשיבות עילאית לדברים מסויימים.
    באיחור אופנתי: לא לא, לא באמת רציתי שתשני את הניק. ראי תשובתי המרוכזת עוד רגע בעניין העקרוני.
    באיחור, נדב, גל: הנקודה שלי היא שאורח החיים המשוגע הזה לחלוטין לא מוגבל להיי-טק ולמקצועות חופשיים, ודאי שלא רק לשכבת ה"קרייריסטים" שבתחומים האלה. הנתון של נדב הוא מפחיד, אבל הוא גם הוכחה חותכת לכך שכשבאים לדבר על הורים קרייריסטים חוטאים לאמת. זה מאפשר לנו להמהם משהו על בחירה שלהם ועל זה שהם החליטו להעדיף התקדמות מקצועית. בפועל זו השגרה של הורים מאבטחים של פועלי ייצור שמצליחים לקבל שעות נוספות מהמפעל שלהם ושל עוד רבים. בדיוק בגלל זה אני כועס על ההצגה של דה מרקר שקובעת את גבולות הדיון במקום הלא נכון.
    מרמיט: לא באמת חשבת שפספסתי את הטוויט על הקשר ביניכם, נכון?
    מסור לאחותך שאני מסכים לחלוטין עם הקו האידאולוגי שלה, אבל חושש שהיא נפלה בפח של הישארות במסגרת הדיון שכפה דה מרקר במידה רבה (ראה את תגובתי לב"א, נדב וגל).
    אורן: שמע, אני מכיר משפחות כאלה, וזו שגרה שוחקת מאוד. מצד שני, וזה די עקרוני, כהורה לבנות צעירות, אני לא ממש יודע מה קורה כשהילדים קצת בוגרים יותר, יכול להיות שזה נעשה סביר.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. […] פוסט מבריק של שחר – שטוען, בעצם, בדיוק את אותה טענה שלי אבל מכיוון אחר – […]

  12. מאת באיחור אופנתי - נראה מה יהיה:

    עכשיו אתה מזכיר לי שדיברתי עם מנהל במפעל בארץ שבעקבות הדרישה של סטנדרט בינלאומי נאלץ לקצץ בשעות נוספות של עובדיו (היתה מגבלה על כמה זמן מותר להעסיק עובד בכלל).

    בעקבות השינוי חלק מהעובדים התפטרו בגלל שהמשכורת בלי השעות הנוספות לא הספיקה להם.
    בזכות התגובה שלך עכשיו זה התחבר לי להשלכות על החיים האישיים. אז תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. באיחור, לפני שאני מתחיל לרחם על בעל המפעל שמשלם שעות נוספות רק לרווחת עובדיו אולי כדאי היה לדאוג שהמשכורת הבסיסית תהיה נורמלית?
    זו בדיוק הבעיה, מראש לוקחים את העניין שאפילו המשרה הבסיסית של ה9 שעות היא לא מספיקה.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. מאת באיחור אופנתי - נראה מה יהיה:

    ברוווור

    [להגיב לתגובה זו]

  15. באיחור בכלל לא אופנתי – אני כמובן מתכוונן על הזווית שלי (שמוכרת כאן לפחות למארח) כלומר הזווית האקדמית. זה מאפשר לי לקחת את הבן לטיפת חלב או לרופאה ומאפשר לי גם להיות חצי יום בבית עם ילד חולה בלי להתחנן לרשות מהבוס. מצד שני, כמו שכתב שחר במדריך המפוכח, העבודה האקדמית אף פעם לא נגמרת. יש דדליינים אבל המחקר לא נח. ותמיד יש עוד דדליין. ואם מדובר בהוראה ואיזהשהו סוג של דיאלוג עם סטודנטים זה דורש עוד שעות מוזרות.
    מה שאני אומר, הוא שעוד לא החלטתי עם חיי אקדמיה הם טובים יותר או לחוצים יותר מעבודת ההייטק (מה שברור הוא שהתשלום נמוך בהרבה).

    [להגיב לתגובה זו]

  16. ההחלטה שלי הייתה – איפשהו בתחילת התואר השני, כשהבנתי שכבר יש לי משפחה, ושאני מפסיק להיות על תקן סטודנט שיכול לשכוח מכל העולם לשבוע – שאני עובד באקדמיה, ושאני עושה הפרדה ברורה בין זמן הלימודים לבין זמן המשפחה. כשהילדים חוזרים מהגן, אני מפיל הכל מהידיים, ולא חוזר להתעסק בזה עד שהם נרדמים.
    זה אפילו עובד, לפעמים, כשאין דד ליין באופק הקרוב מדי.

    [להגיב לתגובה זו]

  17. מצטרפת לברכות על הפוסט המצוין.
    הנושא מעסיק אותי רבות, וגם כתבתי את זה בתגובה לאחד הפוסטים של נדב שעסק בנושא: משרה רגילה של 9 שעות ביום, שמתחיל השעה 9:00 כפי שמקובל בשוק הצווארון הלבן בארץ, מסתיימת בשעה 18:00 (ואפילו 18:40, אם לוקחים בחשבון הפסקת צהריים לפי החוק שאינה כלולה בשעות העבודה). איפה זה בדיוק משאיר זמן להיות הורה נורמלי? וזו משרה בלי שום שעות נוספות בכלל.
    הבעיה, לדעתי מתחילה בכך שאנחנו מתחילים את הבוקר מאוחר ואז חושכים את יום העבודה אל תוך הערב. אם כולם היו מתחילים לעבוד בשעה 7:30, אפשר היה גם לגמור את יום העבודה לפני שהילדים הולכים לישון.
    בהקשר הזה, הערה לגבי הקיבוץ: בתור בוגרת הלינה המשותפת, אני בדעה שמה שצריך לאמץ מהקיבוץ זה לא את "שעת האיכות" בין 16:00 ל-20:00 אלא את יום העבודה שמתחיל ב-7:00 ונגמר ב-16:00. זה עדיין יום עבודה של 9 שעות, אבל אפשר לבלות עם הילדים. ולא בהכרח צריך לינה משותפת בשביל זה.
    וכאן מגיעים לנקודה האחרונה, שמחברת בין השיח המעוות על שעות עבודה לבין השיח המעוות על מצב הנדל"ן: אחת הבעיות העיקריות היום היא שבגלל הקושי למצוא דיור נאות במחיר שפוי בת"א, זוגות צעירים מרחיקים מגוריהם לפריפריה, ובתמורה מוצאים את עצמם מבלים לפחות שעה לכל כיוון בפקקים. תוסיפו את זה לשעות העבודה, והנה עוד סיבה לכך שהורים לא מצליחים לראות את ילדיהם יותר משעתיים בכל יום. מבחינה זו היתרון בקיבות היה שאפשר היה להגיע למקום העבודה בנסיעה של 5 דקות באופניים.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. אני יכול להעיד על זה גם בקיבוץ של היום: אשתי, שעובדת בקיבוץ, מתחילה בשעה 07:15 בבוקר. כלומר, בשעה 16:30 היא מסיימת יום עבודה של 9 שעות, ומצליחה לשלב גם עבודה במשרה מלאה וגם הקדשת זמן לילדים.
    יש לזה שני מרכיבים: קודם כל, הנכונות לצאת מהבית בשעה 7:00 – מה שאומר, מבחינתנו, לקום לפני 6:00 בבוקר, כדי להספיק לארגן ארבעה ילדים. כדאי לשים לב שזה משפיע גם על הזמן בלי הילדים – כשקמים בשש בבוקר, הולכים לישון יותר מוקדם*.
    שנית, זה כולל גם זמן נסיעה (או במקרה שלנו, הליכה) לעבודה. המרחק שצריך לעבור מהבית שלי, דרך שני גני ילדים, ועד לעבודה של אשתי הוא 650 מטר. כולל פרידות, זה לא לוקח יותר מרבע שעה.
    השאלה היא האם זה ישים למקומות קצת יותר מקיבוץ – האם אפשר לארגן את העבודה אחרת, כך שזמן העבודה הנסיעה יתקצר.
    ברור שאפשר לעשות זאת ולהוריד את זמן העבודה הנסיעה משעה וחצי לחצי שעה. האם אפשר יותר מזה? אני לא בטוח.

    אגב, כדאי רק לציין שבעקבות העובדה שכולם יוצאים מהבית, גם אני מתחיל לעבוד בשעה שבע – מה שמראה את התחלת כוחם של ההרגלים החברתיים בנושא הזה.

    *אפשר לדבר כאן גם על הצורך בשעון קיץ, אבל זו כבר יהיה אוף טופיק פראי.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. נדב:
    א. נדמה לי שבתגובה שלך כתבת כמה פעמים "עבודה" והתכוונת ל"נסיעה".
    אני לא יודעת אם הבעיה פתירה.
    אני היום קמה בשעה 6:00 ויוצאת ב-7:00 מהבית כדי להגיע למשרד שלי בת"א בין 8:30 ל-9:00 (וזה עוד בלי ילדים). יש עוד המון אנשים שעושים את זה. כל מי שעובד בת"א וגר ברחובות או במודיעין או בזכרון יעקב או בחיפה נוסע לפחות שעה לכל כיוון אם לא יותר (ויש המון אנשים כאלה). הבעיה היא לא רק בנכונות של אנשים לקום מוקדם, הבעיה היא בין השאר בהיעדר מקומות מגורים סבירים במרכז ולעומת זאת היעדר תעסוקה בפריפריה.
    אבל כן, אני מסכימה איתך שיש גם בעיה עם כך שמי שקובע מתי מתחיל יום העבודה הם הבוסים שלנו, שכן יכולים להרשות לעצמם לגור במרכז במרחק חצי שעה מהעבודה, ואוהבים לבוא לעבודה אחרי שכבר רכבו על אופניים/שחו בבריכה/שתו קפה בבית הקפה, ומכאן – לא לפני 9:00, וכבר אין להם ילדים קטנים לחזור אליהם בשעה 16:00, אז הם עובדים עד 20:00 בכיף.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. (שחר, אנא תקן את פליטות מקלדתי)

    כמו שאמרתי, אני בספק האם אפשר באמת לפתור את הבעיה באופן מוחלט. אבל לשפר אותה בוודאי אפשר. במערכת הסעת המונים נורמלית, נסיעה מחיפה לת-א אמורה לקחת פחות משעה. אם המדינה הייתה מתעדפת בנייה של דירות זולות במרכז, המצב היה שונה. וכו'.

    [להגיב לתגובה זו]

  21. הדיון הזה על יוממות (commuting, או נסיעות לעבודה בעברית פשוטה) מדכא אותי כל פעם מחדש
    …ברמה הגלובלית, של בזבוז הזמן והמשאבים והזיהום והעצבים.

    ברמה האישית, זה גורם לי להוקיר כל יום מחדש את זה שאני עובד מהבית.
    אם הייתי צריך לנסוע מפה כל יום לת"א (15-20 דקות בלילה, 40-60 דקות בשעות העומס, אם אין תאונות או עבודות בכביש ואף נשיא לא נוחת בנתב"ג), הייתי מת מזמן ובטח לוקח איתי עוד כמה אנשים בדרך.

    הטכנולוגיה מאפשרת את זה יותר ויותר, לפחות במגזרים מסוימים. הנכונות, לעומת זאת… אני מופתע לשמוע מיותר ויותר אנשים, שלא חייבים לנסוע למשרד כל יום, שהם מעדיפים את זה. מבחינת המעסיקים, דווקא ראיתי לא מזמן מחקר שמצא שעבודה מהבית היתה יותר יעילה, אם כי זה בטח שנוי במחלוקת.

    דיסקליימר: מוגש כחומר למחשבה, ולא כאמירה נחרצת שכולם צריכים לעבור לעבוד מהבית ממחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  22. …זאת מבלי לגרוע מנכונות דבריו של נדב מעלי על הצורך במערכת *יעילה* לתחבורת בקר, כלומר, אה, המונים.

    [להגיב לתגובה זו]

  23. אוווווו, יש לי המון מה לומר על עבודה מהבית (כמו זה שזה מאפשר לי לכתוב עכשיו את התגובה הזו+להיות עם הילד במקום המטפלת החולה) אבל אני,כריש נדל"ן שכמותי, דווקא רוצה לדבר על ענייני הנדל"ן שהועלו כאן.

    זה מאוד פופולרי, שלא לומר פופולוסטי, להאשים את מחירי הנדלן בת"א. במידה מסויימת זה גם מוצדק. אבל הרי אף אחד לא מצפה שבתיעדוף "בנייה של דירות זולות במרכז" הכוונה לבניית מודיעין בלב תל אביב. לא פחות ממחירי הנדל"ן בת"א, הבעיה היא בהעדפה של אנשים לגור בבית של חמישה חדרים עם שתי חניות, גינה, חדר משחקים וחדר טלוויזיה.

    יש דירות (לא זולות) בת"א אבל בשביל שמשפחה של ילדים 2+ תגור בהם צריך להסכים ולהסכין לזה שילדים יחלקו חדר ושולחן כתיבה גם בגיל בית ספר. כך זה היה פעם, לפני אפנת הפרברים המיובאת. הרי בכל הדירות התל אביביות האלו גרו משפחות עם 3 ו-4 ילדים. בהקשר הרחב יותר, זה כמובן היה בעידן הטרום PS כשילדים היו משחקים בחוץ.

    [כל זה לא מפחית מהחשיבות של מערך הסעות אמין וזול וכו' וכו']

    [להגיב לתגובה זו]

  24. נדב:
    א. הרכבת המהירה מחיפה לת"א אכן לוקחת כ-45 דקות. הסיבות שהתהליך כולו יכול להגיע בקלות לשעה -45 דקות הן: 1. רבע שעה מהבית שלי לתחנת הרכבת ועוד רבע שעה מתחנת הרכבת למשרד; 2. תוסיף מהצד עוד כמה דקות בטחון לכל כיוון (למצוא חניה, לחכות לרכבת, לחכות לאוטובוס בקצה השני); 3. איחורים של הרכבות; 4. הרכבת המהירה מפוצצת ואין בה מקומות ישיבה, אני מעדיפה לנסוע עוד 10 דקות, אבל בישיבה.
    ב. שכחתי התגובה הקודמת שלי: מתי 3 ילדים צמחו ל-4? מגיע לך מזל טוב?

    מרמיט: אני נמנית עם אלה שמעדיפים לעבוד במשרד, אני חושבת. עם כל זה שבמשרד יש המון הסחות, work related ואחרות, בביית יש עוד יותר הסחות (כי אם אני כבר בבית, למה שלא אשטוף כלים ואתלה כביסה ואולי גם אעביר איזה וויש על הרצפה ואקפוץ לבנק שלא פתוח ביום שישי…). במשרד אפשר להתברבר באינטרנט או ליד מכונת הקפה, אבל האפשרויות הרבה יותר מוגבלות בסופו של דבר.

    [להגיב לתגובה זו]

  25. […] שחר (תודעה כוזבת) מפרק את הדיון (בדה מרקר) על שעות העבודה המטורפות שמקריבות את המשפחה לטובת העבודה ותוהה האם בכלל אפשר אחרת: ההסחה הקרייריסטית. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting