יש לך את זה! חלק ג' – מאה אחוז

הערת הבהרה: הפוסט הזה הוא החלק השלישי במעין סיפור מפתח, אבל אין מנעול שמתאים למפתח הזה בדיוק. הסיפור הזה הוא על הבועה והביצה של האינטרנט הישראלי, ועל הרגע הרגיש שעובר עליהן ממש עכשיו. מצד אחד אני מרגיש קרוב מספיק לבועה ולביצה כדי להאמין שהתיאור שלי לא יהיה מופרך. מצד שני אני רחוק ומנותק מספיק (מעולם לא עבדתי בתחום וספק רב אם מי מאנשי הקהילה המדוברת יזהה אותי ברחוב) כדי שהסיפור הזה יישאר בגדר ספקולציה בלבד, כך שאין טעם לנסות ולנחש מי עומד מאחורי הדמות שבמרכזו.

בניגוד לחלקיו הקודמים ולחלקיו הבאים, החלק הזה הוא בו-זמנית אישי יותר ואוניברסלי יותר, והוא נוגע לרגע שמשותף לאנשים מסביבתי הקרובה, וגם אליי, במגוון תחומים, ואין לו קשר ישיר לנושא המרכזי של הסיפור.

לחלק א'

לחלק ב'

מאה אחוז

סדר יום.

כמו שעון.

עם כל יום שעובר אתה נבוך לגלות ונאלץ להודות – יש לך סדר יום, דיי-ג'וב, היית קורא לזה פעם, ואתה אוהב את זה.

אתה משיל מעליך בהדרגה מחוייבויות קודמות, מעביר פרויקטים מייגעים לחבר שמחפש משהו, מגיש טקסטים לעורכים צעירים בחיוך שבע-רצון. שבועיים אחרי שחתמת על החוזה והתייצבת במשרד אתה נפטר מהאחרון שבהם. זהו, אתה חושב לעצמך. איזה קו עקרוני בימי חייך נחצה.

במשרד אתם יושבים ביחד מול המסך, הוא שולף בכל יום רשימה חדשה של אתרים ושל קמפיינים ויראליים מהעולם ששמע עליהם, אתם מנתחים אותם ביחד, מנסים לגלות את ההבדלים שבין הצלחות מסחררות לכשלונות מהדהדים. לקראת צהריים הוא משאיר אותך לבד. "תודיע לי אם אתה עולה על משהו מעניין", ממהר לפגישות עם לקוחות פוטנציאליים. אתה משחק עם הלפטופ החדש שקיבלת, עם ההגדרות של הבלקברי. אתה מכיר את המניפולציה הזו, השקופה כל כך, אבל כשהטלפון מצלצל להודיע לך לרדת למטה לקבל את המאזדה 2 האדומה שלך אתה גם יודע שהמניפולציה הזו תמיד תעבוד.

אתה מטפטף רמזים לבלוג האישי שלך. מונה את כל מקומות העבודה שיצא לך לקבל מהם כסף בשנים האחרונות, וגם אתה מסתחרר מהרשימה ומאורכה. מנהלים חסרי רקע טכנולוגי ועורכים שרק מחכים להזדמנות לקפוץ למקום אחר. אנשים שזלזלו בכתיבה שלך, שקיצצו וניפחו טקסטים ששקדת עליהם, את כולם אתה משאיר מאחור.

היו חודשים, אתה כותב בבלוג, שאיסוף כל שברי המשרה שלי בהם היה חוצה את מאתיים האחוזים, היו ימים שבהם התרוצצתי בין שבעה מעסיקים במקביל, ואף על פי כן, מעולם (כמעט) לא היה מקום שיכולתי לקרוא לו "העבודה". המיטה היתה משרד, שולחן האוכל היה משרד, בית הקפה השכונתי היה משרד, דווקא כשלעגתי לחברים שהשתלבו בחברות היי-טק ובגופי תקשורת גדולים על הקרבת החופש שלהם הייתי כלוא במציאות שבה העבודה רדפה אותי בכל מקום, מילאה כל רגע.

מעת לעת אתה נבהל, מוצא סמליות מחודשת ברהיטי האיקאה שמקיפים אותך בצנצנת הקפה שבמטבחון המשרדי, איזו חרדה קדומה מפני האפשרות הזו שחייך ייסגרו בקיום משרדי נצחי מתעוררת בך מחדש. נוח לך ברגעי החרדה האלה, בני לוויתך הקרובים כבר שתיים עשרה שנים. כמה פעמים כבר אמרת לא על בסיס החרדה הזו, מניח לאחרים, מוכשרים וראויים פחות לקבל את ההצעה, לדון את עצמם לחיים של שממון. אבל הפעם אתה נחוש לנצח אותם. מביט לאחור, יודע שאת החופש שהיה אמור להסתתר בכל סירוב שכזה כבר מיצית מזמן. כמה בוז שפכת על אלה שהפכו לזומבים עם תלוש משכורת, ואז רצת אחרי עוד לקוח שניסה לדחות ולהתחמק מתשלום של מאות שקלים בודדות. לשם אתה לא חוזר.

ביום שבו הוא מבקש ממך להתחיל לעבוד על הבלוג של החברה, מפקיד בידיך תקציב לא קטן בכלל, אתה מחליט להתוודות גם בבלוג.

עוד מוקדם למסור פרטים ממשיים, אבל חלקכם בטח כבר הרגישו, אז לטובת הגילוי הנאות – כבר חודש שאני מועסק במשרה מלאה בחברה חדשה ומרתקת בתחום המדיה החברתית.

איך אני מרגיש עם זה? האמת, מאה אחוז!

המשך יבוא

4 תגובות ל“יש לך את זה! חלק ג' – מאה אחוז”

  1. נשמע כמו זמזום של ג'ק, המספר במועדון קרב, מעורבב עם רנטון מטריינספוטינג.

    אני אומר, דבוק במילותיו של קהלת.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. "דווקא כשלעגתי לחברים שהשתלבו בחברות היי-טק ובגופי תקשורת גדולים על הקרבת החופש שלהם הייתי כלוא במציאות שבה העבודה רדפה אותי בכל מקום, מילאה כל רגע."

    כמה מדויק. מרוב גמישות, כל רגע ביממה הוא רגע שבו "אני יכול לעבוד". אני שמתי לב לזה בעצמי לפני כמה חודשים (ואני עובד לרוב עם לקוח אחד, מקסימום שניים בו זמנית) והחלטתי (בתמיכה פרואקטיבית של האישה שאיתי) לשים לזה סוף. להגדיר שעות עבודה קצת יותר קבועות (התמסדות! התברגנות! כלא של שגרה חונקת! צועק בן ה16 שבתוכי).

    זה מקל עלי הרבה יותר להיות *נוכח* בכל דבר שאני עושה, להיות פחות בדרך למשהו אחר.

    וסליחה שיצאתי לטאנג'נט משלי. מצפה להמשך כמו שלא ציפיתי מאז הסיפורים המצוירים על הגב של "הארץ שלנו".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מאת באיחור אופנתי - שוב הגעתי מוקדם מדי:

    קטנוני, אבל "מאות שקלים בודדות" צ"ל כמובן "מאות שקלים בודדים" .
    חוץ מזה הכל אחלה!

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] הפוסטים של שחר “יש לך את זה”:  א’, ב’, ג’, ד’, ה’, ו’, ז’, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting