לפרק את אריק – פוסט לא אופייני

יום אחד, כשיהיה לי מספיק ביטחון וזמן יהיה לי גם בלוג נוסף, בענייני תרבות. בינתיים הבלוג הזה ייאלץ לסבול מפעם לפעם גם הרהורים בנושאי ספרות ומוזיקה.

כבר רמזתי פעם למידת החיבה שאני רוחש ל"חבורת רימון", דווקא על הרקע הזה חשוב לי לציין שכבר בשמיעה ראשונה 'יום חדש נפלא' של אריק ברמן תפס אותי. במובנים מסויימים היתה ההאזנה הראשונה לשיר הזה, כבר אחרי גיל שלושים סוג של חוויה מנוגדת ומשלימה להאזנה הראשונה ל'מהרי נא' של אהוד בנאי בגיל 25. אהבתי את הסיפור של 'יום חדש נפלא' ואת האופן שבו ברמן בחר להביא אותו, אהבתי אותו בגלל איזו עדינות שנעדרה לחלוטין מ'מה עוד ביקשת' הוולגרי ומ'המתוקות האחרונות' המיזוגני. כך יצא, שלא בטובתו של השיר שטרחתי גם להפוך בו לא מעט, אני עדיין שמח לשמוע אותו באקראי, אבל כבר צברתי לא מעט ביקורת עליו.


קל וקטנוני: "הופך שולחנות לעתים רחוקות \ וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים." לא יודע מתי יצא לברמן לנקות את הרצפה, אבל קצת קשה לי לדמיין איך בדיוק התהליך כלל גם הפיכת שולחנות.

חשוב ועקרוני: הבית האחרון של השיר מתרכז בדאגה הכנה ובניסיונות ההתערבות של ההורים בחייו של גיבור השיר והוא כולל את הרצף הבא:

"הם נורא מודאגים שאתה לא ילד רגיל

וזה לא רק הדגים, יש איזה משהו מסריח פה…

הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין

באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש,

העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון,

לא נותנים איזה רמז?"

אחרי לא מעט מחשבות אני חייב להודות שאין הרבה שורות שהצליחו להרגיז אותי יותר מאלה. שוב, נתחיל מהחלק הקל "תנחית אדם על השמש" מה אפשר להגיד? צחוקים עם הברמן הזה. כל הקשקושים המדעיים האלה, ממש אבסורדיים, לחפש דרכים לריפוי סרטן? לפתח מקורות אנרגיה חלופיים? להירתם לחקר החלל רחמנא לצלן? הכל מושווה למשימה דון-קיחוטית מגוחכת של הנחתת אדם על השמש. אם יש משהו שיכול להרתיח אותי זה זלזול במדע ובמחקר. לא כל אחד מתאים לעיסוק כזה, לא כל אחד רוצה לעסוק בזה, אבל הסטודנטים האלה של ייל הם אלה שאיפשרו, רק לדוגמה, לברמן להיכנס לאולפן הקלטות משוכלל וממוחשב להפליא בעלות מגוחכת, אולי אפילו לבנות לעצמו אולפן ביתי שעומד בסטנדרטים שלפני עשר שנים נחשבו לבלתי אפשריים.

אבל זה לא נגמר פה. שימו לב לשלושת הקודקודים של המשולש הברמני: ההורים דואגים כי הוא "לא ילד רגיל", הם עוד מקווים כאמור ל"סטודנט מצטיין באוניברסיטת ייל" אבל הוא, שובב שכמותו דווקא מתהדר ב"העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון" שאמורים לרמוז לנו משהו. אז ברמן זכה והפך לתקווה הגדולה של הרוק הישראלי (זה השער של רייטינג, לא אני, נשבע), והוא כבר באמת לא ילד רגיל. אבל חשוב להזכיר שסטודנטים באוניברסיטאות Ivy League, בטח כאלה שגם יגיעו להישגים מדעיים מכובדים יש הרבה פחות מבעלי שילוש לא קדוש של עגיל-כלי נגינה-סמים. ההורים המודאגים יכולים להירגע, לפחות חלקית, הילד שלהם, המורד הזועף הוא רגיל לגמרי.

קטנוני ומעצבן: אולי אני טועה כאן, אבל רק חלקית. שימו לב לשורה האחרונה בבית הראשון, בית שמוקדש למציאות השוחקת של אמן צעיר שנאלץ לבזות את עצמו בהופעות בבתי קפה: "מנהל משחקים, מנהל מאבקים עם בארביות וחיילי צעצוע". ברמן כועס על הקהל שלו, מאוכזב להיתקל ב"חיילי צעצוע" נבערים שלא יידעו להעריך את האמנות הצרופה שלו, ברמן גם (וכאן אולי אני טועה) סוגר חשבון עם שאול מה'בארבי' על הקושי לדחוק את עצמו לתוך לוח ההופעות העמוס של המועדון שבמשך שנים היה המקום היחיד ששימר איזו גחלת של סצינה מוזיקלית הגיונית בתל אביב, לא יפה.

על רגל אחת: לא זה לא הולך להיות קצר.

כיוון שיצא לי לחשוב לא מעט על השיר הזה, וכיוון שלאחרונה יצא גם 'פינוקיו' של פונץ' עם גירסה חדשה ל'לב שבור' המופתי מתוך 'אלבום המצעדים' מצאתי את עצמי משווה בין השניים, ולמעשה בין השלושה ('יום חדש נפלא' ושתי הגירסאות של 'לב שבור'). במידה רבה שני השירים מתארים סיטואציה דומה מאוד, בשניהם יש גבר צעיר (ובשניהם מתייחסים אליו כאל ילד) שמתקשה להתגבר על מערכת יחסים אינטנסיבית שנגמרה. בשניהם יש התערבות, חסרת תוחלת, של ההורים, שמנסים להציל את המצב באמצעות איזו תמיכה חומרית. אבל שימו לב להבדלים, בלשון ובגישה שבין שני השירים.

מתוך 'לב שבור': "הכוכבים \ יהיו איתך כל הערב \ אבל מחר אתה נשאר עם הפצע לבד"

ואצל ברמן: "אז אתה נגרר לאיזה פאב \ וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי, \ היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר \ ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית."

באיזו פשטות פיוטית מצליח בבליקי לתאר את הפצע שיישאר פתוח גם מחר, לעומת ברמן, שצריך לטפוח קצת על האגו עם מספר טלפון מאיזו בחורה, שדוחס התרחשות ועלילה, אבל לא מסוגל לדבר על רגש.

ושוב מתוך 'לב שבור': "היא אהבה אותך \ ואז ניסיתם לאיית אהבה מחדש \ הופכים מים למי עדן, אלכוהול לחלב"

ובינתיים אצל ברמן: "ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב \ באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים, \ שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר"

כן, הוא עדיין מאוהב, כי זה מה שהוא אומר לנו, אבל שימו לב, הוא אפילו לא מוכן להגיד שהיה מאושר איתה, רק שהיתה לו תחושה שהוא באמת מאושר. נסו להשוות לשורות של בבליקי, אולי התאור המקסים ביותר שייצא לכם לקרוא לרגעים הטובים במערכת יחסים.

שני השירים, כאמור, מקדישים מקום גם לניסיונות ההתערבות של ההורים. לפני שנגלוש להשוואות בין המלים כדאי לשים לב שהאבא אצל בבליקי, למיטב הבנתי, נתפס כמי שרוצה לעזור ולא ממש יודע איך. אצל ברמן יש רק איזה כעס ילדותי על ההורים שלא מבינים כמה מיוחד הבן שלהם. שימו לב איך זה מתבטא במלים.

"ואבא קם, תופס אותך אל הדלת

והוא מבטיח לך אופנוע והדלק עליו

הוא משחד אותך

הוא משחד אותך

כל השנה הוא עבד וניסה רק לדבר איתך קצת."

ומצד שני

בדירת שני חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש

כמובן ההורים, עם הרוב הם עוזרים,

לך זה עולה רק בשלווה ובחופש.

אבל זה עוד נושא לשיחה בינם לבינך,

על חשבונם הארוחה בטיילת של יפו."

שוב, כמה משפטים קצרים, כמעט סתומים שמציירים תמונה רגשית מורכבת, ומולם פטפטת ילדותית זועמת שגולשת לעיסוק בטריוויאלי (522 דולר, הטיילת ביפו) ומתחמקת מכל מה שיכול להיתפס כגילוי אמיתי של רגש.

על הגירסה החדשה ל'לב שבור' ניהלתי סוג של דיון עם עמי ברנד בבלוג שלו ב'רשימות', דיון שגרם לי לגבש חלק מהמסקנות שהבאתי כאן. בגירסה המקורית שלו 'לב שבור' הוא שיר כמעט מושלם מבחינתי, כי הוא מצליח לעמוד על שתי רגליים חזקות ומרגשות באותה מידה – אחת היא סיפור של אהבה נכזבת, הזיכרון שלה, ומערכת היחסים המורכבת עם האב, והשנייה היא העוצמה הרגשית שבה השיר טבול ושבולטת מעל הכל כמובן בשורות הפזמון: "מה אתה עושה עם לב שבור ילד \ כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה". הגירסה החדשה, שנולדה כשיר סיום לאחד מפרקי 'שמונה דקות ביום' של עוזי וייל קיצרה את השיר באכזריות והוציאה ממנו כמעט את כל האלמנט הסיפורי, משאירה אותו לעמוד על הרגל הרגשית בלבד. לא בגלל הבדלים בביצוע בין דנה בקר לבין בבליקי או שינויים בעיבוד, אלא בגלל אובדן הרגל הסיפורית אני אמשיך להעדיף את הגירסה המקורית. אולי מיותר לציין, אבל אצל ברמן יש לשיר רגל סיפורית מופלאה, כולל כמה הברקות מילוליות, אבל הרגל הרגשית שלו כמעט ולא קיימת. קשה, קשה מאוד לעמוד על רגל אחת לאורך זמן.

אה, כן, אני משווה: כבר כתבתי פעם חלק קטן מאוד ממה שהופיע כאן בפורום מוזיקה ישראלית של ynet ומייד קפץ עליי איזה טהרן מוזיקה בציפורניים שלופות מנופף בטיעון ה"שאני אבין, אתה משווה את פונץ' לברמן המסריח" או משהו דומה. אז כן, אני משווה, והשוויתי את ברמן גם לאהוד בנאי. די ברור, לפחות בהשוואה עם פונץ' את מי אני מעדיף, אבל אף פעם לא הבנתי את מצוות ה"אל תשווה" ואני נהנה להתעלם ממנה.

 

3 תגובות ל“לפרק את אריק – פוסט לא אופייני”

  1. השוואה מעניינת. מינימליזם מילולי תמיד משאיר חותם אמין ועמוק יותר אצל המאזין/קורא/צרכן תרבות, מאשר ערימת מילים המגישה לך את העולם כמו חביתה בארחות ערב של גיל ארבע – חתוכה לריבועים ומוכנה לאכילה.

    אה, ומי שיגיד לך לא להשוות הוא אידיוט. אין כמו השוואה כדי לעמוד על איכויות והבדלים לטוב ולרע. השוואה מעניינת כמו שלך מיצרת גם ערך מוסף. וכמו שלימדו אותנו בשכונת חיים: אם רוצים לדעת מה ההבדלים, עושים השוואה ויודעים.

    לגבי הגרסה החדשה של "לב שבור". אני מסכים איתך לגבי הרגל הסיפורית שנכרתה, מצד שני הקול הנשי מוסיף לטקסט הקיים איזו רכות מסוג ה"והיי לי אם ואחות", לא?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. פוסט נהדר, מאוד נהניתי והחכמתי לקרוא. :)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. (הגעתי לכאן דרך הפוסטים הקשורים, שמסתבר שעובדים יופי. באיזה תוסף אתה משתמש?)

    אני חייב להודות שהפוסט הזה כל כך הרגיז אותי, שהחלטתי להגיב עליו אפילו באיחור של שנתיים.
    אז קודם כל, אגיד שאני מאוד אוהב את 'הראשון' של אריק ברמן (בניגוד חריף לשני), בין השאר בגלל המילים, והוא אחד האלבומים העבריים מהעשור האחרון שמתנגנים אצלי הכי הרבה (וכן, כבר חטפתי על זה. כל פעם שאמרתי את זה).

    ולעניין:
    נתחיל מהטענה שמובלעת אצלך בפוסט, ושעמי מביא אד אבסורדום בכזה כישרון, כאילו מינימליזם תמיד ובכל מצב עדיף על תיאור עשיר. לטעמי זו, תסלח לי, פשוט שטות – אפשר למצוא בספרות ובשירה מספיק דוגמאות של תיאור עשיר טוב ושל מינימליזם רע.
    וברמה הסובייקטיבית – אולי אני ילד בן ארבע שאוהב חביתה חתוכה לריבועים, אבל אני מתחבר (רגשית) לתיאור העשיר של ברמן יותר מלאבסטרקטיות של בבליקי (בטקסטים שהבאת, לפחות).

    לגבי סצנת האקסית – אם יש מילים שלא יכולות להיכנס שם, זה שהוא באמת היה מאושר. כל השיר הזה הוא על היעדר של קשר אנושי אמיתי, ואם הוא היה אומר 'פעם הייתה לי אקסית שהייתי מאושר איתה', זה היה ממסגר את הסיטואציה בתור 'אני בפאזה רעה עכשיו', ואז הכותרת והפזמון, 'מחר בבוקר נתעורר ליום חדש, נפלא', מאבדות את כל הפואנטה הצינית-מרירה.
    כנ"ל לגבי ההורים – נכון, בבליקי מצייר קשר מורכב יותר עם ההורים. אבל זה לא בגלל שברמן יודע לצייר רק מערכות יחסים חד מימדיות – נהפוך הוא. זה בגלל שהשיר הזה לא רוצה לצייר מערכות יחסים מורכבות. לטעמי, הוא רוצה להגיד שגם בשלושת המישורים הכי אינטימיים – של אדם עם עצמו, עם זוגתו, ועם משפחתו – הגיבור לא מצליח לייצר רגש אותנטי.

    לגבי 'אדם על השמש' – נדמה לי שאתה מתרגז כאן לשוא. ברמן לא צוחק כאן על המדע, אלא על ההורים – שלא חשוב להם ההישג הקונקרטי של הילד, אלא שיהיה משהו גדול ומרשים, וכמה שיותר גדול ומרשים יותר טוב.
    כנ"ל לגבי ה'ילד רגיל' – לא ברמן חושב שילד רגיל הולך לייל ומנחית אדם על השמש, זו נקודת המבט ההורית שמצפה מהילד להיות הכי טוב בכל דבר שהוא עושה.

    לסיכום – לטעמי, לא רק שהרגל הרגשית אצל ברמן לא קיימת, אלא שהיא מצליחה להיות יותר מורכבת מה-'אני כל כך אוהב אותך' הבנאלי והנפוץ כל כך בפיזמונאות. דווקא 'יום חדש נפלא' הוא לא דוגמא טובה כל כך, כי הוא מציג רגש די חד מימדי, אבל כל שאר השירים שעוסקים במערכות יחסים – החל מ'המתוקות האחרונות', שהוא מיזוגני חוץ מארבע המילים האחרונות של הפזמון ('או לפחות אני מנסה'), שהופכות את המשמעות לגמרי, ועד 'אם היה לזה סיכוי', שבו הדבר היחיד שסותר את התמונה המושלמת הוא שם השיר – אבל הוא הופך אותה לגמרי.
    וזה מתאים לי. כשהייתי בן 19, חיפשתי רגשות יוקדים וחד משמעיים. היום אני נוטה הרבה יותר להסתכל על העולם בתור דבר קצת יותר מורכב, ולחפש בכל 'כן' את הקצת 'לא'. ברמן – באלבום הזה, יש לציין – הוא אחד היחידים ששמעתי לאחרונה שמצליחים לתת מנעד רגשי קצת יותר מורכב וסתירתי.

    (אגב, הלינקים ל'לב שבור' ול'דיון' לא עובדים)

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting