יש לך את זה! חלק ה' – Ctrl-Z

הערת הבהרה: טוב, החלטתי לחסוך את הערת ההבהרה הכמעט קבועה שבראש חלקים של "יש לך את זה!", מי שמצטרף עכשיו מוזמן לקרוא בחלקים הקודמים: א', ב', ג', ד'.

בכניסה למשרד הוא עוצר.

"אני חייב לרוץ עכשיו לפגישה חשובה עם משקיעים. אני חושב שמגיע לך אחר-צהריים חופשי אחרי העבודה שנתת בשבועות האחרונים, וגם אחרי מה שקרה קודם". אתה יודע שזו ההתייחסות המרבית שתקבל לויתור הגדול שעשית, כמה שעות של חופש מפתיע ומלמול לא מתחייב על "מה שקרה קודם", ואתה יודע שאין מה לצפות ליותר.

"אתה חושב שאתה יכול לנהוג אחרי הקאווה?"

אתה מסביר לו שאין בעיה, ודקה אחר כך אתה כבר בדרך הביתה. משהו קרה קודם ואתה מנסה להבין אותו, לא בטוח בכלל עד כמה דרמטי באמת היה הרגע הזה, מחווה קטנה, כמעט בלתי-נראית, כניעה שקטה לתכתיב הגיוני לחלוטין של המערכת. ובכל זאת אתה מרגיש מלוכלך. ברמזור אתה חושב שקצת וודקה תוכל לשטוף את הלכלכוך הזה.

בשעה המוקדמת שבה אתה חוזר אין בעיה למצוא חניה ליד המכולת הקטנה של הבוכרי ואתה תוהה אם גם באמצע השבוע הם מוכרים את המאפים שאתה קונה לשבת, תוהה אם גם עכשיו הבת שלו שם, להחליף איתך הלצות מפלרטטות.

אבל משהו מוזר קורה כשאתה נכנס. האור, כך נראה, בוהק מידי, המדפים, אתה מוכן להישבע, מסודרים מידי, מרווחים מידי, וליד הקופה, בעצם שתי קופות, עומדים צעירים אתיופיים משועממים בחולצות אחידות. אתה יוצא החוצה לרגע, לוודא שנכנסת למקום הנכון. כן, בית הקפה עדיין צמוד מצד אחד, המכבסה שלך מהצד השני, אבל מעל לדלת הכניסה בוהק שלט ניאון של רשת עירונית חדשה. מהסוג שאפשר למצוא עכשיו בכל מאה מטר. גל של תסכול שוטף אותך, אתה משלם על הוודקה בפנים זעופות, מבקש מהקופאי לזרוק כמה בורקסים תעשייתיים לשקית נייר עטורת לוגו מסחרי. מתרפק על הכיסונים ממולאי הבשר שלא יהיו עוד.

אתה רושף זעם אקטיביסטי-אורבני קדוש אל מול מסך המחשב, אתה יודע שזו הסחה ממה שמטריד אותך באמת, חושד שאין פרופורציות בין גודל האירוע לבין המניפסט הלוחמני שמתנסח על הלייב-רייטר שלך בין לגימה אחת של וודקה לבין כוס נוספת שנמזגת בלי משים. אתה מבכה את אובדן התמימות, של הקהילתיות העירונית על המסך, של קשר אישי ושל תנאי העסקה הוגנים במלים שנורות ממך החוצה, של האידאליזם האבוד שלך.

כשאתה מוכן לפרסם אתה כבר שיכור מכדי לעשות הגהה רצינית, תופס שתי שגיאות כתיב בכל זאת, ומתקן. מנסה להיזכר בכל הלינקים שרצית להכניס, בוידאו מיוטויוב שנראה לך כמו בן לוויה מתאים, בטח איזה קטע פאנק רועש. אבל זה מאבק אבוד בתאי מוח שמסרבים לסור למרותך. זה לא מצב שאתה רגיל לפרסם בו פוסט, אבל הפעם הוא חייב לצאת. ומהר.

עוד וודקה נלגמת מול רענונים קצובים של מסך הסטטיסטיקות, מחכה לגל הקבוע עם ההופעה בקוראי הרסס של המנויים שלך, העוקבים שלך, המעריצים שלך. פירורי בורקס מתפזרים על המקלדת. האלכוהול מכריע אותך, ואתה גורר את עצמך למיטה.

טלפון מצלצל. אין לך מושג כמה זמן עבר.

"לא נעים לי" הוא אומר "אני יודע שזה לא בדיוק מה שקבענו, ואני משער שזה גם, אתה יודע מה, שזה בעיקר באשמתי, אבל הפוסט החדש שלך הוא אסון. אני פוגש מחר בבוקר את הבעלים של הרשת, ואנחנו אמורים לחתום על קמפיין ענק. לא יכולתי לנחש בחלומות הכי גרועים שלי שתפרסם משהו כזה בעיתוי כזה. תראה, זה בסך הכל הפרש של שתיים עשרה שעות. מחר בצהריים הם אמורים להיות לקוחות שלנו. גם אתה לא רוצה לפוצץ לנו עסקה כזאת על התפרצות זעם, אפילו אם היא מוצדקת. ובינינו, שאלת פעם את הבוכרי כמה הוא משלם למי שמסדר לו את המחסן? לא קיללת אותו אף פעם על המחירים המופקעים?"

אתה נאלץ להודות שיש מידה של צדק בדבריו, נזכר בפעמים הרבות מידי שבהן החלב החמיץ הרבה לפני התאריך הנקוב, במדפים הצפופים ובקופסאות הקורן פלייקס שנפלו פעם על ראשך כשהוצאת קופסת שימורים מהמדף התחתון.

חמש שנים של כתיבה אישית ולא מחקת אפילו פוסט אחד. לא כשאנשים שהחשבת כחברים נפגעו עד עמקי נשמתם. לא כשהגיעו איומים בתביעות דיבה, אפילו לא כשאחד מהם גובה במכתב רשום מעורך דין.

תמיד יש פעם ראשונה.

המשך יבוא

6 תגובות ל“יש לך את זה! חלק ה' – Ctrl-Z”

  1. מצויין, אבל קצת פחות אמין מהקודמים.
    הייתי מחכה שבועיים (סיפוריים) בין חלק ד' לחלק ה'. ההצטרפות מקרים כאן פוגעת באמינות.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני חולק על קודמי המלומד @נדב. זין על האמינות. זה מחזה-מוסר, לא דרמה ריאליסטית-עלק.

    וזה משובח. והולך ומשתבח, למרבה הנדירות. אני מרגיש כל קרע קטן והדרגתי במרקם המציאות של הגיבור (אפילו הכתיבה בגוף שני עובדת, שזה בכלל הישג). כל כך מדויקת, התחושה הזאת שאתה משתלח במשהו/מישהו אחר כדי לחפות על הכשל המוסרי שלך, על ההודאה שגם אתה מ"הרעים". זה כשלעצמו היה חזק, אבל הטוויסט הטראגי בסוף מתעלה למדרגת טרגדיה יוונית. הרי הקטע בטרגדיה, מה שמבדיל ומבליט אותה מהמציאות, הוא שצחוק הגורל מגיע מהר, ומצלצל בעוצמה.

    אז איפה עוצרים במדרון החלקלק הזה? איפה מרגישים שנחצה הגבול? או שכמו הצפרדע במים המתחממים, ברגע שנכנסים כבר לא מרגישים, והדרך היחידה היא להימנע, להתגבר מראש על הפיתוי להפוך את האוננות המילולית (או, במקרה הטוב, סקס עם הקוראים) לזנות-תוכן?

    [להגיב לתגובה זו]

  3. "את אובדן התמימות,". פסיק מיותר. בכלל הניסוח שם צריך עיבוד. (כל ה"של" לא נדבקים ל"אובדן" בנסמך, לטעמי.)

    טוב, הגעתי לסוף הפוסט. אוף. מה שמרמיט אמר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. עוד +1 לתגובה של מרמיט.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. … איך זה קורה לי תמיד דווקא בתגובות הכי גולמיות, כשאני מרגיש שאני מלהג לעצמי בלבד?
    (@מרגוליס, יחזקאל)

    כן, שחר, אני זוכר שכתבת על זה לא מזמן – על האופי הבלתי צפוי של תכנים מצליחים ברשת – והנהנתי באלם. מסתבר שאתה אף פעם לא יכול באמת לדעת מתי "יש לך את זה".

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] של שחר “יש לך את זה”:  א’, ב’, ג’, ד’, ה’, ו’, ז’, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting