יש לך את זה! – מסיבת סיום מאוחרת

נו, טוב, הפוסט הזה אמור היה להיכתב ולהתפרסם בצמוד לחלק האחרון בסיפור. מאז הוא תקוע לי בגרון, חונק, יחד עם עוד אי אילו אילוצים חיצוניים את האפשרות לכתוב כאן משהו חדש. אז קדימה.

היה כיף

ואתה מתרווח לאחור בכיסא, גמרת את סבב ההגהות השני, הזזת מילה לפה ומשפט לשם, אתה אולי לא שלם לחלוטין עם הסיום, אבל משהו גדול קרה, משהו שלא חשבת שיקרה עוד. גמרת לכתוב סיפור. היד נשלחת לעכבר והחלק האחרון, תשיעי במספר הופך מול עיניך לצלמית קטנה ובה דפים נישאים ברוח ממקום למקום. עוד מעט הוא יופיע בבלוג, בדיוק כמו שמונת קודמיו. והראש, מעצמו, כאילו יכול היה להיות אחרת, זורם לזמנים אחרים, לשבחים שהורעפו בשעורי חיבור בכתה ד', לימים של מחברות דפתר עטופות בנייר כסף ובהן גיבורי על וחייזרים מתקוטטים בשמי תל אביב. ואחר כך, אחר כך עוד עשרות מחברות, בכל אחת כמה עמודים מלאים בכתב קטן, דחוס, וכל אחת מהן מהדהדת בחוזקה את מי שעסקת אז בקריאה קדחתנית של כתביו במדפים הדלים של ספריית בית הספר – טולקין, קארל מאי, ז'ול ורן, מייקל מורקוק. כמו כל אוחז מקלדת, אתה יודע, גם אתה חלמת אז על דבר אחד ויחיד – להיות סופר. אין לך חלום שחוק יותר, עלוב יותר, מהרצון הזה, אבל הוא עדיין שם. וגמרת לכתוב סיפור, ויש מי שקרא אותו, חלקם אף טרחו לציין שאהבו. זו לא יצירת מופת אתה יודע, ועדיין – גמרת לכתוב סיפור.

אתה לא יודע אם יש לך את זה! אבל היה לך כיף!

דבר המבוקר

פה ושם לאורך הפרסום של יש לך את זה! יצא לי לשמוע ביקורת, בין אם בתגובות לפוסטים ובין אם בערוצים אחרים. מצאתי אז שיש טעם לפגם בכניסה לדיון. לא בגלל שהביקורת עצמה לא הצדיקה דיון, אלא בגלל החשש שאין זה ראוי למחבר להשתתף בדיון כזה. אז הבטחתי פוסט סיכום כזה. אני מקווה, למרות הזמן שעבר, שיוכל להתעורר כאן דיון. גם אם לא, לפחות ייצא לי לכתוב כאן את מה שנמנעתי לכתוב אז.

  • בחלק ה' של הסיפור קבל נדב על הצמידות הכרונולוגית (בזמן סיפורי) בין הפשרה הסבירה יחסית שמתקבלת בסוף חלק ד' לבין הפשרה הקשה הרבה יותר שמתקבלת בסוף חלק ה'. שתיים עשרה שעות עלילה פחות או יותר הפרידו בין שתיהן. זה אכן זמן קצר מאוד. אבל מבחינתי זו היתה רק הפתיחה לסערה. מבחינה עלילתית, הנפילה הגדולה של הדמות המרכזית דחוסה כולה בתוך יממה אחת אינטנסיבית. עשרים וארבע שעות אחרי ארוחת הצהריים של חלק ד' הוא כבר מגייס את כל כישוריו כדי להפיל את החברה המתחרה, יודע בדיוק מה תהיינה התוצאות של מעשיו. אני חושד שחשוב היה לי לדחוס את האירועים האלה גם כדי להעצים את הדרמה אבל גם, אולי בעיקר, כדי לטעון שאין כאן מדרון חלקלק, אלא החלטה אחת שאין ממנה דרך חזרה.
  • גדי התלונן על שטיחותה של הדמות הנוספת היחידה בסיפור – איש העסקים שמגייס את שרותי הדמות המרכזית. גדי צודק כמובן, מדובר בדמות שטוחה מאוד. כמעט בלתי-קיימת. וגם זה חלק מאותו עניין. לא רציתי להטיל יותר מידי על איש העסקים, חשוב היה לי להדגיש שהוא לא טיפוס חלקלק ומרושע, כי רציתי להבהיר שהאחריות לתהליך ההידרדרות היא כולה של הדמות המרכזית, שדי ברמיזות קלות ובבקשות מנומסות כדי למשוך אותו לעשות את המעשים שהיו גלומים כבר בהחלטה הראשונית להגיד כן.
  • אחרי החלק האחרון של הסיפור קיבלתי אימייל ובו טענה שהסוף היה חטוף מידי. יש לי נטייה להסכים עם הטענה הזו מבחינת מבנה הסיפור והדרמה. אבל כאן מגיע החלק של המפתח שעליו הצהרתי בפתיחה. כל מי שהיה בטוויטר בקיץ האחרון לא יתקשה לזהות את המקרה עליו התבססו שלושת החלקים האחרונים של הסיפור. מי שלא היה יקבל עכשיו תקציר חפוז: חברה חדשה שהוקמה אז התיימרה לתת שרותי נוכחות ברשתות חברתיות עם דגש על טוויטר. החברה זכתה מהר מאוד לעמוד במרכז מתקפה סוערת של מיטב צייצני ישראל, מתקפה שהפכה למכוערת כשנציגי החברה החליט להוריד כפפות ולעבור לאיומים והתקפות אישיות. בשלב כלשהו של המהומה הרגשתי מוזר. פתאום שמתי לב שלא מעט מהאנשים איתם אני נהנה להריץ בדיחות על חשבון החברה באותו רגע, וסתם שנינויות ברגעים אחרים, הם בסופו של דבר בעלי אינטרסים בסיפור הזה. פתאום חשדתי שהמתקפה הזו, מוצדקת לחלוטין, אגב, היתה פרי מניפולציה של מי שידע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים שלי ושל אחרים בטוויטר. במידה רבה זה היה המניע שלי לכתוב את הסיפור. לנסות ולתאר את הדינמיקה שבה אני, ואחרים, הפכנו לצבא נחוש של ברברים.
    ולכן, מבחינתי, דווקא ההתעמתות מול חברה מתחרה כזו, שבצמרתה עומד חבר לשעבר, והנצחון המוחץ עליה, היתה שיא הסיפור. למרות שמבחינה דרמטית השיא הנכון אולי היה צריך ללכת לכיוון אחר – המשך המכירה של נשמת הגיבור לשטן בדמות, נניח, קמפיין לטובת המאגר הביומטרי. בחלקים האחרונים של הסיפור, גם אם הם לא כתובים כך, הגיבור האמיתי שבנפילתו אנחנו חוזים הוא צבא הברברים, ואני בתוכו.
  • החלק השני של הסיפור עסק כולו בנסיון למזער את הילת הרגע של המעבר לעולם השיווק והמדיה. חשבתי שעשיתי את זה היטב. אבל בחלק האחרון קיבלתי שתי תגובות שטענו שהתמונה המצטיירת מהסיפור זוהרת יותר מזו של המציאות. אני מקבל בהכנעה ומודה שאני לא באמת מכיר את העולם הזה.

מי אתה?

בפתיחת הסיפור כתבתי שמסיבות שהן די ברורות לי בחרתי לכתוב אותו בגוף שני. כדאי אולי לנסות ולנסח אותן. יצא לי להשתתף בכמה דיונים על כתיבה בגוף שני, ואחת המסקנות הבולטות שלי היא שאנשים נוטים לכתיבה בגוף שני כשהם מתארים דמות הנמצאת באובדן שליטה, דמות שנדחקת ממאורע למאורע, שתיאורטית יכולה אולי להחליט לעצור בכל רגע, אבל בפועל לא מסוגלת. זו היתה הסיבה לכך שבמשפטי הסיום, אחרי שהתהליך שהותנע בחלק הראשון הגיע למיצוי עברתי לגוף שלישי.

מה הלאה? (1)

אני חושד שהדמות המרכזית של יש לך את זה! עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה בביצת האינטרנט המקומית. יש לי רעיון להפוך אותה למעין אדריאן מול מקומי. כזה שאוכל לחזור אליו בפעם הבאה שתתרחש כאן סערה מעניינת מספיק כדי לנסות ולהבין אותה.

מה הלאה? (2)

כמו שרמזתי בפתיחה, הכתיבה של יש לך את זה! הפיחה בי מחדש את החדווה ואת היומרה שבכתיבת פרוזה. לפני כמה שבועות התחלתי לגלגל בטוויטר את הרעיון של כתיבת סיפור בהמשכים שיעבור בין בלוגים שונים. נכון לרגע זה יש שלושה או ארבעה משתתפים שהביעו נכונות (לא כולל אותי) ויש דיון בנושא בגוגל וויב. אם יש מי שימצא את הרעיון קורץ (הוא לא חייב להיות בעל בלוג כמובן) הוא מוזמן להשאיר כאן תגובה בנושא, ונראה לאן זה יכול להתגלגל.

בשלב זה הכיוון המרכזי שנשקל עבור הסיפור הוא פנטזיה מודרנית על רקע תל אביב, כשהפרק הראשון הוא סיפור קצר שהתפרסם כאן בעבר (אחרי שנשלח לפני כמה שנים לתחרות סיפורים של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה).

היה כיף, כבר אמרתי?

3 תגובות ל“יש לך את זה! – מסיבת סיום מאוחרת”

  1. גם לי, כקוראת, היה כיף. תודה!

    (ומצפה להמשך, כמובן).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. הסיפור בהמשכים נשמע כרעיון מעולה, אשמח מאוד לעקוב אחריו. בשבועות האחרונים קודח בראשי רעיון מסויים, שברשותך אכתוב כאן ואחלוק עמך ועם קוראיך. זו אפילו לא התיימרות להצעה שכך תעשה, אלא רק פיזור של אבקה ברוח; אם יצמח מזה משהו, אי פעם, די לי בכך.
    הרעיון הוא הכלאה בין משחק ובין סיפור בהמשכים: הסיפור עובר (נאמר בדוא"ל) מכותב לכותב במעגל, וכל אחד מוסיף או משנה כמות קבועה של משפטים (נאמר עשרה) תוך מספר קבוע של ימים (נאמר שלושה) ומעביר הלאה. הכותבים מקבלים רק את הגרסה של הכותב האחרון, והם לא יכולים לדעת מה נכתב על ידי מי.

    וגם, כתיבה בגוף שני היא כמו סושי — זה טעים רק כשזה במנות קטנות ורחוקות זו מזו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. "הגיבור האמיתי שבנפילתו אנחנו חוזים הוא צבא הברברים, ואני בתוכו."

    איי, זה כָּאַב. כרגיל, אתה מעורר הרבה מחשבות ותהיות קיומיות, או כמעט קיומיות.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting