פחד ותיעוב ב’הארץ’

ולווט ויובל דרור מתייחסים לכתב האישום הסהרורי משהו שמפנה ארי שביט כלפי בכירי העיתונאים בישראל (לרבות האשמה מתפארת גם את עצמו). יום אחד עוד אבוא חשבון עם עצמי על החלק שהיה לי בתהליך הפיכתו של שביט לנביא הזעם והוגה הדיעות העליון של העיתונות הישראלית, על המחדל שבהפיכתו לאתרוג בזכות שניים או שלושה טורים מבריקים אי-אז בעברו, על השתיקה ששתקתי, גם אני, בזמן שנעשה ברור לכל שלא זה שביט שלו חיכינו וקיווינו. כן, יום אחד אכה על חטא באופן פומבי, אזכיר גם את השתיקה המתמשכת של הבלוגוספירה, את הטונים הפייסניים של הטוקבקים כלפי הררי הקשקשת של שביט. מעמדו של שביט הוא אות קלון לקהילת הגולשים הישראלית, זו שיכלה למנוע את עלייתו המטאורית ובחרה להחשות.

עד ליום הזה יש עוד נקודה מטרידה במאמר של שביט.לאורך כל המאמר טורח שביט להשוות את אולמרט לניקסון, וכמובן שגם את כשלון התקשורת הישראלית להצלחההמסחררת של מאבק העיתונות הליברלית של ארצות הברית ב"טריקי דיקי".נכון, אין עיתונאי שלא רוצה להיות חתום על פרשת ווטרגייט משלו, ככל הנראה ההוכחה הבולטת ביותר לתפקידה ולכוחה של עיתונות. רק שמרוב רצון להוכיח את נחום ברנע ואת דן מרגלית נדמה ששביט שוכח את העובדות. ב-1972 אחרי כהונה של ארבע שנים כנשיא, ולמרות ההתגייסות של העיתונות הליברלית, זכה ריצ'ארד ניקסון בבחירות ברוב גורף.

את Fear and Loathing on the Campaign Trail 72 מסיים האנטר ס' תומפסון בקריאת היאוש Four more years, four more years. אז נכון שוודוורד וברנסטיין קיצרו את התקופה הזו, אבל נראה לי די ברור שאולמרט כבר לא יזכה בכהונה נוספת כראש ממשלה, אולי העיתונות שלנו דווקא עושה את העבודה נכון?

3 תגובות ל“פחד ותיעוב ב’הארץ’”

  1. הפסקה הראשונה שלך היא הברקה עצבנית.
    !

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מי זה בכלל ארי שביט ולמה יש איזשהו קונצנזוס שהוא עתונאי כל כך חשוב?
    ובכלל, התקשורת מייחסת לעצמה חשיבות מוגזמת לעיתים יותר מדי תכופות. מי שחושב שתוצאות הבחירות היו משתנות כתוצאה משאלה תגרנית של נחום ברנע או משאלה מתפלמסת של מוטי קירשנבאום כנראה לא יודע איפה הוא חי. הציבור כבר הוכיח, ב77, 81 ו96 למשל, שהוא יודע לחשוב ולהחליט גם הפוך מהתקשורת, ומזל שכך כי הציבור הרבה יותר נבון והרבה יותר נכון להודות בטעות.

    הקשר בין ניקסון לאולמרט כל כך מופרך שאני לא יודע מאיפה להתחיל, אבל בכל זאת נתחיל מכך שאולמרט לא ניסה לגנוב בחירות ולא ניסה להסתיר נסיון לגנוב בחירות. הוא נאשם בהתנהלות אישית בעייתית, הוא משתף פעולה עם החוקרים והוא עוד רחוק מלהיות אשם. גם לי יש בעיה גדולה עם אולמרט כראש ממשלה, אבל הקנאות של ארי שביט היא זו האופיינית לאותם אוראקלים דוגמת אמנון אברומוביץ', אובר-חוכמים שאין להם אפילו צורך להטיל ספק בעצמם.

    ואיך לעזאזל אתה אחראי לעלייתו של ארי שביט???

    [להגיב לתגובה זו]

  3. איתמר: תודה תודה.
    ענר: אסור להתעלם מהעובדה שאכן יש איזה קונצנזוס סביב שביט, המתבטא, למשל בעובדה שבכל פעם שערוץ 2 רוצה לשוות לעצמו איזו מהוגנות אינטלקטואלית הוא מגייס את שביט לצורך כך.
    לגבי היותי אחראי לעלייתו של שביט, היא שקולה למידה בה נחום ברנע אחראי, אליבא דשביט להיותו של אולמרט ראש ממשלה.
    קצת מעבר לכך, שביט הצליח למצב את עצמו כסוג של נביא זעם (מעין גירסה שקולה יותר של רינו צרור) לא מעט תודות לעובדה שהיו מי שרצו לראות אותו ככזה בזכות כמה התבטאויות חריגות ומרעננות שלו והעדיפו להעלים עין משגעון הגדלות והיומרנות האינסופית שלו. גם אני הייתי חלק מהציבור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting