עיתונות 2010: אושיה בהתרסקות

תחת הכותרת עיתונות 2010 פורסמה באתר העין השביעית (וגם בכתב-העת פנים) סדרה מעוררת מחשבה ומרשימה של מסות שסקרו את מצבה העגום, אבל גם המרתק, של העיתונות הישראלית. הכותרת לפוסט הזה היא רק מחווה לסדרה ההיא, והזדמנות לקשר אליה עבור קוראים שהחמיצו. הפוסט עצמו יהיה יותר בגדר הרהור אישי נוגה על זווית צרה אחת של עולם העיתונות.

כיוון שהפוסט הזה הוא הרהור אישי ראוי לו שייפתח בסיפור אישי ולא בסקירה היסטורית מדוייקת של ימי השיא של המקומונים. בשנת 93', רגע לפני שעמוס שוקן סגר לי את העיתון, מצאתי את עצמי בסוף איזו סאגה עלובה של עימות עם המערכת משרת בבסיס צבאי ברמת גן. מפקדיי, וגם אני במידת מה, אכולי תסכול על התפקיד הזניח שלנו במערכת, העדפנו להעמיד פנים שבטחון ישראל תלוי בכך שנקפיד לצאת את הבסיס בשעות לא סבירות, ובכך נבדל את עצמנו מהמוני האנשים הקטנים הממהרים לצאת הביתה כבר בשעה חמש וחצי. כך קרה שבימי חמישי הייתי יוצא את הבסיס אחרי שהאוטובוס האחרון לשכונת מגוריי כבר עבר ולכן הייתי נוסע בשני אוטובוסים, הראשון אל העיר הגדולה, והשני ממנה אל השכונה הפרברית. בימים כאלה הייתי מקפיד להישאר על האוטובוס הראשון תחנה מיותרת אחת. הארכה זו של הדרך נועדה למטרה אחת בלבד – לרדת ליד פיצוציה ולרכוש את הגליון השבועי של העיר. באוטובוס השני, אליו פסעתי בשמחה מצוייד בגליון המדובר כבר הייתי פוצח במלאכת הקריאה.

האיש ההולך לראשות העיר

כדי להבין עד כמה הנסיעה הזו היתה חשובה לי ראוי להזכיר שאותו עיתון בדיוק היה מגיע אלינו למחרת בבוקר עטוף בגליון יום שישי של הארץ, ושעה אחר כך לכל היותר עוד אחד היה נוסף בחסות הקנייה של חדשות. שלושה גליונות זהים של העיר בכל סוף שבוע. באותם ימים היה גם קיוסק סמוך לבית שבו הייתי קונה את זמן תל אביב המעריבי. כן, גם את עיתון תל אביב של ידיעות הייתי קורא.

היום אני נדהם לחשוב על חרדת הקודש שבה הייתי מתייחס לכל משפט סתום ומאמר מוסגר בהפוך על הפוך על הפוך שצפנו דפי המקומונים האלה. על היכולת של הערה צינית בביקורת מוזיקה למחוק עבורי לנצח מוזיקאי עם קריירה עשירה ועל היכולת של מילה טובה שנזרקה על מוזיקאי אחר לשלוח אותי להתייצב בחנות הדיסקים ולתהות אם כבר יצא התקליט החדש שלו.

הבקיעים בתמונה, במבט לאחור היו גלויים לי כבר אז. מישהו שהכרתי, על קו התפר שבין קריירה צבאית שהתפספסה לבין תחילת לימודים, מונה אז לאחראי על עמודי הספורט של עכבר העיר. על המינוי למדתי לא מאותו אדם, אגב, אלא מהקריאה המדוקדקת והקפדנית של רשימת הקרדיטים בפתח הגליון. במסגרת התפקיד המשמים למדי קיבל אותו מישהו את הזכות או אולי העונש להשחיל משפט יצירתי ושנון לצד הפרטים היבשים של כל אירוע ספורט שנמנה באתם עמודים. אותו מישהו, שעד אז לא נטה להשתתף בשיחות המסדרון של יום ראשון על משחקי השבת מצא את עצמו פתאום מנסח מכתמים טוויטריים משהו בסגנון "האם תהיה תקווה לפתח-תקווה מול שלום תקווה?" (לצערי אני לא ממציא, אלא זוכר גם היום, נגמר בנצחון משכנע לפתח-תקווה אגב). איכשהו, למרות ההיכרות עם האיש, עם הזרות שלו לתחום, עם הדרך האקראית שהובילה אותו לשם, המשכתי להתייחס ברצינות מוחלטת למשפטים מקבילים ששרבט אז מי שהיה אחראי על עמודי הברים, נניח.

מעל הכל, אני חושב, ריחפה אז הנטייה הכפייתית כמעט של המקומונים למצוא, להכתיר, לנפח ולרומם "אושיות" בכל מקום ובכל תחום. ברמנית חטובה במועדון אופנתי היתה אושית חיי לילה, צעיר שחזר מבית ספר לבישול הוכתר כאושיה קולינרית, כדורגלן עבר שפתח מסעדה, צעיר שפרסם ספר ראשון. כולם, בלי יוצא מן הכלל היו אושיות.

אושיה, אבטיפוס

השנים עברו. המקומונים ידעו קצת עליות והרבה מאוד מורדות. מעמדו של העיר הלך ונשחק. אף אחד כבר לא חי לפי צווי האופנה שלו. בטח שלא אני.

עוד אנשים שהכרתי מצאו את עצמם בתפקידים משמעותיים יותר מאחריות על עמודי הספורט של עכבר העיר, כוכבי המקומונים הפורחים ועולים כבר היו צעירים ממני, הבורות שלהם נחשפה בין השורות לפעמים, חלקם מיהרו לטלוויזיה שם יכולתי לראות אותם פורטים את שאריות ההילה המיתולוגית של שנות השמונים והתשעים. עלי מוהר מת, גם דודו גבע.

ואף על פי כן, מעת לעת הייתי קורא איזו המלצה נלהבת או קטילה אכזרית ושוב היה מתעורר בי הרצון להאמין שהצעיר שכתב אותן הוא אותה דמות רנסנסית אורבנית שפעם דמיינתי מאחורי כל מילה. שליח מצווה תרבותי ולא סטודנט המחלטר את דרכו אל סיום התואר בהנפקה שבועית של מלים לפי משקל.

לפני כמה חודשים יצא לי לשוחח בגוגל טוק עם צעיר שזכה לאזכור בטיים אאוט תל אביב. כמו כל אדם סביר בגילו, גם לו יש ברים שהוא אוהב לשתות בהם לפעמים לצד הפעילויות האחרות והענפות שהוא עוסק בהן ושהיו עילת האזכור בטיים אאוט. לכתב, כך נדמה, קשה היה עם תיאור ישיר של תחומי העיסוק, וכך, בלי שום סיבה סבירה ובלי שום רלוונטיות לנושא הכתבה זכה הצעיר לתיאור המקומוני להפליא "אושיה מקומית בלילה". כי עבור טקסט מקומוני לא די בכך שאותו צעיר כבר זוקף לזכותו שותפות אמיתית בהישג פוליטי מרשים ומפתיע לצד מגוון של תחומי פעילות חברתית, כל אלה יכולים להיות עילה לכתבה, אבל בעולם המקומוני הקורס אל תוך עצמו "אושיה מקומית" היא עדיין המחמאה האולטימטיבית, אולי היחידה, שאפשר לחלוק לאדם.

ברגע ההוא, אני חושד, אל מול האובססיה חסרת הפשר והבלתי מתכלה הזו להמשיך ולהכתיר אושיות בהבל מקלדת המתקיים רק במציאות מדומה ותלושה, נחצה סוף סוף הגבול האחרון במערכת היחסים שלי עם המקומונים.

במאמץ אחרון של הגנה אני רוצה לדמיין שחיקה הדרגתית, להאמין שבמקומונים ההם של נעוריי היה מעט יותר כבוד למילה הכתובה, שההכתרה התכופה של אושיות היתה אז חלק מאידאולוגיה שביקשה לבסס כאן תרבות עירונית אמיתית, על כל צדדיה, לרבות מיתולוגיזציית אינסטנט מופרכת משהו של חיי לילה. שהשנים שחלפו הותירו רק מעטפת חלולה שזילות השפה היא הדגל האחרון שהיא עוד מנופפת בו. אבל לא באמת.

9 תגובות ל“עיתונות 2010: אושיה בהתרסקות”

  1. מאת גדי שמשון:
  2. אני עם גדי. זה לא שלא היו אז דברים מגוחכים, וזה לא שאין היום פה ושם פינות מפתיעות לטובה, וזה לא שהפרספקטיבה לא משנה את אופן ההתייחסות שלנו, אבל בכל זאת, מאחר שיצא לי לשבת לא מעט בארכיונים בשנה האחרונה ואני עדיין סומך על כושר השיפוט שלי ומאמין שהנוסטלגיה לא הכריעה אותו כליל, הייתה שחיקה הדרגתית, ואולי אפילו לא כל כך הדרגתית (ואולי התיאור של המינגוויי מ"וזרח השמש" מתאים פה במיוחד: Gradually… then suddenly). ויש לזה, כמובן, סיבות מבניות, ארגוניות וכלכליות רבות; ונדמה לי שגם אידיאולוגיות.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. גדי: וואלה, אתה חושב?
    תום: שמע, יש לי בראש טיוטה אינסופית לפוסט או בעצם לספר מהפכני (מייד אחי שתצא מהדורת הכריכה הקשה של המדריך המפוכח לתלמידי מחקר ויוגש כתב היד של העסקה הגדולה). הספר יעסוק באופן שבו כל השינויים הגדולים בחיינו מתרחשים וייקרא "לאט לאט ואז בבת-אחת" (היה אמור להיות פוסט כזה על התברגנות, ופוסט כזה על "הביתה" של אסף ענברי ועוד רבים שכבר שכחתי)

    [להגיב לתגובה זו]

  4. או שפשוט הזדקנו.
    לא הכרתי את העיר מבפנים, אבל בחדשות היה גם היה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. (צחקתי בקול מתמונת האילוסטרציה השנייה.)

    בתור צעיר מהפרובינציה בתחילת שנות ה90, כל פעם שהייתי מבקר אצל אחותי בפתח תקווה (שוב פתח תקווה…) הייתי קורא בשקיקה את גיליונות "העיר" שהצטברו אצלה. זה היה חלון לעולם. וגם אני חושב שזה לא רק בגלל שהייתי צעיר. עד היום אני זוכר את הכתיבה המדהימה של זהר וגנר, למשל, שבקושי הבנתי ועם זאת התחברתי אליה עמוקות.

    כשבאתי לגור בת"א בסוף העשור, הייתי קורא את השער האחורי כמו תקשור שבועי.

    כשפגשתי את המרמיטה, סיפרתי לה (רק חצי בצחוק) על הפנטזיה שלי לקבל כתבת שער ב"העיר". כן, גם אני רציתי להיות אושייה. אחרי כמה שבועות, הכלב שלה הופיע על השער כאילוסטרציה לאיזו כתבה על כלבי העיר. זה היה מפכח.

    מאז הספקתי להשתתף בראיון קבוצתי בטיים-אאוט. רק הצלם לא בא.
    מיציתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. פוסט נהדר (חייבת לומר משהו).

    [להגיב לתגובה זו]

  7. רוני: טוב לשמוע, וכן, ברור שגם הזדקנו.
    מרמיט: על מה התראיינת?
    אדר: תודה רבה.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. @שחר: התראיינתי במסגרת רייב נגד הכיבוש, המותג האולטימטיבי לשמאלני הבליין והמעודכן. למעשה, זה היה משהו שנתפר מתוך המקומונים ובעיקר למענם. לא פלא שהאירוע הזה כיכב בסרט "הבועה".

    [להגיב לתגובה זו]

  9. […] בהיעדר מילה אחרת, ובאופן לחלוטין אירוני ומודע לעצמו, לאושייה תקשורתית. שקד היה שם בדיוק […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting