תוגת זנב ארוך

איך ניטשה היה אומר: וכשאתה מביט אל תוך זנב ארוך, הזנב הארוך גם מביט בך.

וידוי פתיחה: כבר כמה חודשים שאני לא מצליח לקרוא את עונג שבת. שישי בערב, שעת העלייה של העונג, הוא זמן אפיסת כוחות. שבת היא יום של משפחה וחיבור רשת בעצימות נמוכה. פעם עוד הייתי מנסה לפתוח את העונג במוצאי שבת, סוגר את הלשונית שלו יומיים אחר כך בלי שהספקתי לקרוא. מצאתי את עצמי מוותר יותר ויותר פעמים.

יש הרבה בלוגים אחרים שאני מקפיד לקרוא, אבל עונג שבת, על שלל הקישורים שהוא מספק, על כל המוזיקה החדשה והלא מוכרת שהוא מבטיח (נבוכתי לגלות כמה מעט תקליטים הכרתי מסיכום השנה האחרון) משתק אותי.

וכמו כל דינוזאור שאוטם עצמו בפחד בפני החידושים ששוטפים את העולם, אני מתכנס שוב ושוב אל אותם יוצרים מוכרים, אלה שכבר מלווים אותי עשרים שנים פחות או יותר. קונה את אלבום הסולו השני של ג'רוויס קוקר (למרות האכזבה מהראשון) מתלהב לגלות אלבום חדש של המניק סטריט פריצ'רס (ועוד עם מלים של ריצ'י 4 Real) ובעיקר, אם במקרה פספסתם – חוזר לפונץ'.

אז ארבעה אלבומים יצאו בחודש האחרון מסביבת פונץ'. שניים מהם, למרבה השמחה זמינים להאזנה מלאה בבנדקמפ (אלבום הסולו של דנה בקר, דצמבר 2 של בועז כהן ויוסי בבליקי). ובזכותם אני נכנס לבנדקמפ, ואחרי האזנה מחליט להישאר. להסתכל קצת מסביב, אולי בכל זאת, אומרים שיש שם דברים מעניינים במורד הזנב הארוך.

<a href="http://danabeker.bandcamp.com/album/-">לאן הולכים עכשיו by דנה בקר / Dana Beker</a>

עמוד האמנים של בנדקמפ הוא בדיוק המקום שבו הזנב הארוך מביט גם בך. עוד ועוד (ועוד) תמונות ריבועיות קטנות, ולא משנה כמה תגללו את המסך למטה

זה ימשיך

וימשיך.

כך בדיוק נראה הזנב הארוך על כל מעלותיו ומגרעותיו.

כל ריבוע כזה, קל לזהות, הוא גירסה מוקטנת של עטיפת תקליט, רובן המכריע עשויות במקצועיות ובטעם שלא כל כך מזמן היו שמורות רק ללהיטים מובטחים בחברת תקליטים גדולה. סקירה חטופה של ההיצע היא עניין מרתק, שורה של נסיונות, מוצלחים בדרך כלל, לנחש את הז'אנר על סמך שם הלהקה והתמונה המוקטנת. מעת לעת אפשר ליפול בטעות על רוק כבד מזעזע שהתחזה למשהו אחר.

אז אני נכנס לאתר של Nerd Alert. כצפוי יש שם תמונה של תיכוניסטים חנונים- מגניבים ושלושה קטעי פאנק קצרצרים (בין חצי דקה לשתי דקות) מהסוג שתמיד ימרח לי חיוך טיפשי על הפנים.

אבל צל עגום מרחף בזווית החיוך הזה. כי להקות פאנק שטותיות של תיכוניסטים כמו Nerd Alert תמיד היו ותמיד תהיינה, בכל תיכון שני בעולם המערבי. רק שפעם הארבעה האלה היו מסתפקים בפריצה לילת לחדר מורים כדי לשכפל על סטנסיל באיכות מזעזעת הודעה על ההופעה הנדירה שהצליחו להשיג בפאב השכונתי ועכשיו, עכשיו הם בבנדקמפ, וכל אחד בעולם יכול להתרשם מהם, לשמוע את השירים, והם, במקום להיות לרגע חטוף גיבורי המרד התרבותי הקטן של השכבה הפכו לעוד פסיק אחד קטן וזניח בתוך הזנב הארוך.

<a href="http://nerdalert.bandcamp.com/album/demo">Barf-O-Rama by Nerd Alert</a>

 

ומ-Nerd Alert אני ממשיך אל The Bloody Oranges עם יומרות גבוהות מעט יותר. אפשר לראות את היומרות כי יש להם קריירה של כמה שנים, ותקליטים שכבר יצאו, ויש להם גם עמוד מכוער כראוי במייספייס. המוזיקה שלהם לא חדשנית חייבים לציין, מיושנת במתכוון, אבל כוללת כמה שירים כיפיים במיוחד.

<a href="http://thebloodyoranges.bandcamp.com/track/cape">Cape by The Bloody Oranges</a>

ציורי העטיפה, אפשר לראות, אמנותיים ומושקעים יותר מאצל ארבעת הפאנקיסטים, השירים הם רק פריוויו לקראת אלבום שלם שייצא בקרוב. מי יודע? אולי הם עוד יכבשו את העולם יום אחד. אבל התוגה רק מתגברת. הידיעה שלחצתי כמעט באקראי, שיום אחד קודם או אחר כך ולא הייתי זוכה לראות בכלל את הצלמית הקטנה. הייתי ממשיך לחיות בלי להיות מודע לקיומם. אולי הייתי מבשר לכם עכשיו על להקה כיפית אחרת, אולי הייתי מתייאש אחרי שורה של כשלונות. ועכשיו כשסיפרתי לכם, כששיתפתי בטוויטר? מה יקרה? עוד כמה האזנות לשיר הזה, עוד כמה הורדות ספורות של שירים אחרים. מישהו (כולל אותי) באמת יטרח להזמין את האלבום החדש שלהם כשהוא ייצא? יזכור להוריד אותו?

<a href="http://thebloodyoranges.bandcamp.com/album/destroyed">Flaming Genius by The Bloody Oranges</a>

מתישהו, לאורך הדרך הפתלתלה מחיים של מצור תרבותי עם שתי תכניות רדיו, שתי חנויות תקליטים ומבקר אחד שחירפו נפשם למעננו אל שדות הציד האינסופיים של בנדקמפ ועומס הלינקים השבועי של עונג שבת המוזיקה איבדה את היכולת המוזרה ההיא שהיתה לה פעם לשנות את החיים.

ואולי זה רק הגיל.

את המיקסטקסט הפוליטי של מרמיט כבר שמעתם?

7 תגובות ל“תוגת זנב ארוך”

  1. בקיצור, היתה לך תופעת "פילים עגומים". מה שמראה שהבעיה היא לא הקופירייט, הבעיה היא הקיום של שישה מליארד אנשים אחרים על פני הכדור, שלכל אחד מהם יש מה להגיד. פעם ידענו שכל דבר שאנחנו אומרים, אמרו כבר לפנינו. זה היה מבאס, אבל עוד אפשר היה להתעלם מזה. היום אנחנו יכולים לגגל ולראות כמה אנשים כבר אמרו את זה לפנינו, וכמה יותר טוב הם אמרו את זה; יכול להיות שזה קצת יותר מדי בשבילנו.

    דוקא בעיסוק המדעי שלי אני לא מרגיש את זה. השאלות הקשות מוגדרות די טוב, והן קשות באופן אובייקטיבי, למרות שמאות או אלפי אנשים עובדים עליהן ומסביבן. כשאני בוחר בעיה זה בדרך כלל כי המומחים יודעים שהיא קשה, וכנראה התשובה עליה לא ידועה ולא קל לפתור אותה. מהבחינה הזאת המדעים הם שדה מצויין לפעול בו. דווקא שדה האמנות בעייתי, כי אין, למיטב ידיעתי, "בעיות קשות" שמוגדרות היטב. יש "בעיות קשות" מופשטות, אבל אין קונצנזוס על מה הן, על מתי נפתרות, וקשה לגלות האם הן כבר נפתרו.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. לגמרי. הרבה יותר מדי מכל דבר. מוזיקה, מילים, תמונות. ההצפה הזו מערפלת את הייחוד ואת היכולת להתייחד ולהתמסר לאחד. לפעמים משהו מבליח ומצליח להשאר (כמו שכתבתי על מידלייק) אבל זה כל כך נדיר. כל כך חסר.
    אבל אולי זה הגיל.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. וואו. כמה טעויות הצלחתי לעשות בנסיון להכניס שם לינק. ככה זה אחרי לילה של הקאות (הילד, לא אני בינתיים). נו שוין.
    תוקן

    [להגיב לתגובה זו]

  4. כמוך – גם אני טובע בשטף ושפע המוזיקה הזה. שלא כמוך – מוזיקה לא איבדה אפילו קצת את היכולת לשנות את חיי. עדיין, כמה פעמים בשנה, אני מפתח אובססיה לאלבום זה או אחר וחורש אותו עד יעלה עשן.

    אצלי לפחות, המפתח היה במשמעת עצמית כבדה. שזה אומר: לא מרשה לעצמי לשמוע יותר מ – X אלבומים בשבוע. לא מרשה, מלבד מקרים חריגים, לזרוק אלבום לפח לפני שעבר לפחות Y האזנות. והכי חשוב: משתדל מאד לשמוע רנדומלית דברים מחודשים ושנים קודמות. זו הדרך בה אני מגלה במפתיע פתאום כמה הגוף שלי התגעגע לצליל שבכלל לא ידעתי שהוא אוהב.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. לא רק דנה בקר ודצמבר, גם "אלבום המצעדים" בבנדקאמפ:
    http://music.haoneg.com

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אלעד: תודה על הלינק, אולי אקרא אותו פעם (כן, יש כמובן גם פוסט מקביל על טקסטים במקום מוזיקה). בכל מקרה, הבעיה שאתה מתאר, לפחות כפי שהבנתי אותה, היא זו של הצד היוצר: מוזיקה, טקסטים, מחקר אקדמי. התוגה שלי היא יותר מהכיוון של הצד שצורך אותם. הידיעה שהכל זמין כל כך ובכל זאת מאבד את נמעמד שיכול וצריך היה להיות לו.
    ואגב, גם במחקר מדעי, ואפיל בתחום מצומצם יחסית, כבר נתקלתי לא אחת במקרים עגומים של גילוי מאוחר ש"אמרו את זה קודם לפניי". לפעמים אתה מבין רק בשלב מאוחר מאוד שאיזו קבוצה של מתמטיקאים תיאורטיים בעצם הוכיחו באופן מלא ואנליטי משהו שהוא כללי יותר מהשאלה הספציפית שאתה מתמודד איתה באמצעים אמפיריים\נומריים. לפעמים אתה מגלה שלפני עשר שנים מישהו עשה את אותו דבר בדיוק אבל קרא לו בשם אחר ושום חיפוש במאגרי מידע לא יכול היה להוביל אותך אליו.
    ניימן: כן, לפעמים אני גם מבטיח לעצמי הבטחות כאלה. הכניסה לבנדקמפ הייתה בעצם נסיון לממש הבטחה כזו. בלעדיה לא הייתי חש את התוגה. פשוט מפספס את הכל בלי לשים לב.
    אולי זה הגיל כאמור, והמצב המשפחתי\תעסוקתי שכבר לא נותן לי לעמוד בהבטחות כאלה לעצמי.
    אה, וזה לא בדיוק שמוזיקה לא עושה לי את זה יותר. יותר נכון להגיד שהמוזיקה היחידה (כמעט) שמצליחה לטלטל אותי היא מוזיקה של אותם אנשים שכבר הכרתי. יש באלבום האחרון של עמיר לב, למשל, כמה שירים שגורמים לבכות כמו משוגע באמצע נסיעה בכל פעם מחדש.
    גיאחה: תודה. כן, ראיתי את זה אצלך למרות שלא הבנתי שזה בעצם בבנדקמפ.
    מרגוליס: תודה. מקווה שהמצב השתפר.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. שחר – אתה זקן. אנחנו זקנים.
    ואין סיכוי שתהיה לנו טיפטיפת זמן כדי לנבור בזנב הארוך או אפילו בטורסו הרחב. בקושי יש זמן להתבאס מזה. במקום הזדקנות יש מי שקוראים לזה התברגנות.

    חוצמזה אתך ועם אלעד בכל מילה (עוד לא הספקתי לקרוא את פילים עגומים, אבל כבר כמה חודשים הוא על הפלאפון וקראתי את הפסקאות הראשונות…).

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting