קהילה מדומיינת

נדמה שעדיין אפשר לדבר, בלי לחטוא יותר מידי לאמת, על קיומה של קהילת משתמשי טוויטר בישראל. עובדה, אחת לחודש (לפעמים יותר) ממשיכים להתקיים טוויטאפים בהם נפגשים חברי הקהילה האמורפית הזו, מדבקות עם שם משתמש מעטרות את דש חולצת הת'רדלס שלם.

גם אלה שאינם מתייצבים למפגשים האלה (הרשו לי להעיד על עצמי ולנחש לגבי אחרים) אוהבים לצפות בתמונות שזורמות לטוויטר תוך כדי ולאחר מכן, לראות את האנשים שמוקדם יותר באותו יום החליפו איתך באובססיביות משחקי מלים כשהם אוחזים כוס בירה או ספל תה איכותי. הדינמיקה של טוויטר מצליחה ליצור אצל המשתמש המצוי את התחושה החמקמקה של היות חלק מקהילה.

שני מקומות של כבוד בקהילת הטוויטר הפרטית שלי שמורים לאלי מהלם תרבות ולאננס (יש לה בלוג בשם החיים בלי קונדום בתפוז אבל היא חיה בטוויטר), לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע היום ממהרים למצוא מענה שנון זה לזו לזה, לוקחים חלק ברב-שיח מבוזר וצוהל.

אותו אלי הפנה את תשומת לבי לפני ימים אחדים לאתר חביב שישמח למפות עבורכם את העוקבים והנעקבים המשותפים לשניים עד שלושה חשבונות טוויטר שונים. ששתי על ההזדמנות לבזבז עוד כמה דקות בעיסוק מטא-טוויטר ומיהרתי לאתר המדובר.

הערה מתודולוגית קצרה: עבור מי שאינו מכיר את טוויטר כדאי להבהיר שכל משתמש פעיל מתחיל בשלב זה או אחר לגרור איתו שורה ארוכה של עוקבי-ספאם שכל מטרתם להפגין נוכחות בנסיון לצבור עוקבים חדשים או סתם להתגאות בפני מישהו על עצם ה"נוכחות במדיה חברתית" לכן מצאתי שהשוואה של רשימות עוקבים היא מעט עקרה. באופן דומה יש לא מעט אנשים שאצבעם קלה מאוד על כפתור המעקב (ובהחלט ייתכן שהם משתמשים בפילטרים שונים כדי להפריד בין נעקבי-אמת לבין נעקבי-סרק) ולכן אין טעם של ממש לחפש את הנעקבים המשותפים לי ולמי שרשימת העוקבים שלו כוללת כמה אלפי חשבונות טוויטר.

בהינתן ההגבלות האלה בחרתי לבחון את החיתוך בין קבוצות הנעקבים של אננס, של אלי ושלי. כל אחד מאיתנו עוקב אחרי כמאה חשבונות טוויטר (למי שלא נמצא שם זה יכול להישמע הרבה, האמינו לי, זה לא). ניחשתי במעומעם שאמצא כחמישים נעקבים משותפים לשלושתנו (מאוחר יותר זה היה הניחוש של אננס, וקרוב מאוד אליו היה הניחוש של אלי). הזנתי את השמות, לחצתי על הכפתור ובהיתי במסך בתדהמה.

שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

במחי דיאגרמת ון אחת פשוטה התחלפה תחושת הקהילה בהבנה שטוויטר, כמו כל רשת חברתית אחרת, אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, הוא כלי שמחזק בנו תחושה כוזבת של קהילה. אפשר, וראוי, לתהות על האופן שבו דווקא הממשק המינימליסטי והמנגנון המוגבל להחריד של טוויטר מצליח ביצירת התחושה הזו יותר מכל. אפשר, ורצוי, לתהות מי מרוויח מתחושת קהילה שכזו. ואפשר גם להרהר לרגע קצר ונוגה בצורך הבסיסי כל כך שלנו לדמיין לעצמנו קהילה גם כשזו אינה קיימת.

דיאגרמת ון (מקור: ויקיפדיה)

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם הקודמת שבה נדרשתי לנושא של תחושת הקהילה, בפוסט נאיבי ואופטימי שהסתיים במשפט

זה הכל, שני אזכורים קצרים, אגביים של אותה מקטרת, במרחק של שנים, בשני מקומות כמעט מנותקים זה מזה, אבל איזו תחושה מוזרה אופפת אותי, ההרגשה הזו שמתוך הררי התוכן אני מצליח להתחיל ולשרטט איזו דמות אנושית, להרכיב זיכרון ישן עם סיפור חדש, התחושה הזו שכל ההקלדות, התגובות, והמלל האינסופי מצליחים, באמת ובתמים ליצור היכרות, לבנות קהילה.

עוד ועוד כלים ואתרים שמצהירים על עצמם כנושאי הבשורה הקהילתית חדרו לחיינו מאז, עוד ועוד אנשי שיווק ומדיה חברתיות התחילו לדבר על שבטים ועל הסיפורים שיוצרים, מאגדים ומגדירים אותם. כמה נעים להאמין לפטפטת הזו, כמה קל ומפתה.

עד שנתקלים בעובדות: שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

אפשר לקרוא כאן סאבטקסט אנכרוניסטי אולי, לודיטי כמעט, כזה שתיכף יבוא ויטען כנגד התחליף הסינתטי של הישיבה מול מחשב לחיים האמיתיים. אפשר לצאת מכאן לתהייה מדוע אף אחד מכל השרותים הקהילתיים והחברתיים שקורצים לנו מכל פינות הרשת לא השכיל לטפל בצורה אמיתית בכמיהה האנושית הבסיסית לקהילה, מסתפקים בבשורה של פלטפורמה לקבוצות דאחקות וחידודי לשון קבוצתיים. ואפשר, בבירור, לקרוא כאן הרבה מאוד בלבול ומבוכה.

14 תגובות ל“קהילה מדומיינת”

  1. עזוב אותך מישיבה מול המחשב, זה תחליף סינתטי לחיים האמיתיים.
    (לא מסתכל על תמונות של טוויטאפים, לא מעניינות אותי כהוא זה.)

    אולי משתתפי הטוויטאפים מקבלים תחושת קהילה. אני לא מכחיש את האפשרות של היווצרות תת-קהילות ברמת קשר זו או אחרת *בעזרת* סושאל מדיה.

    אבל סושאל מדיה כשלעצמה… אולי סימולקרה של קהילה? אולי זה מסביר כמה קל להתמכר לזה, כי כשצורך אמיתי מקבל מענה סינתטי זה מעורר את התאבון, אבל לא משביע את הרעב.

    ובמקביל, קהילה אמיתית היא זן נכחד, כי יותר ויותר אנשים נופלים ב"סומה".
    http://beyondgrowth.net/social-criticism/social-media-moving-towards-a-brave-new-world/
    (הוא עוד יותר לודיט ממני, הבחור, אבל לקראת האמצע הוא מתחיל להעלות תהיות מעניינות.)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני חושב שטוויטר הוא רשת חברתית קצת שונה מרשתות חברתיות אחרות כמו פייסבוק, ובעצם אני מדי פעם מסתפק אם זה בכלל נכון לכנות את טוויטר בתור רשת חברתית. אמנם גם אני כאמור הופתעתי מאוד מהתוצאות, אבל בסופו של דבר אני לא חושב שזה כל כך פגם בתחשות הקהילה המדומינת שלי לגבי טוויטר מהסיבה הפשוטה שהיא לא הייתה קיימת שם מלכתחילה.

    זה באמת מאוד תלוי בנטיה המוקדמת שיש לך כלפי טוויטר, כלפי רשתות חברתיות ובכלל כלפי האינטרקציה החברתית עם בני אדם אחרים ברשת. גם אני לא בדיוק ניאו-לודיסט אך יחד עם זאת גם לא ממש טכנו-אוטופיסט, אלא איפשהו באמצע. אני די סקפטי כלפי הקשר שיש לי עם אנשים אחרים ברשת, ובמיוחד בטוויטר, ולכן למרות שאני לא טוען שקשרים באינטרנט הם מזויפים ומלאכותיים אני גם לא מתלהב יותר מדי לראות בהם תחליף ראוי ל"דבר האמיתי" (בלי בכלל להכנס לשאלה אם זה קיים מחוץ לרשת).

    מהסיבה הזאת למרות שאני מאוד פעיל בטוויטר ונמצא שם בקשר טוב עם לא מעט אנשים אני אכן לא משתתף בטוויטאפים וזה אפילו לא מעניין אותי ברמת הסקרנות (טוב, אולי קצת, אבל לא יותר מזה), ובכלל אני די ממעט לפגוש ב"חיים האמיתיים" אנשים שאני מכיר מהאינטרנט (ההסבר שלי הוא שחבל שאנשים שמחזיקים ממני יתבאסו לגלות שבחיים האמיתיים אני הרבה פחות מצחיק ושנון ממה שהם מכירים ברשת), במיוחד אנשים שאני מכיר מטוויטר ששם אנחנו אפילו לא מכנים את עצמנו כ"חברים" אלא כעוקבים ונעקבים – והעניין הזה הוא הרבה יותר מסתם סמנטיקה.

    טוויטר עבורי הוא בכלל לא קהילה, מדומינת או אמיתית, אלא אני רואה את המקום יותר כמו גרסה וירטואלית למועדון סטנד-אפ שמקיים כל יום ערב חובבים שבו כל אחד רשאי לעלות לבימה, להיות שנון ופרוע ככל שבא לו ולנסות להצחיק כמה שיותר את הקהל. אם הוא מצליח הוא מקבל את מחיאות הכפיים שלו (=ריפלייז מלאי הערכה וכמובן ריטוויטים), אם הוא נכשל הוא מקבל את קריאות הבוז שלו (=השתיקה הרועמת שממלאת את הפיד שלו ומסרבת להתייחס לקיומו), בזה פחות או יותר טוויטר מסתכם עבורי.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. צ'מעו, זה נהיה קצת טרנדי להיות נאו-לודיט וגם אני בוחר את הצד הזה לא מעט, אבל האמנם?

    אולי המונחים מבלבלים, כי אנחנו משתמשים ב"קהילה" בעולמות שונים. אם נקרא לזה בשם אחר, לקהילות המדומיינות שלנו, אולי זה יראה לנו אחרת? תהיה פחות השלכה ממה שאנחנו רגילים (או מדמיינים, כי מי באמת רגיל לקהילה בימינו) בעולם האנלוגי.

    וגם באנלוגי, יש מעגלי חברים שונים עם רמות חפיפה שונות וכללים אחרים לכל מעגל ורמת קרבה אחרת ומה שאפשר לצפות ומה שאי אפשר לצפות ואינטימיות או לא ואפשר לסמוך או שלא ויש הרבה הפתעות ופער בין מה שאתה חושב שקיים ומה שמתגלה כשצריך.

    אז גם כאן.

    כי בסך הכל דרך הסושיאל-מדיה-סימולקרה הזו יצא לי להכיר אנשים חדשים שלא הייתי מכיר אחרת ולשמוע מה הם חושבים ולהיות מושפע ו(אולי) קצת להשפיע ולהחליף דעות וחוויות. אז אני מכיר באופן כזה ולא באופן אחר, אבל זה נכון לכל סוג של הכרות. גם את האנשים בעבודה שלי אני מכיר בצורה של מעגל "עבודה" וזו צורה אחרת מלהכיר אנשים, נגיד, בטיול למזרח.

    אז מה סינתטי ומה אמיתי?

    [להגיב לתגובה זו]

  4. @מרגוליס
    אם הייתי לודיט אמיתי, כבר הייתי משתמש באחד מכלי ההתאבדות החברתית שלינקקת אליהם אתמול, אבל אני מבולבל, באמת.

    נוח לי שהדיון התמקד בטוויטר, כי זה הסושאל מדיה היחיד שאני נוכח בו. אבל אתה מדבר על הפריה מחשבתית (מה שנקרא בפי הנוער זיון שכל (;), @אלי מדבר על מועדון סטנד-אפ ו@שחר מפנטז על קהילה.

    אני הבנתי שבשבילי טוויטר מספק משהו מכל הדברים האלה, אבל ברמה מאוד מסוימת, מאוד צרברלית ומושכלת.
    כשאני רואה כדורגל עם החבר'ה שלי מהשכונה, שגם הם לא בדיוק emoters גדולים בעצמם, אני עובר חוויה מסדר שונה לגמרי מאשר צפייה "עם" ה"חבר'ה" מטוויטר. שלא לדבר על אנשים שאני *משחק* איתם כדורגל, שהופכים מזרים לחבר'ה כהרף עין כמעט. חבר'ה מהעבודה אין לי, תודה לאֶלָה, ואני מכיר בזה שיש רמות שונות של קרבה גם בעולם ה"אמיתי", אבל יש משהו באינטרקציה הבלתי-אמצעית שהוא מעל ומעבר לכל מה שאפשר להעביר במילים. שפת הגוף, המחוות, כל העסק הזה, שתופס הרבה יותר מקום בתקשורת הבין-אישית ממה שהפרדיגמה המודרניסטית מוכנה להודות.

    (איכשהו זה מתקשר לי לשיחה שהיתה לי אתמול עם חברה שלנו [מהשכונה, כן], על העוולות שהחינוך הבית-ספרי עושה לקשר גופנפש של התלמידים, על ההשכלה שמתמקדת בתחום מיומנויות צר מאוד, צרברלי מאוד, וזונחת את כל שאר המרכיבים המופלאים של הנפש/תודעה/ווטאבר האנושי. אלה שני ביטויים שונים של אותה פרדיגמה, שמנוונת חלקים גדולים מהפסיכה ומכחידה את הקסם מהעולם.)

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מרגוליס, אני מסכים שעיקר הבעיה נובעת מהשימוש במילה קהילה ביחס לאינטרנט, כשבכלל לא ברור עד כמה המילה עדיין רלוונטית בעידן המודרני גם למציאות שמחוץ לאינטרנט, בעיקר בחיים האורבניים שכל קשר בינם לבין הקהילה במובן המסורתי נראה די רחוק. יש אכן חוקרי אינטרנט שטוענים שכאשר מדברים על קהילות וירטואליות עדיף יותר להחליף את המילה קהילה במילה הגרמנית "בונד" (bund) שהמשמעות שלה קרובה יותר לאיגוד רופף יחסית של אנשים או מעגל חברתי. ככה נמנעים מהבעייתיות של מה אמיתי ומה מזויף והדיכוטומיה הישנה בין הדימוי הרומנטי והנאיבי משהו של "הקהילה" ובין יחסי האנוש הקרים והמזויפים (לכאורה) שמתקיימים באינטרנט (או במילים אחרות, הדיכוטומיה בין גמיינשאפט לגזלשאפט).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. מרמיט, מסכים בנוגע לשכלתנות-יתר של המדיום האינטרנטי. אבל זה לא עושה את זה סימולקרי יותר מבהייה גברית אנטי-אינטלקטואלית במשחק כדורגל. זאת רמה מסויימת, וזאת רמה מסויימת אחרת. הכי טוב, כמובן, כשיש את הכל ביחד. אבל גם לקבל חלק מפה וחלק מפה זה בסדר. אם אתה מוותר לגמרי על צד אחד, אז אתה בבעיה. (ובוא לא נשכח שבסך הכל במדינת ישראל, הרבה אנשים מוותרים דווקא על הצד המושכל).

    ועם זאת, אני מודע לסכנה. כי דווקא לאלה מאיתנו שנוח להם יותר בעולם השכל האינטרנט הוא מלכודת של המלטות מהקושי של התמודדות עם עולם הגוף והרגש. (רק על עצמי לדבר ידעתי).

    אלי, ועכשיו אני לוקח את הצד השני – אולי הבעיה היא שהסושיאל מספק את האשליה של קהילתיות, ובכך מונע מאיתנו לנסות ולהחזיר תחושה של קהילתיות אמיתית לחיים. כלומר, הוא ממלא את המקום של החוסר, אבל לא באמת.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. "ממלא את המקום של החוסר, אבל לא באמת."
    ב-ד-יוק. ובעקבות הדיון הזה השוויתי (בטוויטר…) בין סושאל מדיה ומונוסודיום גלוטומט:
    Social Media is like Monosodium Glutomate for the Social Animal: tickles your apetite for social interactions, but without much nourishment

    ומכאן הצריכה ההולכת וגוברת עד התמכרות. וכשאני לבד במשרד מול המחשב, גם לי קל להיסחף לזה, עד כדי כך שקשה להתנתק ולעבור לאנשים אמיתיים, כאלה שאי אפשר לעשות להם איגנור גם כשבא לך, כאלה ש*צריכים* ממך משהו.

    וגם הזכרת לי דיון אחר מהימים האחרונים, אי שם באוטוסטרדת המידע הזאת, על הנטייה של אינטלקטואלים לנסוק להתעסקות באידיאות ולאבד את הקשר עם הפרקטיקה, עם *האדמה* אם יורשה לי להשתמש במילים גסות.

    וברגע שמאבדים את הקשר לאדמה, קל להיסחף אחרי כל רוח חולפת, אחרי רבנים (ולא בכדי גם הדתות הגדולות מתכחשות במידה זו או אחרת לאדמה ולגוף [אהלן @אלי] או אחרי גורואי-טוויטר.

    בפוסט הלודיטי שלינקקתי לעיל הוא מדבר על שפע הגורואים-בשקל שמפזרים חוכמות ברופי בטוויטר. הוא כותב איך השילוב של שיווק, מדיה חברתית והציווי "לחשוב חיובי" הופך את המדיה החברתית לחגיגה של שיווק, קידום ומיתוג (עצמי/תאגידי/וכו') מעוקרת מביקורת. דוגמת מועדון הסטנד-אפ של אלי נוראית בעיניי, כי אם זו הרוח הכללית אז מסתבר שאנחנו באמת רוקדים אה-גה-דו סביב הבריכה ו"נהנים מהחיים" בזמן שהאלמוגים סביבנו נכחדים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. מרגוליס, אני לא חושב שהאינטרנט אשם בזה מהסיבה הפשוטה שהקהילתיות במובן המסורתי שלה אבדה כבר מזמן בעולם המודרני (ולכן ההפניה שלי למושגים גמיינשאפט וגזלשאפט שמשמשים בסוציולוגיה כבר מהמאה ה-19). לכן אני מתנגד לגישה הניאו-לודיטית שרואה באינטרנט את המקור למצב העגום שבו אנחנו נמצאים כיום. מצד שני אני גם מסכים שקשרים חברתיים ווירטואלים הם לא תחליף ל"דבר האמיתי" ולעולם גם לא יוכלו להחליף אותו (אלא אם כן נגיע למצב של מציאות וירטואלית סטייל המטריקס, מה שבינתיים נראה די רחוק…).

    יש אגב לא מעט מחקרים שטוענים שאנשים נוטים לשמור על אותה מידה של פעילות חברתית וקשרים חברתיים ברשת כפי שהם מקיימים בעולם האמיתי (אמנם לכאורה זה עומד בניגוד למה שאנחנו ראוים בכמות החברים והעוקבים שיש לאנשים ברשתות חברתיות, אבל פה צריך לשאול עד כמה מדובר באמת בקשרים או סתם בסטטיסטיקה חסרת משמעות), מה שדי מחזק את הטענה שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. שיחקתי קצת באתר – תמיד כשצירפתי 2 אנשים המספר היה גדול בהרבה מאשר כשצירפתי אדם נוסף. ולכן אני חושב שבמובן הזה לפחות הגדרת טוויטר כרשת דווקא עומדת.

    לא קהילה בה כולם מכירים את כולם, אלא רצף של חוטים המקשרים בין מספר רב של אנשים ולעיתים מצטלבים. ומעבר לכך אני לא חושב שהגילוי הזה חייב לפגוע בתחושת הקהילה אם היא קיימת – אני מניח שרוב תחושות הקהילתיות שאני חווה הן מדומיינות ועומדות רק בקונטקסט מסויים מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. הנתון הפתיע מאוד גם אותי (והנוכחות שלי בטוויטר היא רק כקורא, וגם כך רק באופן מוגבל מאוד), אבל במחשבה נוספת אני נוטה לכיוון של מה שאור כתב: נדמה לי שההצלחה (והמוגבלות) של קהילות וירטואליות היא בעיקר ביצירת האשליה של היכרות וסולידריות. אם התחושה קיימת, השאלה אם היא מתקיימת "במציאות" פחות רלוונטית, ומהבחינה הזאת כלים כמו אלה כמעט חוטאים למטרה – ממש כמו שהייתי מייצר, נניח, איזה כלי שבודק ומוצא שמידת הדמיון ביני לבין אזרח בלגיה הממוצע גדולה מזו שביני לבין אזרח ישראלי ממוצע.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. טוב, עד שיצא לי להגיע לכאן כבר נהיה מאוחר, אבל בכל זאת כמה מלים שהדיון שלכם עורר אצלי.
    ראשית, לא צריך לחשוש יותר מידי, לא באמת חיפשתי בטוויטר קהילה באיזה מובן בסיסי שכבר פס מן העולם. שוב ושוב עלתה המילה סולידריות בראשי תוך כדי הכתיבה ושוב ושוב הבנתי שאין לה מקום בפוסט הזה או בדיון על טוויטר בכלל, למרות שהיא ככל הנראה הבסיס היחיד לקהילה אמיתית.
    אבל אם נניח לרגע שאנחנו מצליחים להבין על איזו "קהילה" בדיוק אנחנו מדברים כאן אני עדיין חושב שהתוצאות האלה הן מפתיעות ושיש בהן להעיד משהו על התהליכים שעוברים על האינטרנט ועלינו. ב"עין הדג" למשל היתה קהילה אמיתית לאורך תקופה, גם ב"האייל הקורא" וגם בקרב המגיבים של "מאבד תמלילים" בתקופה מסויימת. שלוש הקהילות האלה כבר לא קיימות (אני חושב, לא לחלוטין בטוח לגבי השלישית). למה? כי הן גדלו יותר מידי, כי למישהו נמאס לעבוד כמו חמור והבסיס לקהילה נשמט, כל מיני סיבות שכולן טבעיות לגמרי.
    עכשיו לא רק שהקהילות האלה נגוזו, אלא שמלכתחילה הן היו קטנות, ומאוד מנותקות, כל אחת מרוכזת סביב אתר יחיד. אלה קהילות שקשה לתחזק אותן, וקשה לפנות אליהן כקהל-יעד (לאו דווקא כדי למכור לו משהו למרות שאני מתחיל להרגיש תיאוריית קונספירציה שרוצה להיוולד כאן). במקום הקהילות האלה, האמיתיות אבל היקרות של ימים מוקדמים יותר, הרשת של היום מציעה כלים נוחים וזולים מאוד למשתמש כדי להחליף אותן בתחושת קהילה מזוייפת.
    יאללה, המשך מחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. ואולי, שחר – נפלת על קיצון דיאגרמטי?
    מה אם אותו אלי פשוט לא ב"קהילה" שלנו?

    אם בא לך, הרץ טוויאנגולציה על אננס, עצמך ואני – ותגלה שהמספר הרבה יותר קרוב להשערות – 48 נעקבים משותפים – לטעמי עומד ב"קהילה".

    אם כן, ההשערה מקבלת חיזוק, אלי באמת 'לא בקהילתנו' – לפחות מספרית, הוא עצמו מצהיר כאן על השימוש האקראי קצת יותר שיש לו בטוויטר, בעוד שאני ואתה מכירים ביחד עשרות אנשים, רואים את תגובותיהם אחד לשני, וככה גם בוחרים אחרי מי לעקוב, כנראה. אם אראה מישהו שמקבל אזכורים רבים על הפיד שלי, הוא כנראה יזכה לשבוע מעקב-בחינה לפחות.
    אחרי אלי התחלתי לעקוב בזכות כמה ריטוויטיי אננס, שקולה נחשב כמעט כוטו, וזה היה מספיק לי.

    מעניין אותי לצייר עכשיו גרף עוקבים (ולזהות בו מוקדי כוח כגון אננס בוודאי, או רוננק או שגיאב או ווטאבר), ובטח יש גם אפליקציה איפהשהו שעושה את זה או משהו דומה, אבל אין לי כוח לחפש אותה ברגעים אלה ממש. אם אתה רואה משהו מעניין תגיד :)

    [להגיב לתגובה זו]

  13. אתה יודע מה, יצאתי טמבל.
    מרוב עייפות אפילו לא קראתי את זה נכון :)
    עשרה, ולא 48. אמנם עם אחרים שאני יותר מזהה כחלק מהקהילה שלי יש לי 25 משותפים (עם אננס וממר, למשל) ובכל מקרה הגרף עדיין יעניין אותי ממש :)

    [להגיב לתגובה זו]

  14. […] יצא לי פה ושם להתבטא בציניות על תחושת הקהילתיות המדומה שמשרה טוויטר, וזאת הזדמנות טובה לחזור בי במידת מה. "קהילת הקוד […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting