Steel merely makes us dead

The Fat of the Land היה התקליט השלישי של הפרודיג'י, הוא הגיע אחרי תקליט אחד כמעט מושלם ותקליט שני עם שם מושלם, תקליטים שקיבעו את המעמד של ליאם האולט כדובר החדש של דור פליטי נירוונה. על הרקע הזה כדאי לקרוא את הציטוט הבא שנמרח על דפי החוברת שצורפה לדיסק, שורה בכל עמוד, כמעין מניפסט פוטוריסטי.

Steel?
We have no butter,
but I ask you
– Would you rather have butter or guns?
Shall we import lard or steel?
Let me tell you,
Preparedness makes us powerful.
…Butter merely makes us fat.
Lard?

ברור קצר מעלה שהמקור הוא הרמן גרינג (עובדה שלא הופיעה, אולי נשמטה, בחוברת). אני זוכר את עצמי קורא את הציטוט הזה, מתפעם מהעוצמה והתנופה שבו, מזדעזע, ובעיקר מוצא את מחשבותיי נודדות לכיוונה של מיכל ניב.

נזכרתי לאחרונה במיכל ניב אחרי הפוסט של אמיר אשר בקפה. נזכרתי ביתר שאת במחשבות ההן כשגיליתי אתמול את בלוג הבישול החדש של חנית. כשיצא The Fat of the Land מיכל ניב עוד הייתה בין החיים, עם תכנית ברדיו תל אביב, תכנית שלא הזכירה כמעט בכלום את הפסקות העשר המיתולוגיות של שנות השמונים. האישה שעשור קודם לכן תיווכה לנו מדי יום את הדיסטורשן של להקות אנגליות עלומות, ששלחה אותנו במשפט חטוף בסוף כל תכנית למחוז חפץ אגדי בשם בית התקליט, עברה שינוי. מיכל ניב של אמצע שנות התשעים העדיפה לשלוח אותנו לשתות מרטיני ולאכול פאטה כפרי אצל שאול אברון, בתכניות הרדיו שלה היא נהנתה לדון עם שרי אנסקי על הופעתו של שום טרי בשוק ועל שימושים אפשריים לשקדים ירוקים, המוזיקה, בהתאם היתה רגועה הרבה יותר, לא מעט שירים ישנים, על גבול ה'צפיחית בדבש' עם דן כנר. חשבתי על הפער הזה שבין ניב לבין האולט, על העובדה שניב, שכבר ספגה מכות אנושות ממציאות של פלדה ורובים החליטה לענות בצורה חד משמעית על השאלה שבציטוט. חמאה, והרבה ממנה, ואם אפשר לזרוק גם כמה שיני שום וראשי קלמרי לתוכה הרי זה משובח.

מעניין שמסלול דומה עברו גם מיכל פלטי (ממוזיקה לאוכל), גבי ניצן (מפוליטיקה לאוכל ואחר כך לקשקשת ניו-אייג' אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת), עמית שהם (ממוזיקה לאופנה) וכמותם יש בודאי עוד רבים. במקום אחר, אחרי 16 שנים כעורך של כתב העת 'גרנטה' ושבע שנים שנים כעורך הספרות של הניו יורקר (כנסו, כנסו, האתר עבר שדרוג משמעותי ומרתק לפני כמה שבועות), עבר ביל ביופורד ב-2002 לתפקיד כתב בעיתון כשתחום העניין המרכזי שלו הוא אוכל. קצת יותר משנה אחרי ה-11.9.

כן, לילד הזועם מאסקס, עם חינוך מוזיקלי קלאסי ונוף כפרי ירוק שנשקף מחלונות בית הוריו נוח ונעים לדמיין שרובים ופלדה יגאלו אותו מניוון והתפוררות חברתיים. לאנשים שחיים מציאות של פלדה ורובים נמאס במוקדם או במאוחר. נמאס להם לנהל בדבקות קדושה מאבקים פוליטיים, מאבקים על זהות מינית, מאבקים בתרבות המיינסטרים, יום אחד הם מתעייפים ומוצאים שהרבה יותר נעים ונוח לחשוב על אוכל, לתהות אם הג'ינס מת או להתלוות בכל כמה חודשים לשף מפורסם אחר.

2 תגובות ל“Steel merely makes us dead”

  1. נפלא. כמה טוב שמישהו זוכר את מיכל ניב.
    הייתי בבסיס ביום שהיא התאבדה ונעשה לי רע מאד על הלב.
    הלוואי וכולנו נגמור באוכל. זה יהיה יותר פואטי מפואטי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. חזק מאד.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting