מיטל ומלחמתן בספרות העברית

רגע לפני השיא (או שמא דווקא האנטי-קליימקס) העלילתי של אמן הסיפור הקצר למאיה ערד עושה זוג הדמויות שבמרכז הסיפור את דרכו בנסיעה ארוכה לאירוע כלשהו בצפון. הוא, אדם טהר-זהב, סופר בשנות הארבעים לחייו ובמשבר מתמשך, והיא, מיטל עינב, חוקרת ספרות בת שלושים עם נטייה לדעות פרובוקטיביות. תוך כדי נסיעה מנסה אדם לפתח שיחה עם מיטל.

"אז מה," ניסה שוב. "את עובדת עכשיו על משהו?"

"מממ…"

"מה?"

"תיאורי סקס בספרות העברית," אמרה בשוויון נפש.

"מה!"

"תיאורי סקס בספרות העברית," חזרה מיטל.

חיוך משועשע עלה על פניי כשנזכרתי בדברים שכתבה מיטל אחרת (שרון) לפני שבועות אחדים בהסיפור האמיתי והמזעזע של, כחלק ממניפסט שבמרכזו קריאה לספרות עברית חדשה – כזו שיש בה יותר חדווה: יותר גרגרנות, יותר עצלות, וגם, חשוב לא פחות, יותר תאוות בשרים.

מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.

אחרי כעמוד של דיאלוג מגיעה מיטל עינב לפסקת הסיכום של טענותיה בדבר הסקס בספרות העברית.

באופן גס אפשר להגיד שיש איזו חלוקה דורית בתיאורי המין. דור המדינה וקצת אחריהם בקוטב המטאפורי, מנגנים יענו, והדור הנוכחי ואלה שקצת לפניהם בקוטב ההפוך, סופרים חדירות. אלה מתעלסים ומתנים אהבים ואלה דופקים ומזיינים, ושניהם עושים חרא של עבודה.

מאותו רגע, בלית ברירה כמעט, חייב הייתי לערוך השוואה מתמשכת בין שתי המיטליות ובין הטענות שהן מעלות אל מול הספרות העברית. כמו כדי להוסיף נדבך נוסף של עמימות מצאתי את עצמי תוהה כל הזמן עד כמה משקפות הדעות של מיטל עינב (מ"ע כדאי לזכור) את אלה של המחברת מאיה ערד*.

מיטל שרון, כפי שעולה מן הפסקה שהבעתי למעלה, וביתר שאת מן הדיון באותו מניפסט גורסת שהספרות העברית משותקת בשל צילם הכבד של ארבעת הסופרים הבכירים שלה – עוז, יהושע, גרוסמן ושלו. בשלב מסויים של הדיון טענתי אני שהגיעה העת להניח למאבק בהגמוניה של אותה רביעייה, בעיקר מתוך תחושה שהיא אינה קיימת באמת, וכך ענתה שרון:

שחר, נראה לי שלהגיד שהספרות שנכתבת כאן לא נכתבת בצילם של הענקים האלו בגלל שאתה קראת אחד מכל אחד זה בערך כמו להגיד שאנשים לא רואים האח הגדול כי לי אין טלוויזיה. הם מככבים בראש רשימת רבי המכר באופן קבוע (כשהם מוציאים ספרים). אופן הכתיבה שלהם משפיע גם על אנשים אחרים שרוצים שהוצאות הספרים יוציאו אותן, והוצאות הספרים בוחרות את מי שהן מוציאות לפי מה שנמצא בראש רשימת רבי המכר. יש לי פחות בעיה, אגב, עם זה שהם הענקים. אני רק חושבת שצריך גם אלטנרטיבה.

כשאדם ומיטל מגיעים סוף סוף אל אותו ערב ספרותי גרוטסקי בקומפלקס צימרים צפוני מתפתח סביב השולחן דיון בגורלם של הסופרים הצעירים והצעירים יחסית, ובמצבם התרבותי.

"אין יותר דורות," התערבה מיטל מעברו השני של השולחן.

יהודית הרימה אליה את עיניה, כמבחינה בה לראשונה: "מה זאת אומרת?"

"הסופרים ממשיכים לעשות את השטיקים ולא מבינים שהמשחק שהם גדלו לתוכו נגמר."

"איזה משחק?" שאלה יהודית.

"אין יותר ספרות עברית."

עיהודית התנפלה עליה: "מה זאת אומרת אין יותר ספרות עברית!"

אבל מיטל הסתכלה בה בחיוך שלעג בשוליו: "אם תיתני לי לגמור משפט אני אסביר. זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית. מה שאמרתי זה שאין "ספרות עברית", במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו."

"טוב," התערב תמיר, באותו קול עמוק וערב שהרגיז אותו עוד בכנס בתל-אביב, "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים-"

"זה לא שהכל הולך," ביטלה מיטל. "זה לא שהקנון בוטל. זה גם לא שלא מוצאים מי הקנון החדש. זה שלא מחפשים אותו. פשוט הפסיקו להתעניין בזה בחמש-עשרה-עשרים שנה האחרונות."

וכך, מעט במפתיע, לטעמי לפחות, מצאתי את עצמי דווקא בצד של עינב\ערד ולא בזה של שרון, לפחות בניתוח המצב הקיים, ולראיה – הנה התגובה שלי למיטל בדיון ההוא.

אני באמת תוהה עד כמה הם מרכזיים, אז הנה רשימת רבי המכר של הארץ מהשבוע האחרון (בעקרון הייתי אמור ללכת רק על ספרות המקור אבל אחרוג פעם אחת):
1. הדבר היה ככה / מאיר שלו – טוב זה שלו, וברור שאם יש לו ספר הוא יהיה בראש, אבל אני לא חושב שהוא אמור להיות חלק מרביעייה עם האחרים, ובכל מקרה גם את ציינת את הספר הזה כחריגה.
2. אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי – לא קראתי, גם לא את הקודם, אבל אשכרה קראו לו "גרגרנות" שזה חייב להגיד משהו על מה שהולך כאן לאחרונה.
3. מאוחר מדי / צבי ינאי
4. אמן הסיפור הקצר / מאיה ערד
5. הביתה / אסף ענברי
7. אות מאבשלום / נאווה מקמל עתיר
10. קלמן קימרלינג: חקר פרטי, בעזרת השם / אשר קרביץ

אף אחד מהם, עד כמה שאני יכול לראות לא ממש חי בצילם של שלושת הגדולים שהזכרת. נכון שהם גם לא מממשים את המניפסט שלך עד כמה שאני יודע, אבל זה כבר עניין אחר.
כלומר, מה שרציתי להגיד הוא שהדומיננטיות של השלישיה הזו, וברור שיש כזו, אומרת שכל ספר חדש שלהם יככב ברשימת רבי-המכר שבועות ארוכים. אבל מצד שני, יכול להיות שדווקא בגלל זה ובגלל שהם עדיין מטילים עלינו יצירות חדשות בתדירות מספקת\מדאיגה אף אחד לא עסוק בחיפוש אחרי החבר החדש בחבורה המצומצמת ובמקום זה אנחנו מקבלים דווקא גישושים בכיוונים אחרים.

מאיה ערד, כחלק מקבוצת הו! חתומה גם היא על מניפסט לספרות עברית חדשה בקריאה אנכרוניסטית במתכוון לחזור ל"צליל" ול"היסטוריה" (קישורים לפולמוס שהתעורר סביב גליונות הו! הראשונים והמניפסט שלהם אפשר למצוא בויקיפדיה). מיטל שרון רוצה ספרות עברית נהנתנית יותר. במקום שבו הו! מעוניין לחזיר לספרות הישראלית השפעות קלאסיות מיטל שרון מבקשת להכניס השפעות של קומיקס (גם אם היא תטען שלא). על הקריאה של שרון אני מוכן לחתום בשמחה, מזו של הו! אני מסוייג.

אבל אם לשפוט לפי עמדותיה של עינב\ערד, נדמה שהיא רואה את המניפסט כנסיון להחזיר לחיים את "הספרות העברית" בעוד מיטל שרון רואה את "הספרות העברית" כגוף מאובן. לא במקרה גרוסמן מופיע בניתוח של שתיהן. אבל בעוד עינב\ערד טוענת שאחרי גרוסמן התפוררה הספרות העברית הרי שלפי שרון היא קפאה עם כניסתו של גרוסמן (ושלו) לזירה ומסרבת להתיר כניסה לקולות חדשים.

שתי המיטליות, אם כן, מנתחות את המצב בכיוונים מנוגדים לחלוטין, ושתיהן חתומות על מניפסטים שגם הם מנוגדים לחלוטין זה לזה. אני, כאמור, מקבל את האבחנה של עינב, אבל רושם לספרות העברית דווקא את הטיפול של שרון.

* ערד אמנם טענה בראיון שאין לראות בדעותיה של עינב ביטוי לדעותיה שלה, אבל נדמה לי שזו טענה מתחמקת. בגדול אני מאמין שאפשר לחלק את עמדותיה של עינב לשלושה חלקים:

1. דעות חצי-אפויות של ערד שטרם הבשילו לכדי אפשרות פרסום בבמה רצינית יותר.

2. דעות פרובוקטיביות של ערד שהיא מעדיפה להימנע מלהביע אותן בשמה במפורש.

3. דעות פרובוקטיביות ומעט שטותיות של עינב שנועדו להצדיק את האמירה שאין לזהות בין שתיהן באופן מוחלט.

5 תגובות ל“מיטל ומלחמתן בספרות העברית”

  1. הספרות (והקוראים) מחפשת תמיד מלכים חדשים להכתיר, והדור הזה אולי בשלבי גיבוש. אמיר גוטפרוינד עוד ייפול ליפול למשבצת הזו, לא בשל איזו יכולת מופלאה אלא בגלל הנושאים הישראליים והכתיבה שהיא פופולרית ומוצגת כאיכותית גם יחד.
    מעניין לדבר דווקא על הנפילה של "דור הנפילים", ולדעתי יש כזאת בהחלט: א"ב יהושע מאז "השיבה להודו" (כולל) סיפק רק שעמומונים, גרוסמן עם "בגוף אני מבינה" והסיוט הארוך של "אשה בורחת מבשורה" (רב-מכר היסטרי אולי, אבל יצירה כל כך שונה באיכותה מ"חיוך הגדי" ו"שתהיי לי הסכין", למשל), מאיר שלו עם יצירות פושרות כמו "יונה ונער" וכו'. עוז הצליח עם רב-מכר היסטרי גם הוא ב"סיפור על אהבה וחושך", בעיקר כי זה הסיפור האישי-ישראלי-כל-כך שכולם רוצים לשמוע.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כמטאפורות, וביחוד כשזה בא לתאר הפשטה כמו "הספרות העברית", אני לא רואה הבדל בין התפוררות לקפיאה. ההבדל היחיד שאני שמתי לב אליו בין שני הניתוחים שהצגת הוא אותו ההבדל שדנתם עליו בתגובות למניפסט של שרון: האם עדיין לעוז ושות' יש כוח, ואני חושב שבהחלט יש להם כוח רב מעבר למיקומם ברשימות רבי המכר. אני מבסס מחשבה זאת לא על הכירותי האישית איתם (קראתי רק את "יונה ונער" לשלו ו"הממונה על משאבי כוח אנוש" ליהושע, בעוד שאת עוז וגרוסמן לא קראתי עדיין כלל), אלא על מה שאני רואה בעיתונות ועל מה שאני שומע בחוג לספרות.

    בכל הנוגע לדרכי הטיפול, כמוך גם אני מרגיש קרוב לשרון יותר מאשר להו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. עדנה: אני מסכים עם הטענה שלך בדבר "חיפוש מלכים" אבל יש לה כמה תת-שאלות: האם קיים היום איז גוף של "ספרות עברית" או נכון יותר גוף של "ביקורת עברית" שלהכרזה שלו על מלך יש משמעות או שנקבל כל מיני סיעות עם כל מיני מלכים. במלים אחרות, האם לגוטפרוינד (נניח שאת צודקת בניחוש שלך, וככל הנראה את צודקת) יהיה מעמד תרבותי חשוב בזכות ההכרזה עליו כמלך חדש כזה. ביתר שאת, אני חושב, נשאלת השאלה אם מלך ספרותי חדש שיוכתר ייהנה ממעמד מלכותי גם מחוץ לעולם הספרות (מעמד שודאי היה להרבה מאוד סופרים בעבר).
    נ': אבל לתחושתי לפחות, מיטל שרון דיברה על קפיאה שהיא שונה לחלוטין מהתפוררות. לדעתה הספרות העברית עדיין חיה בצילם של הענקים האלה, ויותר מזה בצילה של האידאולוגיה שלהם. אני חושב, כמו מיטל עינב, שהספרות העברית היום לא חיה בצילם של אלה, אלא אולי, בצילו של ערוץ 2 נניח. כלומר – אין לה מרכז, יש בה רק פירורים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת מיטל (שרון):

    אני לא מאמינה שפרסמת את הפוסט הזה בסופשבוע היחיד בשנה האחרונה שהייתי בחו"ל :)

    בסוף אני חושבת שהצגת את זה נכון, בעיניי זוהי קפיאה שמנצלת את האידאילוגיה לצרכים קפיטליסטיים ולא פירורים. אבל אבל אבל! לא קומיקס. קומיקס זה מעייף. חדווה זה לא.

    מצחיקה, אבל, ההשוואה. אני בהחלט אקרא את הספר הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מעניינת, ההשוואה. בדיוק גמרתי לקרוא עכשיו את הספר, וברקע היה לי הפוסט שלך, שאמנם לא ממש זכרתי *מה* הוא אומר, אבל זכרתי שהוא ישנו. נו מה? הייתה ברירה? סגרתי את הספר וניגשתי לחפש (ואפילו לא יגעתי בדרך).
    אה, ו,כן. מוצלח הספר. לא עמוס עוז, אבל לסוגו. >סמיילי קורץ, או משהו כזה<

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting