אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך

לחלקים הקודמים: א' ב'

"אנשים שצריך להרוג" הוא כותב, רואה את מונה התווים יורד ל-123 וקופא.

הוא נזכר בפעם הראשונה בה נתקל באופנת הציוצים הזו, נזכר איך התכווץ באי-נחת בכיסאו, הזדרז לוותר על הנעקב האלים. רק שאז צץ עוד אחד, והפעם דווקא אצל מישהו שבאמת נהנה לקרוא, שאהב להחליף איתו שנינויות וקישורים לקטעים מוזיקליים משל היו סייפים מיומנים של להבים מילוליים, והוא היסס מעט, נקרע בין הרצון להיות נאמן לדחף המקורי לבין הויתור לטובת המשך האזנה לקטעי היפ-הופ מוקדמים שאין סיכוי שיגיע אליהם בדרך אחרת. ובינתיים הם התרבו עוד אחד ועוד אחד, והוא למד לחיות עם האלימות הזו שהרתיעה אותו כל כך. מצא את הדרך שלו להגיב לה, לוקח את המבנה הקצר, הבסיסי, משחק איתו, כמו שלמד לשחק עם שמות שירים, עם פתגמים, עם כותרות עיתונים: "ענקים שצריך לענוד", "אנשים שצריך להרות: עוברים", "ערבים שצריך לעבור: חתונות", "אנשים שצריך לערוג – אקסים מיתולוגיים". במשחקי המלים האלה, הרגיש בינו לבינו הוא מצליח להתנקות, מעקר את הפורמט המקורי מתוכנו, תוקע אצבע בסכר מול זרם אפל, עוצר את ההידרדרות המוסרית.

לא, הוא לא אידיוט. ברור לו שאף אחד מהכותבים לא מתכוון, אף אחד לא חושב שצריך להרוג את: חיים הכט, או את המוכרת ב-AMPM הרצל סלמה, או את מי שלא התחפש ואומר שהתחפש ל"בנאדם", או את מי שמוסיף את הספרה הראשונה של המספר הסלולרי שלו לקידומת, או את כל מי שקשור לפרסומות שמשודרות ברדיו, או בחורות שקוראות לך "אחי" או "גבר", או כאלה ששולחים כל תמונה בהודעת מייל נפרדת, או את אלה שאומרים "בוקר טוב" בקול מתנגן עולה ויורד*.

ועדיין, הקלות הזו שבה אנשים אינטליגנטיים, נאורים בדר כלל, זורקים בפומבי הצהרות כאלה, מוציאה אותו מדעתו. הרצף שבו קישור לפוסט נוקב על מעשי צה"ל בבילעין יכול להופיע בצמוד לקריאה להרוג מגיש טלוויזיה נפוח תמיד הותיר אותו אילם, מיואש.

הוא לוחץ על backspace צופה במונה התווים מטפס ל-140 מחדש.

שוב ושוב חוזר על עצמו המחול הזה, הוא מקליד קצת, משתהה, מוחק.

בין לבין הוא משיב לכמה שתהו איפה הוא, לכמה שהקדישו לו שירים, מחזיר בשירים משלו, נובר ביוטיוב בחיפוש אחרי קטעי פופ איטלקי משנות השבעים, זה תמיד מרגיע אותו. הוא מצייץ קישורים אליהם לקהילה מצומצמת של יודעי ח"ן שיוכלו להעריך את הידע האנציקלופדי שלו. מתחיל לדלג לקטעים הקשורים שיוטיוב מציע לו, וזרם סמוי סוחף אותו, מרחיק אותו מטוטו קוטניו בחליפת דיסקו ונעליים לבנות דרך מסע אקלקטי של קליקים עד לזאק דה לה רוחה וצעקות "And you do what they told you".

ומבלי משים הוא שוב יושב מול ציוץ קטוע "אנשים שצריך להרוג:", מונה התווים עומד על 122. הוא קם מהמחשב ניגש לפריזר, מוציא את בקבוק השנאפס, מוזג שוט קצר ושותה בתנועה חדה.

החמימות האלכוהולית נוסכת בו את הנחישות שחסרה לו, משחררת אותו לחצות את הקו.

" מוכרים בשוק שקוראים לכל קונה שעוברת ליד הדוכן שלהם מותק" הוא משלים ולוחץ על send. הוא בוהה במסך באימה, מסרב להאמין, לקשר בין שם המשתמש שלו לבין הציוץ שצמוד אליו. עוד שוט אחד, אולי של וודקה, ואז ימחק את זה.

כשהוא חוזר מהמטבח הוא מגלה שתי עוקבות שכבר ריטווטו אותו, מוסיפות מילת עידוד או הזדהות. כבר אין טעם למחוק, והוא כבר לא רוצה.

והוא מוסיף עוד אחד "אנשים שצריך להרוג: כאלה שחושבים שזה לגיטימי לדחוף קונים אחרים בדרך לערימת עגבניות כי הם בשוק".

משהו משתחרר בו סוף סוף. הוא מרגיש את המועקה הגדולה מתחילה להתפוגג.

בזה אחר זה הם יוצאים את המקלדת שלו מונים בפרוטרוט את כל הטיפוסים הבהמיים והמחליאים שנתקל בהם מוקדם יותר, מתעכבים על שני התיכוניסטים החזיריים מהאוטובוס, על צלצולי הטלפונים הוולגריים שלהם, על הצחוק המתגלגל, על הבוטות הבנאלית. כל ציוץ כזה משיל ממנו עוד קליפה של היסוס.

העוקבים שלו מרוצים, מפיצים את השנאה והזעם לכל עבר.

הוא יושב מול המסך וצועק "להרוג את כולם!"

* כל הדוגמאות נלקחו מעדכוני טוויטר בתאריכים 22 בפברואר עד 1 במרץ 2010, וגם בטווח התאריכים הזה היו עוד הרבה ציוצים בעלי אותו מבנה.

המשך יבוא

19 תגובות ל“אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך”

  1. אנשים שצריך להלל: בלוגרים שאני חוטף צמרמורת תוך כדי קריאת פוסט שלהם.

    אם אני לא טועה, טרנד ה"אנשים שצריך להרוג" נולד במגזין שהיה לאות ומופת לעידון ואהבת אדם, הלא הוא בלייזר.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני דווקא לא חושב שצריך לקחת יותר מדי ברצינות את ז'אנר ה"אנשים שצריכים להרוג…". זה כבר מזמן הפך להיות מטבע לשון מקובל וברור שאין כאן שום הסתה לרצח או אלימות מילולית. הטרנד הזה באמת התחיל בבלייזר אבל בטוויטר הוא הרבה פעמים תופס כיוון אחר, למשל אחד הציוצים הראשונים שלי מהז'אנר היה: "אנשים שצריך להרוג – קוראי בלייזר", ויש גם את "אנשים שצריך להרוג – אל מבחוח. אה רגע, לא חשוב…", או "קלישאות שצריך להרוג…" וכו'. אז בקיצור לא נראה לי שצריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. אין בזה באמת שום שנאה וזעם אלא זה סתם הומור תמים.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אנשים שצריך להרוג זה לא אבולוציה של פסולי חיתון?

    [להגיב לתגובה זו]

  4. כמובטח – עוד קריאות ביניים. אני ממשיך לאהוב את הכיוון. מהמעט שאני בטוויטר אני מצליח להזדהות עם חלק לא מבוטל מהתחושות כאן. אני תוהה כיצד ההתקפה (המעודנת) על בדיחות ה-"אנשים שצריך להרוג" תשפיע על הבדיחות האלה בטוויטר.

    ולמגיבים האחרים – גם אם ברורה הכוונה מאחורי ה-"אנשים שצריך להרוג" וגם אם ברור שאף אחד לא הולך להרוג אותם, הרי שעדיין יש בהומור הזה אלמנט אלים. זה לא אומר שהוא פסול, אבל צריך להכיר בכך שהוא סובלימציה של כעס וזעם וסובלימציה יחסית אלימה. בהקשר של הדמות ששחר מצייר כאן סביר מאוד בעיני שזו תהיה התגובה שלו להומור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. יובל, אני חושב שגם סובלימציה היא מילה חזקה מדי עבור הז'אנר הזה. סובילמציה היא כאשר יש באמת דחף אלים ובמקום להפנות אותו למטרה המיועדת שלו אנחנו "מעדנים" אותו ומפנים אותו למטרות חיוביות יותר – למשל אדם אלים שהולך לחדר כושר כדי לפרוק את האגרסיות שלו במקום להוציא אותם על בני אדם אחרים.
    אבל כאן מדובר בסך הכל במטבע לשון (כמו "תהרוג אותי") כאשר כל האפקט הקומי נוצר דווקא בגלל ההגזמה המכוונת. כלומר זה מצחיק דווקא בגלל שברור לכולם שזה לא אמיתי ואנחנו לא באמת מייחלים למותו של מי-שזה-לא-יהיה.
    כמובן שהכל עניין של טעם ומי שזה לא מדבר אליו זכותו לא להשתמש ב"שטיק" הזה, אבל מכאן ועד לדבר על סובלימציות או דחפים אלימים נראה לי מאוד רחוק מהמציאות.

    חוץ מזה שבדרך כלל באמת מגיע לאותם אנשים שימותו (סתם, סתם, נו בצחוק…)

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אלי, אני חושב שצריך להבחין בין הומור ציבורי להומור פרטי. כשאני עם החברים שלי ההומור הוא די חסר גבולות – אלים, שחור, בדיחות שואה ועוד ועוד. אבל כשאני בכל פורום אחר אני לא אשתמש בהומור הזה. הסיבה לכך היא לא רק העובדה שאני עלול לפגוע במישהו, או שאני חושב שחייבים להכיר אותי כדי להבין שאני לא באמת מתכוון לזה. הסיבה לכך היא בעיקר שהומור הוא תלוי הקשר וסביבה – סוג ההומור שהתפתח עם החברים שלי הוא מסוג מסוים. אם אני אוציא את ההומור הזה ואשתמש בו במקום אחר הוא פשוט יהיה נוראי.
    טוויטר הוא לא סתם פומבי, אלא שהוא גם פורום טקסטואלי, כך שהרבה מהעידון שאפשר להעביר בפורמט של פנים-אל-פנים נעלם בו. כשמשתמשים בבדיחות "אנשים שצריך להרוג" צריך לזכור את זה. ברור לי שאף אחד לא חושב שצריך להרוג אותם או שמייחלים למותם, ועדיין משתמשים בפועל הזה. הסובלימציה היא לא של הרצון להרוג (שאני מסכים איתך – מובן מאליו שהוא לא קיים), אלא של הכעס והתיעוב החברתי (כי הם באמת מרגיזים אותנו, אלה ש-…). והסובלימציה היא אל תוך פורמט שכולל בתוכו את המלה "להרוג".
    ושוב – בתוך ההקשר של הסיפור, כפי שהוא מתפתח כאן, ולתפקיד שיש לטוויטר בחייו של הגיבור, זה מאוד סביר. הרי הטוויטר כאן משמש כתחליף לאינטראקציות מחוץ לאינטרנט – תחליף "בועתי" ומעוקר מהגסות היום-יומית שהגיבור נחרד ממנה. כששמים בקונטקסט הזה את הומור "אנשים שצריך להרוג" התגובה של הגיבור הולמת.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. אנשים שצריך להרוג: בלוגרים שיושבים להם בשקט ואוספים ציוצים מרשיעים. (נראה לי שזיהיתי את רובם, ואפילו אחד שלי.) יו"ד

    (חלילה וחס וכו'. תגובה עניינית, אני מקווה, אחרי שאקרא את הפוסט ואבין למה אספת את הציוצים האלה.)

    [להגיב לתגובה זו]

  8. טוב, אז מה שאלי אמר. כמו כל בדיחה או טרנד טוויטרי, במיוחד כאלה שרצים כבר תקופה, צריך לקחת אותם עם הרקע שלהם, ורובנו מצפים שהמעגל שקורא אותנו יהיה מודע להקשר. (וזו קצת תשובה ליובל.)

    [להגיב לתגובה זו]

  9. כולם פה מדברים על מה שבדיחות אלימות עושות לקורא, ולא ראיתי שמישהו התייחס למה שזה עושה לכותב.

    איך שאני רואה את זה, המילים שאנחנו משתמשים בהן לא רק משקפות את ההוויה שלנו, אלא גם *מעצבות* אותה.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. מרמיט,
    למרות שאני מכולם זה שאמור להסכים עם מה שאתה אומר (יש הרבה משמעות דתית לדיבורים שמעצבים הוויה), בהקשר הזה אני לא חושב שזה משפיע, וכמו שאמרתי, גם לגבי הכותב צריך לקחת את זה עם כל ההקשר המחויך וכו'.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. חשוב לי לציין: אני נהנה מאוד מהדיון שהתפתח כאן, אבל מסיבות שכבר ציינתי בעבר, מעדיף לא להשתתף בו ולחכות לסוף הסיפור (כן, סביר להניח שזה כבר יהיה מאוחר מידי).
    בכל מקרה, להגנתי: יחזקאל, אני לא רואה בציטוטים האלה "ציוצים מרשיעים" ולא אספתי אותם. פשוט חיפשתי "להרוג" לפני הכתיבה ובחרתי, כמעט באקראי, כמה כאלה. חשבתי שאולי ראוי להמציא ציוצים פיקטיביים אבל החלטתי שאני מעדיף כאלה שאכן צוייצו.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. שחר,
    כמו שאמרתי, ההקשר המשועשע וכל זה, זה לא באמת הפריע לי.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', […]

  14. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, […]

  15. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, […]

  16. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', […]

  17. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, […]

  18. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, […]

  19. […] שנערך כאן ממש מזמן על “אנשים שצריך להרוג” כתב מרמיט (כולכם […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting