פילים שעוברים בין סדקים

מתישהו במחצית השנייה של שנות התשעים נרשמה נהירה שבועית אל אחד האולמות הגדולים של בניין גילמן (מדעי הרוח) באוניברסיטת תל אביב. כוכבי העל של השמאל הרדיקלי, חנן חבר ועדי אופיר, חברו כדי להעביר בצוותא טירונות ללוחמי דקונסטרוקציה פוטנציאליים תחת הכותרת "מבוא לתיאוריה וביקורת של התרבות" (כמעט תוכן שיווקי בשם קורס). את הסילבוס המדוייק אני לא זוכר, אבל היה שם כל מה שאתם יכולים לנחש מראש – החל מאסכולת פרנקפורט, דרך שדה ושיח (בשבוע הבא שיעור בחקלאות התבדח אז אחד מהשניים) ועד להוקעה הדרמטית של הסכם אוסלו ברגע השיא של סיום הקורס – הסכם שהיה סימולקרה של שלום.

בין ההמונים שגדשו את האולם בלטו בנוכחותם שני סלבריטיז בשקל שהגיעו ביחד: עידן מילר (מה זאת אומרת מי? הוא הגיש את זומביט) וכתב הכלכלה הצעיר של גלי צה"ל שהיה גם אושיית חיי לילה תל אביבית של ממש. מי ששנה או שתיים מאוחר יותר התייצב בתפקיד הבסיסט של בתרי זוזי, להקתו של רם אוריון.

קוראים לו ליאון רוזנברג.

וזה מה שהוא עושה היום

למקרה שפספסתם אותו, רוזנברג הוא מי שנבחר על-ידי אנשי הוט להחליף את גיא פינס בתכנית יומית על עולם הבידור.

אחת ליום, במה שהוא ככל הנראה רגע השיא של התכנית (עובדה, זה הרגע שאנשי הוט בוחרים להביא בפרומואים החדשים) פונה רוזנברג אל מישהו בשם אבישי בן אלי (הוא בטח היפסטר, כי נדמה לי שככה קוראים היום למי שמתלבש זוועה, אבל באירוניה) לפינה בשם "וידאו פפראצי". לצערי הרב הפינה הזו לא זמינה ביוטיוב ולכן לא תוכלו לצפות בה כאן. לצערי הרב עוד יותר הפינה הזו כן זמינה באתר של הוט ב-ynet. לצערי האינסופי הפינה הזו קיימת.

במשך כארבע דקות של דיאלוג מאולץ ורצוף בדיחות תפלות מדלגים השניים מן האולפן אל חמישה קטעוני וידאו קצרים, מדורגים על-ידי אותו בן אלי. צלם התכנית, כך מסתמן, משוטט חסר-מעש באזור רוטשילד (וגם בנמל תל אביב) בחיפוש אחרי "פבלובות" (ככה היפסטרים קוראים לסלבריטיז היום, לא ידעתם?) כדי שיוכל להטריד אותם. את קטעי הוידאו מלווה בן אלי בהדבקת תארי גנאי חסרי הגיון לכוכבי הפינה (הפבלובה הכי משעממת, הסוכרזית המשומשת, הפבלובה המעייפת ועוד כהנה שנינויות דקות) ובעקיצות הדדיות עם רוזנברג.

הידיעה, המובנת מאליה בעצם, שרוזנברג מצוייד בכל הכלים הדרושים כדי לשבת ולכתוב עכשיו עבודה סמינריונית שתפרק את הצורה לתכנית שלו ולפינה העלובה הזו חוברת להנחה שיש לו גם רשימה מוכנה מראש של נימוקים אינטלקטואליים להצדקת מעשה הנבלה התרבותי הזה ואפילו מציאת ערך חתרני בפירוק המוחלט של עולם הזוהר הישראלי, ושתיהן ביחד עושות לי רע על הנשמה.

כשהסדקים גדולים מספיק כדי שפילים יוכלו לעבור בהם יכול להיות שהבית כבר קרס.

 

3 תגובות ל“פילים שעוברים בין סדקים”

  1. לא כל מי שלוקח קורס באוניברסיטה מבין או אפילו מנסה להבין את הקורס.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. רוזנברג התארח לא מזמן ב"דיבור חדיש" וניסה להציג בנימה אפולוגטית משהו את העמדה שלו לגבי הדברים האלה, גם לגבי הווידאו פפרצי (שבאופן מפתיע דווקא מאוד אהוב על אסף אראל – כל עוד מצנזרים שם אייטמים שעוסקים באשתו כמובן…):
    (http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-8105,00.html פרק 37)

    לפי מה שנראה לי רוזנברג לא מתיימר באמת לייצר שום מהלך חתרני או לפרק את עולם הזוהר הישראלי. הוא מודע היטב (לצערו כנראה) לעובדה שהוא מייצר טראש, אבל הוא טוען שיש לגיטימציה לקיומו של טראש מהסוג הזה במקביל לקיומה של התרבות הגבוהה.

    אני עצמי די סלחן לטראש כפי שאתה יודע, אבל בכל זאת אני מסכים שלא כל טראש הוא לגיטימי רק מפני שהוא מהווה "אלטרנטיבה לתרבות הגבוהה". כלומר, בדיוק כמו שאני שולל את העמדה האליטיסטית שכל טראש הוא פסול מעצם היותו טראש, ככה אני גם שולל את העמדה האנטי-אליטיסטית שכל טראש הוא לגיטימי מעצם היותו טראש.

    פפרצי הוא פשוט הטרדה וחדירה לפרטיות של אנשים נגד רצונם. אם מישהו משתתף באח הגדול הוא עושה זאת מרצונו החופשי ומוותר על הפרטיות שלו, ולכן אם לא אכפת לו שכל המדינה תראה אותו ברגעים הכי מכוערים שלו אין לי שום בעיה מוסרית לצפות בו בטלוויזיה. אבל פפרצי זה לא יותר מאשר התעללות באנשים חסרי הגנה.

    דווקא פינס לדעתי עושה עבודה מצויינת בתפקיד שלו ומצליח להתעסק בתרבות נמוכה (או בא נקרא לילד בשמו: בידור) בלי ללכלך ובעיקר בלי להתלכלך. הוא אמנם עוסק בטראש אבל הוא לא נופל למלכודת הסליזיות כמו רבים אחרים שעוסקים בכך (למשל פרז הילטון). לרוזנברג כנראה פשוט אין את הסטייל של פינס אז הוא נאלץ לנקוט בטקטיקות נמוכות (אפילו יחסית לז'אנר) כדי לפצות על כך.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. לא צריך להתרומם למחוזות ביקורת התרבות דווקא בשביל להגעל מפינת הוידאו פפראצי. זה דוחה מוסרית ואנושית.

    וכמו שכבר צייצתי על זה, מרשימה היכולת רוזנברג לחיות עם הדיסוננס. כי הרי הוא, כאושיה וסוג של סלב, מצא עצמו (ואולי עוד מוצא עצמו) דווקא מהצד המצולם של הפפראצי. והרשה לי להניח שלא תמיד זה נעים. אז זה כבר לא רק איזה וונאבי שמנסה להדחף למחוזות הסלביות דרך ההטפלות אליהם. יש פה מעגליות מוזרה, התקפלות של עולם הסלב לתוך עצמו. אולי אפילו סוג של בגידה. גיס חמישי. סלב שונא עצמו.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting