אגדת דשא

שלט נאון גדול מפנה מצומת אפרורי בכרכור או בפרדס-חנה אל "אגדת דשא". הכביש חשוך. פרויקטים של תנופת בינוי עירונית לצידו.

הנחישות של אנשי משמרות לנצל את זכרם של בכירי עוזביו של הקיבוץ מעוררת השתאות.

שלום חנוך מת?! אף פעם לא מספרים לי כלום!

צייצה העלמה עפרונית בתגובה, אבל גם עכשיו, כשאין מגבלת תווים קשה לי לחשוב על מילה הולמת יותר מ"זכרם".

אור ירוק שפוך על העצים, משווה להם מראה כוזב של יער עמוק, פסלים של ציפורים פזורים ביניהם. אולם אירועים מוקפד, מהסוג שכל מי שעבר כבר כמה חתונות למד להכיר. אין דרך אמיתית לקשר בינו לבין "ערימה של חבר'ה על הדשא".

ואחרי החופה והאוכל עולה שלמה בר לבמה עם הרכב אקראי של נגנים צעירים שמתקרא, נכון לרגע זה, "הברירה הטבעית".

הם נראים שמחים, משוחררים, מחייכים תוך כדי הופעה.

השיא מגיע, כצפוי, עם "ילדים זה שמחה" וריקודים סוערים על הרחבה.

"לפני סיום", אומר שלמה בר מייד אחר כך, "אנחנו רוצים לשאת תפילה – שלא ייגמר לעולם".

ופתאום, בלי שום הקשר, בתוך המקום הזה שיכול להיות משל ברור מידי להתפוררות של החלום הקולקטיבי והלאומי, אנשים מתנודדים וממלמלים.

למרות הכל, אני מגלה, קשה מאוד להשתחרר מצילם הארוך של קיבוצניקים צנחנים מתים.

(באופן מפתיע אך הולם מאוד לפוסט הזה "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך מופיע ברשימת הקטעים הקשורים שיוטיוב מציע לביצוע של "הברירה הטבעית" ל"הליכה לקיסריה")

דממה דקה ל“אגדת דשא”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting