זכויות יוצרים 2010 – הקטן תמיד צודק?

שני פוסטים שפורסמו ושותפו בשבוע שעבר גרמו לי להרהר מעט בנושא של זכויות יוצרים בימינו. יותר נכון, בנושא של זכויות יוצרים כפי שהוא משתקף מדיונים בבלוגוספירה. שני הפוסטים משרטטים בקווים גסים וכלליים את גבולות הקונצנזוס של הבלוגים בכל הנוגע לזכויות יוצרים. אפשר להתפלפל ולמצוא הבדלים חוקיים, עסקיים או אישיים בין מקרה אחד לאחר, אבל לתחושתי לפחות, השורה התחתונה של כל דיון כזה שייערך בבלוגוספירה או בפריפריה שלה יהיה – הקטן צודק והגדול טועה.

כל עוד הקטן היה האדם הפשוט שמוריד פרקים של סדרות או בלוגר שמטמיע קטעים מיוטיוב בלי לחשוב על מידת החוקיות שלהם, אפשר היה לחשוב שהטיעונים האלה הם חלק מויכוח גדול ומקיף יותר על השינויים שצריכים לעבור חוקי זכויות יוצרים כמו גם על עצם התפישה של מעשה היצירה אל מול השינויים הטכנולוגיים.

אבל לאחרונה נתקלתי בלא מעט מקרים הפוכים. אולי בגלל הריבוי של יצירה עצמאית שעולה לרשת, אולי בגלל שיפורים במנועי חיפוש, יותר ויותר מקרים בהם מישהו עושה שימוש לא הוגן ביצירה עצמאית (תמונות בפליקר, טקסטים בבלוג, עבודות גרפיות) בין אם לצרכים מסחריים ובין אם כדי לחסוך לעצמו עבודה. בכל המקרים מן הסוג השני, כך נדמה פתאום, הקונצנזוס בבולוגספירה חוזר לתפישות נוקשות מאוד לגבי זכויות יוצרים. מי שגנב תמונה הופך לחצוף ופושע, זוכה לגינוי גורף וחד-משמעי בתגובות.

התלבטתי ארוכות לגבי הנוסח של הפוסט הזה, ואני עדיין מתלבט. רגשית אני מזדהה כמעט תמיד עם תגובת "הקטן צודק", אבל ככל שאני חושב על כך יותר, כך אני מתקשה לראות בהכרעה הזו יותר מתגובה רגשית. אני מתקשה לנסח לעצמי קו מחשבה מסודר והגיוני שבו אסור לגנוב תמונה של חזה עוף מבלוג בישול אבל מותר לקחת מערוץ 10 את הזכות להקרין פרסומות לפני ואחרי הקטע שאותו אתה רוצה לראות.

אולי תוכלו לעזור לי?

20 תגובות ל“זכויות יוצרים 2010 – הקטן תמיד צודק?”

  1. אני חושב שאחד ההבדלים שגורמים להרגשה, ואולי גם מצדיקים קצת, הוא שהרבה מהיצירה העצמאית משוחררת ברמה זו או אחרת של חופש ובמקרים רבים הגופים הגדולים רומסים ברגל גסה את הסייגים המצורפים, לתת קרדיט וכדומה. יש לכם דרך חוקית ומוסרית (ב"תלמודית" זה מכונה: "איכא דרכא אחרינא", גם אם ההקשר שם שונה ובוודאי לא מדבר על תמונות בפליקר), למה בחרתם לקלקל בכוח? אה, כי אתם גדולים ועושים מה־בא־לכם־בראש? אז אנחנו לא בצד שלכם.

    אפילו אם הרישיון אוסר על שימוש מסחרי, ייתכן מאוד שבפניה אל מחזיק הזכויות (שבדר"כ נגיש למדי, ברוב המקרים הוא טורח לוודא שיידעו מי הוא) גם תקבלו רשות, וזה לא שייקח לכם יותר מידי כוח אדם לטפל בעניין, ממילא יש לכם מספיק עובדים שם בתעשיית החדשות והבידור לסוגיה.

    לעומת זאת, כשהכול עם זכויות יוצרים ואסור לעשות שום דבר, וגם אם נבקש יפה מן הסתם אף אחד לא ידבר איתנו בתאגידי המדיה הגדולים האלה, אז אנחנו מרגישים ש"אין ברירה", ומוכנים להצדיק את הדברים, לפחות בדיעבד.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. זה נושא שמאוד מעסיק אותי, ולצערי גם אצלי הדברים לא ממש מתנסחים באופן קוהרנטי, ואני בעיקר שם לב לכל מיני מתחים ועמימויות משעשעים. (הגישה העקרונית שלי היא שיש משהו מעוות מן היסוד באופן שבו חוקי זכויות היוצרים מנוסחים ומתקיימים כיום, אבל אין לי דרך טובה ליישב בין חוסר הסימפטיה הבסיסי שלי לחוקים האלה לבין הרצון שבכל זאת יהיה מנגנון כלשהו שמאפשר ומעודד יצירה עצמאית). אחד הפרדוקסים החביבים החביבים עלי הוא איך שבאתרי ההורדות השונים, שאלת ה"זכויות" של מי שקודד באופן פיראטי את התכנים והעלה אותם לרשת היא בעלת ממדים כמעט רליגיוזיים; יש כל הזמן דיבורים על אתרים אחרים ש"גונבים" תכנים, הטבעת חותמות של המקודדים השונים על התכנים וכו', תוך התעלמות מוחלטת מכל שה"זכויות" האלה מלכתחילה לא היו שייכות לאנשים שקודדו אותם. כלומר, יש כאן מעין "זכויות יוצרים" מדרגה שנייה, שבהן מי ש"גנב" (לצורך העניין) את התכנים הופך, סימבולית, לבעל הזכויות עליהם.

    ואציין גם שהיו מקרים שבהם אנשים השתמשו בתכנים שלי בלי להודיע לי, ותגובת הבטן הראשונית שלי הייתה של כעס גדול. זה תמיד עבר אחרי שהקדשתי לזה קצת מחשבה, תמיד חשבתי בסופו של דבר שזה לגיטימי, אבל בכל זאת, תחושת הבטן הראשונית הזאת הייתה קיימת, ולא יכולתי להתעלם ממנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מה רע ב"הקטן צודק"? למה חייב להיות חוק אחד לכולם?

    אני דווקא חושב שהגישה הזו היא מעבר לתגובה רגשית גרידא. אם נדבר בראשקופית, זוהי גישה אידיאולוגית שבאה להתנגד לתפיסת עולם שמאחידה ומשטחת את ההבדלים בין אדם לתאגיד.

    אני רוצה להגן על החלש, לא על החזק. החזק גם כך מכופף את המציאות לטובתו.
    החוכמה היא לזהות מי החלש בכל סיטואציה. לפעמים זה מטעה ומבלבל. לעיתים נדירות יתתכן ויש מצבים בהם התאגיד דווקא הוא החלש. צריך להכיר גם בהם. אני לא חושב שזה המקרה כאן.

    הסיטואציה כוללת בתוכה את מערכי הכוחות. היא לא סטרילית. צריך להתחשב ביחסי הכוחות האלה בשיפוט של הסיטואציה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. יחזקאל, מרגוליס: אין ספק שאתם צודקים. אבל כפי שמרגוליס מציין, לא תמיד ברור מי כאן החזק ומי החלש. עד כמה קטן צריך הקטן להיות כדי שיזכה ליהנות ממערכת חוקים אחרת? עד כמה גדול צריך הגדול להיות?
    הנה עוד דוגמא מהשבועות האחרונים: מישהו (נדמה לי שזה היה איתמר שאלתיאל) הזהיר בטוויטר מפני צלם שמחפש בלוגים שעשו שימוש בתמונות שלו (תמונות של פוליטקיאים ואנשי ציבור) ומאיים עליהם בתביעה. קשה היה לטעות בטונים של ההזהרה ושל התגובות שהיא קיבלה. הצלם נתפש כאויב מיידי של חופש המידע והביטוי, שמנסה לעשות קופה על גבם של בלוגרים תמימים. הם בסך הכל רצו להוסיף תמונה לטקסט פוליטי חשוב שכתבו ומצאו משהו שלו בחיפוש שגרתי בגוגל. והוא, כאחרון מייצגי הסדר הישן הקלוקל רץ להגיש תביעות ולנופף בחוקים שאבד עליהם הכלח.
    זה מקרה מרתק, כי הצלם הזה, ככל הנראה פרילאנסר, הוא קטן בכל קנה מידה שאני יכול לדמיין, אבל במסגרת הזו הוא נתפש כנציג הצד של "הגדולים".
    במלים אחרות, יותר משהגודל עצמו משחק כאן תפקיד משחקת איזו תפישה אמורפית של "מי שדומה לנו" ומתוקף כך הוא צודק, אל מול מי ששונה מאיתנו במפגיע.
    תום: אכן מרתק. והיה בהקשר דומה מאוד ויכוח על מיקסטייפ שנגנב לא מזמן ע"י אתר גדול, למרות שמלכתחילה גם מפרסם המיקסטייפ לא אחז בזכויות לאף אחד מהשירים כמובן.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. ואולי ההבדל כאן הוא לא בין מי הקטן לגדול, אלא בין מי שמרוויח למי שעושה את הדברים להנאתו. אם מסתכלים על זה ככה, אז בין טס שפלן לידיעות אחרונות "ברור" ששפלן צודקת (כי היא מתפרנסת מהצילום, וידיעות אחרונות עושים רווחים מבלי לשתף אותה), ואם היא הייתה מגישה את התביעה נגד בלוג שאיננו למטרות רווח, כנראה שנטיית הלב הייתה נגדה (כי היא אמנם מתפרנסת מהצילום, אבל הבלוגר, הבלוגר! כולו אור ואהבה ושיתוף!).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. העלמה עפרונית: אני כמובן מסכים, ועדיין (כפי שאפשר לקרוא בסוגריים המסיימים שלך) חושד שיש כאן משהו חמקמק יותר.
    אם לחדד – נדמה לי שהזירה שבה אנחנו מנהלים את הדיון הזה, קרי – פוסטים ותגובות בבלוגים, מכתיבה באופן די ברור את הבחירה שלנו לזהות את הטוב והרע בכל ויכוח נקודתי עם מי שקרוב יותר ברוחו לזירה הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. העלמה עפרונית: אז יש כאן סקאלה. זה לא רק מי שמרוויח ומי שלא, אלא דירוג שבו כמה שאתה מרוויח יותר, יש לך פחות הצדקה. הזכות של שפלן לקניין הרוחני שלה היא לא זכות אינטרינזית שלה, אלא תלויה בהון המוסרי (אשר קשור ביחס הפוך להון כלכלי) של המשתמש.

    כשמנסחים את זה ככה, אין ספק שזה לא נשמע טוב. מצד שני, אני גם לא יכול להתכחש לאינסטינקט שלי לתמוך בגישה הזו, כפי שאת ושחר העלתם.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אבנר – ככל שאתה חזק יותר, כך עלייך להקפיד יותר על זכויותיהם של אחרים. ככל שאתה חלש יותר, כך נדרש להגן עליך יותר כדי לשמור מפני דורסנות החזק. איך אמר פעם הדוד בן (וגם השופט ברק)? "עם כוח גדול – באה אחריות גדולה".

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אבנר, אני לא מבין למה זה בעיה לטעון שמי שעשה דברים שלא למטרות רווח (ולצורך העניין נכלול כאן גם רווח פוליטי) לא פגע באינטרס המסחרי של בעל הזכויות, ולכן אין כאן מקום לתביעות. מי שהרוויח משימוש ביצירה של אחר (או מי שעשה שימוש ביצירה מתוך כוונה להפיק ממנה רווח) צריך לשלם עליה.
    אני לא בטוח שיש כאן סקאלה. אם בעל עסק קטן עושה שימוש בקניין הרוחני של עסק גדול, האם נצא להגנתו של העסק הקטן? לא נראה לי.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. אני לא מתייחס כאן לצורך בהקפדה על זכויות – אני מסכים איתך לחלוטין כאן. אני מדבר על תחושה אינטואיטיבית שיש לאנשים שלחלשים יש *זכות* להשתמש כאן ביצירות מוגנות בקניין רוחני. כלומר, שאיזושהי זכות מוסרית שיש להם היא חזקה יותר מהזכות המוסרית של הקניין הרוחני. זה לא שהם לא חייבים להקפיד, או שראוי לוותר להם, אלא שמלכתחילה אין לבעל הקניין הרוחני זכות למנוע מהם שימוש – הם הרי בלוגרים ללא מטרות רווח.

    ברור לי מאיפה התחושה הזו באה, אבל כמו שחר בפוסט המקורי, אני מנסה להסתכל על מערכת השיקולים המוסרית שלי ואני רואה שזה נובע אצלי מבסיס רגשי של הזדהות עם הבלוגר החלש שתקוע מול איתני התוכן חסר המצפון, אבל זה קצת מתנגש עם העקרונות שלי כיוצר תוכן שרוצה קרדיט והכרה.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. דובי: אבל זה בדיוק מה שקרה כאן, להבנתי. ידיעות תקשורת (עסק גדול) גנב תוכן מטס שפלן (עסק קטן), והבלוגוספירה זעקה וגעשה על העוול שנעשה. (נכון? אני שמעתי רק הדים מזה, אז אני אשמח אם יתקנו טעויות עובדתיות שאולי יש לי)

    [להגיב לתגובה זו]

  12. אבל דווקא לזה התייחסתי – אם עסק קטן יגנוב יצירה מוגנת מעסק גדול, האם נצא להגנתו של העסק הקטן? לא נראה לי. אולי לא נזעק במחאה כמו במקרה ההפוך, אבל זה בעיקר כי אין שום סיבה לדאוג לעסק הגדול – יש להם מספיק עורכי דין כדי לדאוג לעצמם. הזעקה על העוול לשפלן נועדה כדי לאזן קצת את אי השיוויון הזה בכוח של העסק הקטן להגן על זכויותיו, לא בגלל שזכויותיו של העסק הקטן גדולות מזכויותיו של הגדול.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. השאלה היא האם צריכה להיות הגנה על יצירות או לא. להכריע על עצם קיום העבירה (בניגוד לענישה) לפי זהות העבריין נראה לי מדרון חלקלק.
    מצד שני, נראה שיש לאפשר שימוש הוגן גם ביצירות שיש לגביהן זכויות. בתחום התשתיות יש פיתרון מעניין שניתן אולי ליישם אותו לתחום הזכויות: חובת מתן זכות שימוש. כמו שכזק מחוייבת לתת גישה לתשתיות שלה למפעילים אחרים (בתשלום) אפשר לחייב חוקית בעלי זכויות לאפשר שימוש ביצירות שלהם בתשלום תוך דרישה חוקית לתמחור הוגן של הרשות לשימוש חוזר. באופן זה זכויות היוצרים ישמרו במובן של ראשוניות וקרדיט אך יאפשרו הפצה חופשית במחיר סביר.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. אם כבר פגיעה בזכויות יוצרים, רצוי אולי גם להזכיר את הפרשה (שאין לי מושג איך הסתיימה או אם הסתיימה בכלל) של אוזני ההמן של עוגיו.נט (שהיא קונדיטורית במקצועה), שמצאה את אוזני ההמן שצילמה עבור מתכון בבלוג שלה מן השנה שעברה מככבים השנה בשלל כתבות לרגל החג, בהם נכלל מתכון של רשת בתי קפה כלשהי, לצד קרדיט של צלם אחר לגמרי (לכאורה צלם מטעם הרשת).

    [להגיב לתגובה זו]

  15. דובי, אבנר: השאלה היא שוב, למה נקרא "עסק קטן". אם נגלה גוף תקשורת תובע יחצן מסיבות שהשתמש בתמונה שהיא קניין של אותו גוף תקשורת בתור רקע להזמנה נניח, אני משער שלא רק שנצא להגנת אותו יחצן, אלא שברמה מסויימת נסרב לראות בו "עסק קטן".
    מושיק: רעיון מעניין. מובן שהמימוש שלו הוא מורכב מאוד, אבל זה בהחלט כיוון מעניין.
    שרון: אין לי מושג, אבל נראה לי שיש מקומות אחרים בהם יש יותר סיכוי לקבל תשובה (טוויטר, נניח).

    [להגיב לתגובה זו]

  16. @שחר:
    צ"ל: "שלא רק שלא נצא" או שאני לא הבנתי?

    [להגיב לתגובה זו]

  17. יחזקאל: להערכתי נצא להגנת אותו יחצן (ובמידה מסויימת, כאמור, נסרב בכלל ראות בו "בעל עסק"). מובן מאליו שה"אנחנו" המדובר כאן הוא אמורפי מאוד ושלא כל מי שנכלל בו ינהג כך.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. לדעתי אתם מפספסים את הנקודה. כל הנושא של קיניין רוחני לתכנים ברשת פשוט צריך להעלם מן העולם. לגמרי. והתעסקות היתר בו כבר קצת משעממת. ברגע שחשפת תוכן כלשהו ברשת – הוא של כולנו. ומי שקשה לו עם זה – שיתמודד. זה פחות או יותר הולך ונהיה המצב דה-פקטו. והגיע הזמן שזה יהפוך להיות המצב. נקודה.
    פרסום של תוכן שנוצר על ידי מישהו אחר בלי לתת לו קרדיט הוא מעשה של חוסר נימוס משווע. (כמו, נגיד, לעשות אאוטינג למישהו שלא מעוניין בכך) אבל לא צריך להיות לחוק שום אמירה בעניין. בטח לא לחוקי הקניין. אם לא חסר לך שום דבר – אז לא גנבתי ממך. כל הטרמינולוגיה הזו לא מתאימה למקרה וההתעקשות להשתמש בה קצת ארכאית בעיני. קניין רוחני היה המצאה מטופשת גם כשאפשר היה לאכוף אותו. עכשיו זו האחזות במשהו מת, רק עדיין לא סיפרו את זה לכולם.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. mio: אני לחלוטין לא בטוח שאתה צודק.
    אין ספק שאנחנו חיים בתקופה מרתקת בכל הנוגע לזכויות יוצרים, ובהחלט נראה שהכיוון שאתה מתאר הוא אפשרי, אבל אני בכלל לא בטוח שהוא האפשרות היחידה. אני בהחלט יכול לדמיין גם מצב קוטבי, מצב שבו מנגנוני חיפוש יהיו מספיק משוכללים כדי שבעלי כוח (כלומר בעלי כסף) יוכלו לזהות הפרה של זכויות הקניין הרוחני שלהם ברגע שכאלה תתבצענה, ואני בהחלט יכול גם לדמיין עלייה של מנגנוני אכיפה קשים וקיצוניים בהרבה מאלה שהכרנו בעולם שלפני הרשת.
    במלים אחרות – אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת מעבר שיש לה שני המשכים טבעיים כמעט קוטביים זה לזה. סביר להניח שההתקדמות תהיה בכיוון ביניים כלשהו (או לחילופין בכיוון שלא עולה על דעתנו כרגע כלל) אבל לא הייתי ממהר לפסול את האפשרות שהרשת תהפוך דווקא לכלי שישמש לאכיפה קיצונית להחריד של חוקי קניין רוחני.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. mio: כמו שחר, גם אני לא מסכים איתך. אני חושב שאתה מבלבל בין העובדה, בשטח, שקניין רוחני הוא ומעט ובלתי ניתן לאכיפה, עם איזו אובדן זכות מוסרית. רואים תהליך דומה בנוגע לפרטיות: דה-פקטו, יש לנו די מעט פרטיות, אבל כל פעם שמישהו אומר בנחרצות "הפרטיות מתה", זה מרגיז אותי, כי אנשים נוטים לאמץ את המצב הקיים כמצב ה*רצוי*. וזו גישה קצת תבוסתנית.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting