חלום ושברו בשלוש שניות

בעומדכם לפני הקופה של רשת שיווק זו או אחרת, ממתינים בסבלנות או בקוצר רוח לתורכם המתמהמה, סביר מאוד שעיניכם תיפולנה על מעמד ובו כותרי די.וי.די לגיל הרך. לא משנה אם מדובר בחנות ספרים, סופרמרקט אורגני או רשת פארם גדולה (אני משער שאפילו בחנויות לאביזרי מין אפשר למצוא אותם). עודפים מהדפסה המונית, לא אחת מדובר יהיה בהדפסה חוזרת של קלטת מלפני עשור או שניים. בפתיחה עוד תתנגן אזהרה כי רק אם קניתם קלטת בצבע ירוק זרחני אתם אוחזים במוצר המקורי ולא בזיוף זול.

אם אין לכם ילדים בגיל הרלוונטי סביר מאוד שתוכלו, בקלות רבה, להתעלם מקיומו של מעמד כזה, משל היה באנר פולשני באתר חדשות. עיוורון סלקטיבי שהתפתח בתהליך מואץ של ברירה טבעית. אם יש לכם ילדים בגיל הרלוונטי, מנגד, סביר להניח שתתעכבו לרגע לפחות, כדי לסקור את מגוון הכותרים. שלושה או ארבעה במאה. כל אחד מהם נושא בחובו פוטנציאל לחצי שעה של שקט שתשתכפל עוד ועוד פעמים. השקעה שקשה לוותר עליה.

מאוחר יותר בבית תמצאו את התוכן המדוייק מפעפע אליכם, חודר את המכשלות והמחסומים שבדרך. מבלי שצפיתם בו אפילו פעם אחת אתם כבר מכירים כל משפט ובדיחה, יודעים להשלים את הרפליקות השחוקות של סבא טוביה בעודכם מנצלים את השקט המלאכותי לשטיפת כלים נניח.

אבל יום אחד, מתוך עייפות רצוצה, אתם עלולים למצוא את עצמכם לצד הילדים, בוהים באותם קטעים שכבר למדתם בעל-פה. הכוכבים הגדולים, תגלו, מפגינים את המקצועיות הצפויה מהם, משופשפים כהוגן בהפקות ילדים תעשייתיות שכאלה, גם שחקני המשנה, אפשר לראות, שם בשביל הפרנסה, באו ליום עבודה, מחכים לסופו. ובכל זאת, מעת לעת אפשר לתפוס את המצלמה מתעכבת לרגע על איזה צעיר, כמעט סטטיסט, שקיבל שתיים או שלוש שורות של טקסט, כמה שניות של זוהר מול העדשה, ואפשר לראות איך אותם צעירים מנסים לצקת את כל עולמם ותקוותיהם אל הרגע הקצר הזה, מאמץ אדיר מושקע בכל הברה, בכל הבעת פנים, איזו תקווה נואשת מפעמת בהם. אולי תיפול הקלטת לידיו של במאי תיאטרון מפורסם שיקנה אותה לנכדיו, אולי הוא יצפה בהם, יראה את אותן שניות של אמנות טהורה, והטלפון הגואל יצלצל סוף סוף.

כיוון שהכותרים האלה, כבר אמרתי, הם בני עשור או יותר לא אחת, הרי שאתם כבר חכמים בדיעבד, יודעים שאותן שניות של מאמץ כביר חלפו בלי להותיר חותם, שכל תקוותיהם של אותם שחקנים צעירים כבר דהו והתפוגגו מזמן. היום, אתם יכולים לשער, הם קבורים באיזו עבודה משרדית אפורה, מקפידים, סביר להניח, שלא לקנות לילדיהם את הדי.וי.די המקולל שבשניות קצרות מספר את שברון החלום הגדול שלהם.

9 תגובות ל“חלום ושברו בשלוש שניות”

  1. אותי דווקא מעציב הצד השני של אותן קלטות. אמנים מפורסמים שעשו כבר הרבה בחיים שלהם שאילו היו חיים במקום אחר יכלו לחיות שנים רבות על תהילת העבר מבלי להזדקק לחלטורות. אני בטוח ששחקנים כמו ליה קניג לא ממש מוצאים אתגר בהפקת אינסטנט של שירי ילדים עם שירים שנבחרו בעיקר כי הם ללא זכויות יוצרים, אלא פשוט עושים את זה בשביל הפרנסה.
    לא צריך הרבה בשביל להפיק קלטות לילדים ולכן הרבה מהקלטות מהג'אנר הזה הן, בהעדר מילים עדינות יותר, פשוט תת רמה. לוקחים מפורסם (אין צורך בכשרון מוזיקלי העיקר שיהיה מפורסם) שצריך פרנסה ומצמידים אליו כמה מאותם שחקנים צעירים מלאי תקווה (כלומר זולים). מכניסים אותם ליום אולפן ומוכרים את התוצאה לאותם הורים רצוצים שמוכנים לשלם הרבה עבור חצי שעה שקט.
    אם הכל הלך חלק ויוצא קצת יותר מחצי שעה אפשר להפוך את זה ל"סדרת קלטות לגיל הרך". המהדרים גם יוסיפו 20 דקות של קדימונים לקלטות אחרות ויוכלו להשיג תוצאה כפולה, גם ההורים לא ירגישו מרומים על ששילמו 80 ש"ח לעשרים ומשהו דקות וגם הילדים יתחילו את ההתמכרות לכותרים האחרים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. טל, מה הבעיה שאנשים עובדים כדי להתפרנס ולא בגלל האתגר? כמה אנשים אתה מכיר שכל פרנסתם נובעת אך ורק מדברים מאתגרים ומרגשים?
    ליה קניג (למשל), היא שחקנית. מדי פעם היא משחקת בהצגות של שייקספיר, מדי פעם היא משחקת בקלטות לילדים. עו"ד מיה שניג מתי פעם מייצגת עותרים בשאלות תקדימיות בבג"צ. בדרך כלל היא מייצגת חברות בסכסוכים טכניים ומשעממים בבג"צ. למה על הראשונה צריך לרחם ועל השנייה לא?

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אין לי שום בעיה עם אנשים שעובדים בשביל להתפרנס ולא בשביל האתגר, נהפוך הוא, יש לי הערכה גדולה לאנשים כאלה. אחרי הכל, אני מתאר לעצמי שהרב המכריע של האנשים עובדים בשביל הפרנסה ולא בשביל תחושת השליחות. אם חושבים על זה, זו חוכמה קטנה מאוד להגיד "אני לא מתפשר על האומנות שלי" או "אני מחכה לעבודה החלומית שמגיעה לי".
    בכל זאת, אם אני אראה את אותה עורכת דין מתפרנסת מכתיבת מכתבים (סתם דוגמא) אחרי שכל הקריירה שלה היתה בבג"צ אני מאמין שאני אחוש את אותה צביטה קטנה בלב.
    אני לא חושב שזה מוגבל למקצועות כמו משחק או עריכת דין. כנראה שהנראות של העבודה של השחקן בכל זאת קצת משפיעה. גם שאני רואה את הגריטר בוולמרט אני מתמלא הערכה לבן אדם שעושה את מה שצריך כדי לפרנס את המשפחה שלו אבל עדיין, הסכמה בראש שלי מצפה לראות אדם בגיל הזה נהנה יותר מהחיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. כן, אין ספק שאיזה עצב מרחף מעל כל זה, והעצב משנה את המוקד שלו כמעט בכל שורה כאן, או לפחות העצב שנלווה לכתתיבה עשה כך.
    יש כאן עצב על תרבות פלסטיק משתכפלת ועצב על דחיקתה של התרבות למעמד פתייני צמוד לקופה, ויש כאן עצב על הורות שמחפשת פתרונות נוחים ועל תרבות שנצרכת על-ידי הילדים כמעט בלי שההורים שמים לב ואז עצב על העייפות הנצחית שמכריעה אותנו מעת לעת.
    וכן, בכותרת ובסיום יש כאן עצב, קונקרטי, לכאורה לפחות, על חלום שהתרסק, ועל המצבה הכואבת שנשארת לחלום הזה עוד שנים אחר כך.
    ובעניין הדיון בין טל לבין העלמה עפרונית: אני מבין לליבו של טל, זה אכן חורה לנו יותר לראות שחקנים ואמנים "מתבזים" (לכאורה) בחלטורות שכאלה. אולי, כמו שטל כתב, זה נובע יותר מכל בגלל ההשוואה הבלתי-נמנעת למקומות אחרים, ואולי, כפי שנרמז בתגובה השנייה של טל, זה נובע ממשהו אחר, מתוגה שמתלווה למראה הזה ושמזכירה לנו שגם אנחנו נמשיך לנצח (או לפחות מה שנראה עכשיו כנצח) במרוץ העכברים הזה, ולא נזכה לאיזו מנוחה ונחלה.
    אני כמובן מסכים לחלוטין עם ההשגות של העלמה עפרונית, כמו טל בעצם, למעט העובדה שאני גם חולק עליהן מן היסוד. אבל לא באמת. זה קצת מוזר וקצת בעייתי לתלות דיון כזה על פוסט קצר, מאוד קופצני בנושאיו ומעט אווירתי ברוחו, אבל ההסכמה שלי עם העלמה עפרונית קיימת רק כל עוד אני מקבל את המצב הקיים כנתון, ואני לא רוצה לקבל אותו ככזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. טוב, באופן רשמי לא הצלחתי להבין מה ניסית לומר בפסקה האחרונה שלך.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] מהפוסטים האחרונים של שחר הפגיש אותי, שוב, פנים מול פנים עם העצב הזה. אומר שחר […]

  7. רוב האנשים בעולם עובדים בשביל להתפרנס. כלומר, אלה שיכולים לעבוד ולא מובטלים.

    (וחוץ מזה – החלום ושברו הוא החלום ופירושו.)

    [להגיב לתגובה זו]

  8. העלמה עפרונית: כמעט ושכחתי לענות לך, סליחה.
    כשאני אומר "לקבל כנתון" אני ככל הנראה נושא עמי שיירים של ניסוח מתחומי מדעיים, ובעצם מתכוון לקבל כבלתי-ניתן לשינוי (משהו כמו תנאי שפה של משוואה דיפרנציאלית). אני חושב שחלק ניכר ממה שאנחנו מדברים עליו כאן הוא המתח התמידי בין הרצון והשאיפה ל"מימוש עצמי" לבין הנצחון של החיים הלא ממש זוהרים ולא ממש "ממומשים-עצמית". כבר הפרחתי בעבר הבטחות לא ממש רציניות לעסוק בנושא במסגרת הלא מחייבת של פוסטי "העסקה הגדולה", התחושה שלי היא שאנחנו חיים בתרבות שמקדשת את אידאל המימוש העצמי דווקא כיוון שמניעה שלו כמעט מובנית לתוכה, ואיכשהו המתח התמידי הזה עוזר לה להמשיך ולקיים את עצמה. אני חושד שיש משהו אנכרוניסטי במתח הזה ושהנחות היסוד שלו ראויות לבחינה מחודשת שכרוכה בשינוי יסודי של כל התרבות, הכלכלה וצורת החיים המערבית. כל עוד לא נגיע לדיון במהפכה הזו אני מסכים לחלוטין עם ההשגות שלך.
    גלעד סרי לוי: צודק. פעמיים.
    לעניין אלה שאינם מוצאים עבודה כדי להתפרנס רק אציין שבאומרי ש אותו שחקן לרגע שתקוותיו כבר נגוזו אני אמנם מנחש שהוא נתון בעבודה משרדית אבל בהחלט יכול להיות שגם זה נמנע ממנו ושעד היום לא מצא דרך לפרנס את עצמו, זה לא משנה את העובדה שכצופה אני רואה שוב ושוב את אותן שניות ספורות שהוא ניסה לצקת לתוכן את כל כולו בתקווה למשהו אחר. בהתייחס לתקווה ולמה שקרה בסופה השאלה אם אותו שחקן מתפרנס היום בעבודה שגרתית או שהוא מובטל היא כמעט זניחה.
    בעניין "החלום ושברו". חייב להודות שהכותרת לפוסט ניתנה בחפזון ולא חשבתי עליה כמעט באותו רגע (כמה דקות של הפוגה בתוך החופש שנוצלו לעריכה ואז כותרת ופרסום מהיר). יחד עם זאת בדיקה קצרה מעלה שדווקא נעשו כמה שימושים במקומות מכובדים ב"החלום ושברו" גם כדי לדבר על חלום שהכזיב ולעתים גם כמשחק על הפער שבין שתי המשמעויות.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting