אמן הציוץ הקצר – חלק י': אולי תצא קצת? יו"ד

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט'

הם נותרים המומים לרגע כשהוא גומר את ההרצאה המאולתרת, והוא נאלץ לתהות אם זו התפעלות מהאופן המבריק שבו הצליח להסב את תשומת ליבם לפרטים בטקסט הזה שהם קוראים בכל שנה, או דווקא חשש שמא הוא נתון בעיצומה של איזו "התקרבות" שחמקה מעיניהם עד היום.

"מה אתה חופר לנו שעה, ועוד לפני שהגענו לאוכל?" קוטע דודי את ההתלבטות שלו באחת, וכולם מתחילים לצחוק. "יאללה בואו נחתוך לאוכל, הילדים מתים מרעב, לא אכלנו בצהריים".

הוא רוצה לעצור אותם, הרי יש עוד כל כך הרבה שהכין מראש, רצה להגיד משהו לפחות על החיפושים הארכיאולוגיים אחרי המסלול המדוייק של יציאת מצרים. מששוחרר מסד התווים הנוקשה של טוויטר גילה מחדש, בחדווה, את היכולת שלו לטוות סיפור באריכות, להשתמש במלים בנדיבות, פטור מהצורך למצות מכל אחת מהן את המרב. הרשימות שהכין מקופלות ומודפסות בתיק הגב שלו, הוא לא זקוק להן, שינן אותן היטב. הן שם רק כדי להקנות לו ביטחון, כדי שיוכל לשלוף רשימת מקורות אם מישהו ירצה לקרוא עוד.

אבל הם רוצים לאכול.

אז אוכלים.

"רוצים לראות במפה דרך איפה הלכו בני ישראל במדבר?" הוא שואל את שני האחיינים בתקווה אחרי המרק.

"כן, בטח, אבל אחרי שנמצא את האפיקומן".

"מה זה נמצא? אני מחפש לבד, ואני מקבל את הפלייסטיישן לבד".

והם מתרחקים מהשולחן במחול מורכב של נסיונות חיפוש וחסימה, כל עולמם מתרכז עכשיו באפיקומן, בתחרות המיותרת והמגוחכת מי משניהם יקדים למצוא אותו. בהמשך הערב, הוא חושב, עוד ימשיכו לחטוף אותו זה מזה, כאילו אינם מודעים לסבא שיכפה עליהם לקבל את המתנה ביחד. הוא מסתכל על דודי, שעון לאחור בכיסא.

"זוכר שגם אנחנו היינו רבים ככה על האפיקומן?"

image

"רבים?" דודי מחייך "אני זוכר אותך עוקב אחרי סבא כמו עלוקה כל הערב ואותי מחכה בשקט לרגע האחרון בשביל לגנוב לך את האפיקומן. תגיד איך לא קלטת שאני עושה לך את זה כל שנה מחדש?"

ענת נועצת בדודי מבט מאשים, אבל שני הילדים צוחקים בהתלהבות למשמע עלילות אביהם.

הוא קם מהשולחן בחופזה. "אני חייב לבדוק משהו במחשב שלכם רגע".

מול המסך הוא מניח לעצמו להתפרק לרגע, ממתין במיאוס לאקספלורר 6 שייפתח סוף סוף.

הטיימליין פחות מת משניבא. אולי היה צריך להישאר בדירה שלו למרות הכל. הוא עובר ברפרוף על דיווחי תנועה, על צילומי מנות. הוא מצייץ

בגיהנום היהודי זה תמיד ליל-הסדר אבל אף פעם לא מתחיל האביב

הוא מחכה מול המסך, משתדל להירגע. מישהו עונה לו ב-LOL, זה מספיק כדי לחזור לשולחן במצב רוח טוב יותר.

מגש של גפילטע פיש כבר מונח באמצע, האחיינים מעווים פנים אל מול הקציצות האפרפרות. שני ההורים מקשיבים בעיון לסיפורים של דודי על השי לחג שחולק אצלם בחברה.

"מישהו ראה איזה סרט טוב בזמן האחרון?" אמא שואלת והוא בולע את הפתיון.

"בדיוק גמרתי להוריד את אליס בארץ הפלאות לפני שאבא אסף אותי".

מאוחר מידי הוא מבין, רואה את המבטים המיואשים מוחלפים בין ההורים.

"אבל למה בבית תמיד? למה אתה לא יוצא קצת? פעם היית קבוע בסינמטק, והיו לך כל ההופעות האלה שאהבת ללכת אליהן. לא שאהבתי את זה מי יודע מה, אבל היום? מה אתה עושה? כל היום בבית".

"אמא, אבל את יודעת…"

אף אחד לא רוצה להגיד את המלים המפורשות, גם לא הוא, אפילו לא עכשיו.

"אנחנו לא חושבים שאתה יכול לחזור ללימודים, ברור, בטח שלא למצוא עבודה, אתה יודע. לכסף אתה לא צריך לדאוג. אבל קצת לצאת, אפילו את ביז שלך אתה כבר בקושי מוציא לטיולים. משלם לילד של השכנים, מה עובר עליך?"

הוא חושב לספר להם. על הביקור בקופת חולים, ועל התיכוניסטים הבהמיים באוטובוס, על המוכרים הגסים בשוק, על הבירה של ישתה לעולם עם @karnaf, על טקס הסיום של התואר. אבל הוא יודע עד כמה זה חסר תוחלת.

"לא יודע" הוא ממלמל בחוסר אונים.

"מצאתי את האפיקומן" קוטעת צווחת ניצחון, זמנית לפחות, את הדיון העקר. הוא שמח להסחה, מתחמק מעיניו של דודי.

"שמע, לא התכוונו ללחוץ עליך" אבא אומר לו בחיוך, אחרי שהפלייסטיישן כבר הובטח לשני האחיינים "אנחנו מבינים אותך, אבל חושבים שאתה עושה לעצמך רע. אתה באמת צריך לצאת קצת, ואמא אמרה שאתה בטח לא רוצה לצאת כי אתה כל הזמן באינטרנט עם החברים שלך".

"מה פתאום, זה לא בדיוק ככה".

"בכל מקרה אמא רצתה שנקנה לך לף-טוף".

הוא תמיד מופתע מהעקשנות שלהם לשמוט את שני הדגשים, כבר ויתר על המאמץ לתקן אותם.

"כן, אמרו לי שיש עכשיו קטנים כאלה, חמודים, ממש קלים".

"אבל אני עשיתי קצת תחקיר עם החבר'ה בעבודה והחלטנו שאתה צריך משהו אחר".

מתוך שקית ניילון שנאספה בדיוטי פרי לפני יומיים אבא שלו שולף אייפון.

"אמרו לי שעם זה אתה מחובר כל הזמן, בכל מקום. כבר התקשרתי לסדר לך חבילת גלישה".

הוא יודע לדקלם ביקורת מנומקת על המגרעות של המכשיר, על הברוטליות של אפל, על ההייפ המנופח. אבל הוא רק אומר תודה, פותח את האריזה בהתרגשות.

איך מתאים לי הטוויטאפ של מחר בערב בשביל להתאושש מליל הסדק ומהשפחה המדכאת שלי

זה הציוץ הראשון שהוא קורא על מסך המגע החדש שלו.

מי יודע, אולי באמת ייצא קצת מהבית.

להמשך

5 תגובות ל“אמן הציוץ הקצר – חלק י': אולי תצא קצת? יו"ד”

  1. לא יוצא ולא בטיח.

    מניסיון אישי של… אהמ… *חבר קרוב*, טיפוסים כאלה בחיים לא יסכימו להיראות במועדון שמוכן לקבל אותם.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אוף איתך, אתה גורם להתחיל לחשוב האם גם אני מכור, גם אם לא ברמה כל כך קשה, שהרי בכל זאת, ב"ה, יש לי אשה, ילדים ולימודים שמחייבים אותי לחיות.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. Ma ze? Lama ata … oh forget it, I can read this like a baby, but I have no clue what it's saying. Ata gibor b eivreet b twitter.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] אודות | זכויות יוצרים 2010 – הקטן תמיד צודק? אמן הציוץ הקצר – חלק י': אולי תצא קצת? יו"ד […]

  5. […] הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting