בלוז סוף חופש

את הקינה ההורית השחוקה, המתבקשת, המוצדקת, על הפער הבלתי-אפשרי בין ימי החופשה הספורים שנתונים לו לאדם בוגר בישראל לבין ההפוגות הנצחיות שמערכת החינוך שלנו לוקחת לעצמה תקראו במקומות אחרים.

גם את הטרוניה החשובה כנגד תעשיית אטרקציות הקרטון התפלות שכל חג יוצר סביבו לא תמצאו כאן, חשובה ככל שתהיה.

בסך הכל יומיים הם היו מורכבים על רצפת החדר. פסי הרכבת של תומס הקטר. יומיים אחרונים של חג בתוך רצף מבלבל עם קטיעות חטופות של ימי חופש ושל התלוות לאבא או אמא בעבודה. בפעם הראשונה היא הרכיבה אותם לבד, לא נתנה לנו להיכנס לחדר. סביר להניח שטעתה פעם או פעמיים בדרך, גם אני טעיתי לא אחת במשימה המורכבת בעבר, אבל שוב חזרה אל התמונה, מצאה את הטעות, פירקה והרכיבה מחדש, ואז קראה לנו בגאווה, גלויה ומוצדקת.

אתמול בערב, כשהיא באמבטיה, כרעתי על הרצפה, פירקתי את הפסים, החזרתי אותם לקופסת הקרטון הגדולה. לרגע הצלחתי, אולי, לראות את הכל דרך עיניה. לא, שקר, דרך העיניים שאני מדמיין עבורה, דרך העיניים שלי כילד. לא יומיים מתישים של נסיון להעסיק את הילדות עוד שעתיים בדרך לארוחת צהריים אלא נצח קצר של בילוי משפחתי משותף, מהסוג שקורה רק בחופש. ימים ארוכים של גינות ושל פארקים, של גלידה נחשקת כל כך בנמל תל אביב לקנח איתה את החופש הזה. לדעת שיבואו אחרים, לדמיין שתמיד יבואו אחרים, להאמין בזה באמת ובתמים.

ואז, לקום, להחזיר את קופסת הקרטון למקומה, ולדעת את האמת.

בלוז סוף חופש.

 

13 תגובות ל“בלוז סוף חופש”

  1. אה, עכשיו אתה מביא לי בהפוכה על הפוסט ההוא על שבת בבוקר?

    כי אצלי החופש הזה הסתיים בעיקר באנחת רווחה, אני נאלץ להודות.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. הו לא, ממש לא.
    את אנחת הרווחה בהחלט אפשר היה לשמוע גם אצלנו.
    ובמצב רוח מעט שונה הייתי יכול לפרוט את החופש הזה גם לשורה של כשלונות, נניח, כמו הביקור בפארק חירייה שהסתכם בהגעה למקום וגילוי מאוחר שצריך היה לשריין מקום בסיור, או בכל פעם שהסבלנות פקעה. כל זה התגמד אתמול מול חידוש התחושה הזו שכאילו חלפה לבלי שוב.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. יפה. יש לפוסט הזה ניחוח עוזי ויילי.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. איזה יופי.
    בדיוק (ולראשונה בחיי) הרגשתי שהחופש היה קצת ארוך מדי.
    כי העניין הזה עם חופשה עם ילד, אהוב ככל שיהיה, שצריך למצוא לו תעסוקות כל הזמן לא ניתן להכתירו כחופש.
    (אין לי כוח לנסח שוב את המשפט הזה)

    [להגיב לתגובה זו]

  5. @דן-יה:
    בעניין הצורך למצוא לילד תעסוקות, מילים כדורבנות של גיל ונטורה:
    http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3868818,00.html
    (לא שאנחנו מצליחים תמיד ליישם, כמובן, אבל שיהיה.)

    [להגיב לתגובה זו]

  6. דניה, קצת קשה לי להגיב בעניין, וממרום שנותיי כנטולת-צאצאים אני משתדלת להזהר כשאני מדברת אל הורים, אבל כילדה אני לא זוכרת את החופשים כתקופה בה ההורים מצאו לי תעסוקות כל הזמן. כשהייתי מתלוננת על שעמום, אמא הייתה מציעה ספר, או ציור, ופעם השלישית אומרת "אז תשתעממי". ואז, בלית ברירה, נאלצתי ללמוד לשעשע את עצמי (או להשתעמם. זה לא סוף העולם, ילד שקצת משעמם לו).

    [להגיב לתגובה זו]

  7. ועכשיו אני רואה שמרמיט הפנה לטור שאומר משהו דומה (אבל משתפן ברגע האחרון. הוא ברצינות הציע להכין "חפש את המטמון" ביתי כאקט שאמור ללמד את הילדים להתמודד עם זמן פנוי בעצמם?!)

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שחר: בתור אבא במערכת שפועלת כל השנה, למעט שבתונים ושלושה ימים בסוף אוגוסט, אני לא מכיר את ההרגשה הזו – והאמת, קצת רוצה לחוות אותה…

    עפרונית: באיזה גיל היית? הזכרונות שלנו לא תמיד מסווגים לפי גיל, והוא מאוד משמעותי כאן. לילד בן 9 אפשר להגיד 'אז תשתעמם'. לילד בן 3 זה בעייתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. נדב: מסכימה, וזו אחת הסיבות בגללן אני נזהרת לבקר הורים – אני פשוט לא שם. בכל מקרה, לפחות מגיל 6 (שבמפתיע, נמצא בדיוק בין 3 ל9). לא מוכנה להתחייב לגבי גילאים מוקדמים יותר. מה שכן, ילד בן שלוש גם לא ישתף פעולה עם חפש-את-המטמון-פנים-בייתי (ובאופן כללי נראה לי שכשמדובר בפעוטות ממש, עיקר העניין הוא להשגיח עליהם, ופחות להעסיק אותם. אבל שוב, מאז ימי הבייביסיטר שלי חלף הרבה זמן ומה בכלל אני יודעת).

    [להגיב לתגובה זו]

  10. @נדב

    ישבתי עכשיו מעל שעה בחצר עם גורו-ג'י, כולה 10 חודשים ואסימון, ולא הייתי צריך להפעיל אותו ולו פעם אחת. האטרקציות בחצר סיפקו לו תעסוקה מלאה – זה, ולהסתכל על המשחק של אחותו הגדולה וחברה שלה.

    אולי זה קשור לזה שהילד עילוי (כמובן). אני חושב שזה קשור גם לזה שלא מנעתי ממנו להכניס אבנים ועלים לפה. (זה היה וואחד מחסום פסיכולוגי, אבל עם השני הצלחנו לוותר על האיסור הזה, כמו על כל מיני איסורים מיותרים אחרים).

    כתבתי על זה פעם: על קשר הגומלין בין הפעלה והגבלה, שיוצר מעגל קסמים של איסורים, גירויים ושעמום.
    http://mermit.mind-fucking.com/mother-do-u-think-theyll-like-the-post/
    (ייתכן בהחלט שאכתוב על זה שוב בקרוב, אחרי שבילד השני הצלחתי גם ליישם. ראו הוזהרתם.)

    וככל שמתחילים יותר מוקדם, כך גוברים לדעתי הסיכויים שיגדל ילד שיודע להעסיק את עצמו: בין אם בגיל 3, 6 או 9.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. ארוך מדי? הו לא. עם שניים בבית (4 וחצי, שנה וחצי), ולא רצינו לזוז לשום מקום. היום היה יום קשה לגדולים.
    אבל זה לא היה עובד בתל אביב. בשביל זה צריך חצר (ולגמרי, לגמרי לוותר על איסורי אכילת עלים, התמרחות בבוץ ושאר ירקות).

    [להגיב לתגובה זו]

  12. הו! כמה פעמים בחופשה הזו נשאתי את נאום ה"שילמד להעסיק את עצמו וגם להשתעמם קצת זה לא רע". והאמת – בגיל שנתיים הוא עושה את זה לא רע. אם כי מעט מסוכן והביטוי "לטפס על הקירות" מקבל משמעות מילולית מאוד, ואז צריך לחשוב על תעסוקה יצירתית.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. יש פה פורום תמיכה להורים ואף אחד לא סיפר לי? :)

    לא תמיד קל, אין ספק, אבל הזמנים שבהם נהנים יחד שווים הכל.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting