מוסר אבודים

דילמה מוסרית היפותטית: אתם עומדים בתור לבידוק בטחוני, כרטיסי טיסה מוכנים לביקורת. לפתע ניגש אליכם זר מסתורי, לבוש לבן, "שמעו" הוא אומר לכם "אתם יכולים להחליט עכשיו. אם תבחרו בכך המטוס שלכם יתרסק על אי בודד באמצע האוקיינוס. רוב הנוסעים ימותו בהתרסקות אבל אתם תשרדו. על האי תעברו שרשרת ארוכה של הרפתקאות מסמרות שיער. תגלו אמת עמוקה על עצמכם, ואף תזכו באהבת אמת. אם תאמרו לא להצעה הזו המטוס ינחת כמתוכנן בצידו השני של העולם וחייכם ימשיכו באותה שגרה אפרורית. אולי תמצאו מי שיחלוק עמכם את שארית חייכם, אבל זו לא תהיה אותה אהבת אמת שרק התרסקות המטוס תביא לכם".

מה תבחרו?

דילמה מוסרית היפותטית 2: אתם קוראים ספר. הדמויות עומדות בתור לבידוק בטחוני, כרטיסי טיסה מוכנים לביקורת. לפתע פונה אליכם, הקוראים, זר מסתורי, לבוש לבן, "שמעו" הוא אומר לכם "אתם יכולים להחליט עכשיו. אם תבחרו בכך המטוס יתרסק על אי בודד באמצע האוקיינוס. רוב הנוסעים ימותו בהתרסקות אבל מספר דמויות מעניינות תשרודנה. על האי תעבורנה הדמויות שרשרת ארוכה של הרפתקאות מסמרות שיער. תגלו אמת עמוקה על הדמויות ועל עצמכם, חלק מן הדמויות אפילו תמצאנה אהבת אמת. אם תאמרו לא להצעה הזו המטוס ינחת כמתוכנן בצידו השני של העולם והספר יגולל את אותה שגרה אפרורית המוכרת לכם מחייכם. חלק מן הדמויות תמצאנה מי שיחלוק עמן את שארית חייהן, אבל זו לא תהיה אותה אהבת אמת שרק התרסקות המטוס תביא להן".

מה תבחרו הפעם?

בעצם ההחלטה לקרוא ספר, לצפות בסדרת טלוויזיה או בסרט, לצרוך סוג כזה או אחר של יצירה בדיונית, יש מעין חתימה על חוזה להשעיית השיפוט המוסרי. גם, אולי בעיקר, כשמדובר ביצירה מהסוג שייגמר בנצחון של כוחות הטוב. לכולנו ברור שקידומו של הסיפור, ההתפתחות האישית של הגיבור, הפיכתו של צעיר מבולבל ומפוחד לגיבור שיציל את העולם מכליה, מצדיק את מותן של מאות דמויות שוליות, כאלה ששמן אפילו לא עולה על הדף, כמו גם את מותן של דמויות משנה. לא היינו מעדיפים לצפות בסדרה שבה המטוס לא התרסק על האי לפני חמש עונות וחצי. זה בסדר, כמובן, הדמויות האלה הרי לא היו אמיתיות לרגע. אף אחד לא מת כאן באמת. אבל ההסכם הזה נעשה בעייתי מרגע שגם הדמויות נקראות לחתום עליו, וזה, לחרדתי הרבה, מה שנראה כרגע חלק מרכזי מהעונה השישית של אבודים.

בתחילת העונה הרביעית של אבודים כתבתי פוסט קצר למדי שחציו הוקדש להתפעלות מההחלטה התסריטאית של היוצרים. שש דמויות הצליחו להיחלץ מהאי בסוף העונה הזו, אבל הבזקים מעתידן של הדמויות הראו שהבריחה מהאי גבתה מהן מחיר אישי כבד, שהן אינן יכולות להתחמק באמת מהגורל ומהאחריות הנלווית אליו.

נדמה שבעונה הנוכחית החליטו היוצרים לחזור לאותו כיוון, ולהגדיל את ההימור. בהחלטה הזו, כפי שהיא מסתמנת עכשיו, הם הלכו כמה צעדים רחוק מידי.

למי שהשכיל לפרוש מצפייה באבודים לפני שתיים או שלוש עונות אבל משום מה קורא את הפוסט הזה, הנה תקציר: בסוף העונה החמישית, כשהם לכודים בשנות השבעים (עזבו לא חשוב) הבינו ניצולי ההתרסקות שעל-ידי פיצוץ של פצצת אטום באתר החפירות בו מתגלה מצבור מסתורי של אנרגיה הם יגרמו לכך שהאי עליו מתרלשת הסדרה ישקע במצולות, וכתוצאה מכך, בשנות האלפיים ינחת המטוס שהתרסק בפתיחת העונה ביעדו המקורי. משהו מוזר התרחש בעת הפיצוץ המדובר וכתוצאה ממנו מתנהלת העונה השישית בשני קווי זמן מקבילים. באחד מהם הצליחה התכנית, הניצולים ממשיכים, לכאורה בחייהם הרגילים, ומגלים שהם נאלצים לחזור ולהתמודד עם אותם שדים שנשאו עימם אל האי. בשני הם עדיין תקועים על האי, כבר לא בשנות השבעים, מעורבים במספר מאבקים גדולים ומיסטיים בין טוב לרע.

בפרק האחרון עלה וצף על פני השטח בגלוי מה שעד אז רק ריחף ברקע. שלוש דמויות דיברו בגלוי על כך שיש משהו פגום בקו הזמן האלטרנטיבי, זה שבו המטוס לא התרסק מעולם. אצל שלושתן קיים קשר הדוק בין תחושת הפגימות המדוברת לבין העובדה שבקו הזמן המקורי של הסדרה הם מצאו את אהבת האמת שלהם (למרות שאצל שתיים סופה של האהבה הזו היה טרגי). דזמונד, הדמות הבולטת מבין השלוש, ובאופן כללי הדמות המוצלחת ביותר של אבודים, אף סיים את הפרק ברמיזה לכוונה לחשוף בפני כל נוסעי הטיסה שלא התרסקה את "האמת", ולכך שהוא יגרום להם להעדיף את קו הזמן המקורי של הסדרה.

בנקודה הזו, אני חושש, נחצה הגבול. כי בקו הזמן המקורי מתו מאות מנוסעי המטוס עוד לפני שנפתח הפרק הראשון, בקו הזמן המקורי מתו עוד דמויות רבות על האי במהלך העונות. אלה, כאמור, דמויות בדויות, ואנחנו מקבלים את מותן בהבנה. מאה הרוגים דמיוניים כדי לקבל את האיחוד הנכסף בין דזמונד לפני אהובתו? מחיר סביר לכל הדעות. עבורנו. אבל כשהדמויות מקבלות על עצמן את אותו סולם ערכים משהו בהסכם שבינינו לבין היוצרים מתערער ונסדק. הבחירה לחזור לקו הזמן המקורי היא לא רק הכרה בגורל ובאחריות (כמו בעונה הרביעית), היא הרבה יותר מזה – היא האמירה שלדזמונד חשובה אהבת האמת שלו יותר מחייהם של מאות אנשים קונקרטיים, אמיתיים בדיוק כמוהו, שימותו כדי שקו הזמן הזה יתקיים.

אחרי שכבר הציגה בפנינו כמה וריאציות של פשיטת רגל תסריטאית-עלילתית אני חושש שאבודים פוסעת לקראת פשיטת רגל מוסרית.

דילמה מוסרית היפותטית 3: נניח שהפקת הסדרה שאתם אוהבים כל כך, על צילומי החוץ המרהיבים שלה בלוקיישנים אקזוטיים, גובה מידי עונה את חייהם של שניים-שלושה עובדי הפקה* (אולי פעלולנים, אולי סתם כוח עבודה מקומי המועסק בהקמת התפאורה). האם תפסיקו לצפות בה? האם תאמרו שבכל עבודה יש גם תאונות עבודה קטלניות? ומה אם מדובר בעשרה הרוגים בכל עונה? ומה אם המפעל שמייצר את הלפטופ הזול שלכם גובה עשרה קורבנות בשנה בשאיפה של חומרים רעילים?

אולי, אני נאלץ לתהות, יש בדילמה הזו להאיר את הפינות האפלות והלא נעימות בהסכם התמים לכאורה שאנחנו חותמים עליו, או לפחות להזכיר לנו כמה כוח יש להדחקה.

* למען הסר ספק – אין לי כל מידע על קורבנות בנפש במהלך הצילום של אבודים.

10 תגובות ל“מוסר אבודים”

  1. אני לא מסכים שיש כאן בעיה מוסרית בגלל שתי סיבות. ראשית, לא ברור בכלל שבסופו של דבר המציאות הרגילה תחליף את המציאות האלטרנטיבית. כמו שאני רואה את זה דווקא ההפך הוא הנכון ובסופו של דבר בגלל בחירה כלשהי שתתבצע על ידי דזמונד ותבטל אירוע מסוים למפרע המציאות האלטרנטיבית (זאת שבה האי שקוע מתחת לים כמו שראינו בתחילת העונה והמטוס מעולם לא התרסק) היא זאת שתחליף בסופו של דבר את המציאות הרגילה. למעשה לפי אירועי הפרק האחרון שבו נאמר לדזמונד שהוא יאלץ להקריב קרבן מאוד גדול נראה לי שהוא יאלץ לוותר על אהבתו לפני.

    שנית, הדילמה המוסרית כאן לא נוגעת רק להתרסקות המטוס ומותם של עשרות בני אדם מול אהבת האמת בין דזמונז לפני. כפי שלמדנו בפרקים האחרונים מתקיים באי מעין "מאבק קוסמי" בין ג'ייקוב לבין "האדם בשחור". אם אכן האדם בשחור ינצח וימלט מהאי כל העולם יהיה בסכנה השמדה, ולכן למעשה אין כאן שום שאלה מוסרית (מה עוד שכאמור ככל הנראה כדי לעשות את זה דזמונד כנראה יאלץ דווקא לוותר על אהבת האמת שלו).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. (והשווה הפרק על פומפיי בדוקטור הו).

    (דובי, שלא ראה אבודים בחייו, וקורא קצת בתדהמה את השטויות המופרכות שאתם מוכנים להמשיך לצפות בהן.)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אלי: טוב, ייתכן כמובן שאתה צודק, אבל אז אנחנו נקלעים לבעיה אחרת שאתה הצבעת עליה בעבר. למעשה אני חושד שההימור שלקחו היוצרים גדול מידי בכל מקרה. כי אם אכן נקבל את האפשרות שהמציאות שבה המטוס לא התרסק היא זו ש"תיבחר" בסוף (אני משום מה רואה את הסיום של הפרק כהכרזה די ברורה בכיוון ההפוך) אז נקבל משהו שהוא כמעט שרלטנות מוחלטת – על גבול ה"ואז התעוררתי וגיליתי שהכל היה חלום". כלומר מצד אחד היוצרים מערערים על ההסכם של השעיית המוסר בכך שהם מערבים שיקולים של תסריט בהכרעות של הדמויות ומהצד השני הם מערערים על החוזה הבסיסי לפיו אני מוכן להאמין שמה שמתואר בסדרה אכן התרחש בה.
    דובי: טוב, אני לא ממש זוכר את פרק פומפיי לפרטיו, אבל שם יש שיקול שתמיד מופיע בסדרות שכוללות מסע בזמן, השאלה האם מותר לשנות באופן דרמטי את מהלך ההסיטוריה. זה לא ממש המצב בו נדרשים גיבורי אבודים להכריע.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. לגבי השרלטנות של "ואז התעוררתי וגיליתי שהכל בעצם היה חלום" – סלבוי ז'יז'ק כותב על זה באחד הספרים שלו. הוא מציין דוגמה של סרט ישן שהעלילה שלו כוללת בין היתר מקרים של רצח אלים וגילוי עריות אבל מוגדר כ PG מפני שבסוף הסרט מתברר שכל האירועים התרחשו בעצם בחלום, ועל זה הוא מציין שם שזאת למעשה דרך חתרנית להכניס מסרים פרוורטיים אל תוך לב לבו של המיינסטרים (זה פחות או יותר תמצית הטיעון שלו, קראתי את זה ממש מזמן). אפשר ליישם את זה גם לגבי אבודים אם אכן הם ילכו לכיוון הזה, מה שלי כאמור נראה שאכן יקרה בסוף הסדרה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. טוב, מישהו צריך להזכיר לי לחזור לפוסט הזה בעתיד. כרגע אני בעונה הרביעית והפסקתי כדי לא לספיילר לעצמי.

    אור – שנהנה משטויות מופרכות

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אהמ. אני שרדתי עונה ופרק. היה קשה.

    אבל אני כאן בשביל לתת שיעור בהלכה יהודית.
    ביהדות יש איזה מין ציווי אבסטרקטי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". כלומר שאסור לעשות מעשים שיסכנו אותנו. ברור שיש כאן המון אפור ושהחיים הם דבר מסוכן ובסוף כולם מתים, אבל יש אפור יותר כהה ואפור פחות כהה.
    ואז בזמן משבר כלכלי אי-אז במאה ה-18 שאל מישהו את השאלה הבאה: הוא לא מוצא עבודה ולא יכול לפרנס את המשפחה, אבל הוא יכול להיות צייד דובים (או מאלף דובים, אני כבר לא זוכר את הפרטים). אלו היו עבודות "לא יהודיות" בעליל (בניגוד לקבצן, מוכר סידקית או מלווה בריבית) והוא שאל האם יש מניעה לקבל עבודה כזו בגלל שהיא מאוד מסוכנת והרי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". (השאלה עלתה גם לגבי פועלים על פיגומים ועוד עבודות מסוכנות).
    התשובה המאוד מעניינת ופרגמטית שהוא קיבל מ'הנודע ביהודה' היא שאם זו עבודה מוכרת – כזו שאנשים מודעים לסיכון ובכל זאת עושים אותה כלומר יש ג'וב טייטל כזה, אז זה בסדר למרות הסכנה כי הרי אין דבר כזה חיים נטולי סכנה וצריך פרנסה וכו'

    בקיצור, לסיים את רגע המשפט העברי שלנו – השאלה היא לא אם מת עובד שהרכיב לי את הלפטופ אלא אם יש דרך להרכיב לפטופ (לצוד דוב/לבנות בניין) ללא הסיכון. כל זאת בהנחה (אולי מופרכת) שעולם עם לפטופ הוא בלתי נמנע.

    עכשיו אני רואה שהתגובה הזו היא אולי לא כל כך לעניין. אבל היא כבר כתובה. סבמיט.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. אורן: לא רק שהתגובה שלך במקום. אני גם שמח במיוחד על העובדה שמישהו התייחס לנקודה שאמורה להיות במידה רבה המרכזית כאן.
    השאלה הזו היא בעייתית וחמקמקה מאוד, אבל מה שאני אולי מנסה לרמוז לו הוא שאנחנו מבצעים את אותה "השעיית המוסר" גם בחיינו ולא רק כשאנחנו מתיישבים לצפות בטלוויזיה. כלומר – מבחינה תסריטאית החיים שלנו צריכים נטבוק חדש בשביל הסצינה שבה אנחנו יושבים בבית קפה וכותבים עבודה\רומן\פוסט על אבודים. אנחנו מקבלים את ההגיון התסריטאי הזה ולא שואלים מה המחיר שלו.
    זה בצד אחד. בצד השני נמצא, כמו שאמרת, מי שקיבל עבודה במפעל שמייצר את הנטבוק הזה. אליו אף אחד לא בא בטענות (אלא אם הוא יוצא ליותר מיד הפסקות בשרותים במהלך משמרת), וסביר להניח שהוא גם לא מונע משיקולים תסריטאיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אני נוטה להסכים עם אלי, העלילה לא מובילה בהכרח לויתור על המציאות האלטרנטיבית. מה גם, שמול סיפור האהבה של פני ודזמונד, יעמוד סיפור האהבה (האפי פחות, ללא ספק) של סוייר וג'ולייט. ברגע שהוא יבין שקיימת מציאות נוספת, הוא לא יוותר כל כך מהר.
    אני חושבת שבסופו של דבר, אם המטרה היא למנוע מהרוע להתפשט, הבחירה תיעשה בשאיפה ל greater good.
    זווית אחרת שמתחברת לטובת הכלל, שאני חושבת שהיא רלוונטית, היא הרצון לדעת את ה"אמת" (מישהו אמר מטריקס?). פרדיי, צ'רלי ודזמונד בוחרים לחשוף את המציאות. אני לא כל כך זוכרת מה עם פרדיי, אבל אצל צ'רלי מדובר במוות, והוא עדיין לא מוכן לחיות בשקר. לא יודעת אם אפשר כבר להשליך את הזווית הזאת על תיאוריות שנוגעות לתודעה חופשית וכו', אבל יש פה פוטנציאל לאמירה מוסרית נוספת, שאינה כה שלילית.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. מצטער להנמיך את הדיון חזרה לפרטים האפרוריים של הסדרה אבל לעניות דעתי אין לדזמונד כל מושג לגבי המשמעות המוסרית של עלייה מחדש על המטוס. כלומר אין לו כל רמז שרוב נוסעי המטוס ימותו ולעולם לא יגיעו לאי. המסקנה היא שדמותו של דזמונד אינה נתקלת בדילמה כלשהי.

    הבעיה היא כמובן לוגית – כיצד בורר דזמונד רק את דמויות הרלוונטיות מנוסעי המטוס בהנחה שרוב נוסעי המטוס (אלו שמתו/ימותו) לא יחוו כל פלשבק של מציאות אלטרנטיבית מלאת יעוד. אבל מילא…

    [להגיב לתגובה זו]

  10. אמיר: לא הייתי כאן בסוף השבוע האחרון (וכתוצאה מזה גם לא ראיתי את הפרק האחרון). בכל מקרה – יש מידב של צדק בדבריך, אבל, דזמונד, לפחות דזמונד שהכרנו עד עכשיו לא היה דורס את לוק ומסכן את חייו באופן שבו הוא נהג בסוף הפרק הקודם. לכן אני דווקא מתחזק בתחושה שלי שנעשה כאן צעד בעייתי מאוד מבחינה מוסרית. דזמונד מעדיף לסכן חיים של אדם תמים בלי שום הצדקה מלבד איזו תחושה חמקמקה שיש לו כאילו המציאות שבה הוא חי מפוספסת.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting