אמן הציוץ הקצר – חלק י"ב: צייצני השבוע

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א

שטף כזה של עוקבים חדשים בשעת בוקר הוא לא ראה כבר הרבה זמן. הם היו אמורים לשמח אותו, אבל לא עכשיו. הוא רק מותח את שרירי הציוץ שלו מחדש, מנסה להתחמם. הוא מנסה לחשוב על איזה ציוץ מבריק מאתמול בלילה שמשך אותם, ולא מצליח לזכור שום דבר.

הוא מתאמץ להבין, נכנס לפרופיל של כל אחד ואחד מהם. אלה לא העוקבים הרגילים שלו, יותר מידי דיונים על תכניות טלוויזיה, על רכילות טריוויאלית, יותר מידי שגיאות הקלדה. כמה מהם אפילו מעדכנים מטוקר.

הוא שוקל לשאול בגלוי, מנסח שאלה וחוזר בו. מרגיש את העלבון של הצד השני מראש, נמנע ממנו. אולי הדברים יתבהרו מעצמם. בינתיים הוא קם לעשות קפה.

בוהה במים המתערבלים דרך חלון הפלסטיק בצידו של הקומקום הוא מרגיש ציוצים שנקברו בו במהלך השבוע מגששים את דרכם החוצה. משתאה מול הנחישות הפנימית הזו, מול ההתעקשות של התת-מודע לעבד פיסות חיים ואבחנות קטנות לממדי ציוץ גם כשלא יכול היה להושיב את עצמו מול המקלדת. איזו עווית חולפת בפניו. הוא יכול להישבע שזה חיוך. חיוך מריר ועצוב, אבל גם אופטימי. חיוך של יציאה מגיא צלמוות.

כפית שטוחה של סוכר חום נשפכת אל הנוזל הכהה. הוא מרגיש כאילו התפרע, חורג מהרגלו לשתות קפה לא ממותק, ופתאום הכפית חוזרת לעוד ביקור בקופסת הפלסטיק ותלולית נוספת של סוכר עושה את דרכה אל הכוס. בדלת המקרר הוא מוצא חטיף שוקולד ארוז.

שלושה שבועות מאז הביקור הלילי הכפוי בסופרמרקט. הרגיש איזה צורך לפצות את עצמו.

יוצא לקניות עוד כמה דקות. תחליטו בשבילי – אגוזי, טעמי או פסק זמן. י

מבול התשובות שמיהר להגיע עטף אותו בחום. גם המתחכמים שבחרו לברוח לאופציות שלא ציין, גם אלה שענו "כל השלושה", אלה שטרחו לדרג, אלה שסייגו, אלה שענו ישירות. עד שיצא את הבית כבר היה רוב ברור לטעמי, והצורך בנחמה מתוקה מלאכותית התחלף בתחושת בטחון. למרות הכל, כשכבר עמד בקופה, חשב שראוי לכבד את ההבטחה לעוקביו, הוסיף את הטעמי לסלסלת המתכת.

עכשיו הוא יאכל אותו. ישאב את הכוח שנאצר בו בלילה ההוא.

אל תתייחס לאידיוט הזה

הוא לא מצליח להבין במה מדובר.

עזוב אותו, אף אחד לא קורא את החרא הזה

הוא כבר ממש מבולבל. אם היה לו בלוג בטח היה יכול להסתכל עכשיו על הסטטיסטיקות, לקשר בין תגובות העידוד והניחום האלה לבין העוקבים החדשים, הזרים.

צייצני השבוע, עאלק, מאיפה הוא מוציא את הזבל המרוכז הזה

הנה משהו להיאחז בו, מרחק חיפוש אחד מהמקום הנכון. הוא מזהה את הפרצוף ואת השם. התחיל והפסיק לעקוב אחריו שש פעמים בחודשים האחרונים.

הוא מתחיל לקרוא. משתדל לא לדלג על אף שורה בהתחלה.

טוויטר רחש השבוע שמועות וספקולציות היסטריות בנוגע למערכת היחסים של פליטי הריאליטי…

טענות עיקשות במיוחד לפיהן אמנון דנקנר כותב את חשבון הפייק של עצמו הדהדו השבוע בכל פינות הצייצניה…

מעבר לים עבר על ידועני טוויטר מבול של לידות…

הוא בוהה בשורות בתמהון. לא מצליח לקשר את השעמום הטריוויאלי הרכילאי שנפרש לנגד עיניו לחוויה היומיומית שלו, למפלט האישי, לאקלקטיות הקופצנית, בין הנחל הקטן והמפכה שמשקה אותו בכל יום לבין הביצה העבשה והאינסופית שנחשפת בפניו עכשיו.

הוא עובר לחיפוש של הדפדפן, מדלג על חמש או שש פסקאות של שעמום

את תואר הטוויט הפאתטי של השבוע לוקח ציוץ החזרה של @******, אחד מאושיות הטוויטר התמוהות והמופרכות שצמחו כאן. אחרי שנתן לנו שבוע של שקט חזר אתמול עם ההכרזה הבומבסטית "The pain that you feel you only can heal by tweeting". שווה לעקוב אחריו, ולו כתמרור אזהרה למה שיכול לקרות לכם אם תבזבזו יותר מידי זמן בטוויטר.

חדי-אבחנה, אגב, ישימו לב שמי שהיתה שותפה בכירה ברשימת הנעקבים שלו נמחקה ממנה ואף לא טרחה לברך אותה עם שובו.

העובדות – עליי. המסקנות כמו תמיד – עליכם.

שאריות הטעמי בפה הופכות תפלות. הוא שוב מתרסק את כל השבוע לאחור, הוא שוב כלוא בדירה שלה, מחפש את הדרך החוצה, שוקל לקום ולצאת באמצע הלילה, הוא שוב מתפרק באמבטיה, שוב מסתכל על מסך המחשב במיאוס.

הוא מנער את עצמו. הוא לא ייתן לו לגרור אותו חזרה. זה אקט סמלי, אפילו די טיפשי, הוא מעולם לא עשה אותו, לא מצא טעם או הגיון. ובכל זאת, כשהוא לוחץ על כפתור החסימה הוא מרגיש כאילו משה את עצמו מתהום.

המשך יבוא

4 תגובות ל“אמן הציוץ הקצר – חלק י"ב: צייצני השבוע”

  1. אוף. אתה עושה את זה כואב, רכילות מרושעת יותר ממה שהאמיתי ירשה לעצמו (אני מקווה). ו, הי, הכנסת את עצמך לסיפור.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. היי, רק עכשיו קלטתי באיזו יד בוטחת לקחת את הלימון (המשובח!) שהשאירה לך אננס ועשית ממנו קייפיריניה.

    חוץ מזה, אחזור על מה שכתבתי בטוויטר (מתי תתקין backtype connect, יא לודיט?) ואציין שזה אחד מפוסטי הנקמה המוצדקים בתולדות מלחמות ישראל. גם הגשת אותה קרה, כמו שצריך.

    ואם כבר אני פה, טוויט שהתייחס לפוסט האחרון שלי – על האנשים הטובים באמצע הטוויטר שהצילו לי את הבלוג – וציין שיש בטוויטר *גם* אנשים טובים, עורר בי את המחשבה שאולי עברתי היום חוויה מתקנת לכל הבכי והנהי על חוסר הסולידריות בקהילה הווירטואלית, שמשתקף באיזשהו אופן גם בסדרה הזאת (כמו גם בפוסט שלך על הטוויאנגולציה). מסתבר שבין הסטנד-אפ והmeme-fests והמסחור והניכור, טוויטר הוא גם אחלה פלטפורמה להפצת אדוות טובות, וליצירת הרשת שמעצימה את האדוות האלה.

    ובנימה אופטימית זאת!

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אם אפשר להוסיף את כ-8 האגורות שלי, נראה לי שהמבנה החברתי שטוויטר יוצר הוא מרחוק לקרוב (באופן הפוך מפייסבוק, עד כמה שנטול פייסבוק יכול לקבוע). זה בצירוף היכולת הטכנית הפשוטה בטירוף של הפצה- חוזרת, כלומר כפתור הריטוויט, אשר מורידה את העלות של לעשות טובה קטנה למי שמבקש, אפשר לבקשות טובה להיות מופצות במהרה, ושלאנשים זרים וטובים לסייע. אני לא מניח שיש יותר אנשים טובים בטוויטר- אבל יותר קל להגיע אליהם.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] אודות | אמן הציוץ הקצר – חלק י"ב: צייצני השבוע […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting