מתקפת הקדימונים

כמו שאפשר להסיק מהכותרת, הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר לא מעט שנים, פחות או יותר מאז הציפיה המפוכחת ל'מתקפת המשובטים', אולי אפילו מאז 'אימת הפנטום', אז איך קרה שנזכרתי בו דווקא עכשיו? בגלל הביקורת הזו של אנדרו או'הייר בסלון על The Children of Hurin.

The Children of Hurin, למי שלא יודע, הוא ככל הנראה הספר שיחתום את פרויקט הענק של כריסטופר טולקין, פרויקט ההוצאה לאור של המורשת העצומה שהשאיר אחריו אביו. הפרויקט שנפתח עם הסילמריליון, ושבמרכזו ניצבת הסדרה הענקית והמייגעת משהו The History of Middle Earth. בניגוד לסדרה הזו, The Children of Hurin מתיימר להיות הספר שטולקין האב שאף לכתוב על סיפורה הטרגי של שושלת הורין בעידן הראשון, ולא לעסוק בתהליך הכתיבה עצמו תוך השוואת גרסאות ודיוני מטא למיניהם. אחרי שנים של עבודה הצליח כריסטופר טולקין ליצור את מה שאו'הייר מכנה "הספר הפחות או יותר חדש של פחות או יותר ג'.ר.ר טולקין". השורה התחתונה של הביקורת, למי שמתעצל, היא שמדובר בהצלחה.

כל מי שאי פעם התעניין במכלול היצירה הטולקינאית יודע שטולקין ראה בסיפורי הגבורה של העידן הראשון, ובסיפורי הבריאה שקדמו לו, את גולת הכותרת של עבודתו, ואף על פי כן, ולמרות שכבר היה סופר מפורסם בעל מעמד פולחני (שהוקנה לו על ידי גדודי מעריצים מפתיעים בשנות הששים), עם מותו השאיר אחריו טולקין מורשת שהסתכמה בעלילות הזניחות יותר לטעמו של העידן השלישי. רק אחרי מותו, ועם התבססות המעמד של טרילוגגית שר הטבעות הצליח בנו להוציא לפועל, ולו באופן חלקי ובעייתי את חזון האב.

איך זה קרה, ואיך זה קשור למתקפת המשובטים?

את הכניסה שלנו לעולם הסבוך של הארץ התיכונה אנחנו עושים בצורה מרוככת, דרך סיפור ילדים, רווי הומור, עם דמותו האנושית ומכמירת הלב של בילבו באגינס, דרך גזע שאינו משחק תפקיד בעלילות הגבורה של העידן הראשון, ההוביטים. את הכניסה לאפוס של לוקאס אנחנו עושים דרך דמות דומה להפליא, נער החווה התמים שנגרר באל כורחו למעמד הגיבור. גם לבאפיוורס אנחנו נכנסים דרך דמותה של תיכוניסטית שמחפשת לעצמה חיים נורמליים אל מול ייעוד מפתיע שנפל עליה. כל אלה מתקשרים באופן ברור לספרו של ג'וזף קמפבל The Hero With a Thousand Faces, שלוקאס אמר לא אחת שהיה מקור ההשראה העיקרי שלו.

אבל בכל המקרים האלה יש יותר מאשר הזדהות עם הסיפור של דמות אנושית פשוטה הלומדת להשלים עם הייעוד שלה כגיבור, בכולם אנחנו נחשפים בהדרגה לאלמנטים מיתיים מתוך העולם בו נטועים הסיפורים. אלה יכולים להיות הסיפורים שארגורן בוחר לספר ליד המדורה, או הקרב עם הבלרוג, שריד לעידן הראשון, אלה יכולות להיות הערות סתומות כמעט של אנג'ל בנוגע לעברו, או קשקושים של אובי ואן קנובי על האיזון בכוח ועל מלחמת המשובטים. בכל המקרים האלה אנחנו מחברים בראשנו, לאט ובהדרגה, סיפור גדול בהרבה מהסיפור האישי, סיפור בעל מימדים אפיים.

תהליך דומה קרה גם בבבילון 5, שנפתחה בעונתה הראשונה כסדרת מדע בדיוני שגרתית כמעט, על התלאות שבחיי תחנת חלל, עם רמזים דקים על העבר ועל גזעים קדמוניים, והפכה בחלוף העונות לקצהו של אפוס גלקטי רחב יריעה. רק אחרי שלמדנו להכיר את הדמויות, להתחבר לעלילה דרך הצד האנושי יותר שלה התחילו האלמנטים האפיים לתפוס את המקום המרכזי שיועד להם מלכתחילה. גם אצל באפי, רק אחרי ארבע עונות מוצלחות, אחרי שכבר בנינו לעצמנו תמונה של דמות הקוטלת לאורך ההיסטוריה הגיעו הפרקים שהעזו ללכת אחורה ולהרחיב את היריעה. רק אחרי שהטרילוגיה המקורית הפכה לחלק מה-DNA של התרבות שלנו אפשר היה לחזור אחורה ולספר את הסיפור המקדים, זה שנוגע ישירות במיתולוגיה של הכוח ובהיסטוריה של מסדר הג'דיי ושל הסית'. בדיוק אותו תהליך התרחש גם אצל טולקין, שלא ברצונו, הדרך היחידה בה אפשר היה לחשוף את קהל הקוראים לסיפורי הגבורה של העידן הראשון היתה דרך סיפור אחר, מינורי יותר, כזה שנוכל להתחבר אליו כבני אדם, שנרצה לשלות מתוכו כל שביב מידע על העולם העשיר שבתוכו הוא מתרחש, ושנרצה לרוץ ולהשלים פערים לגביו בכל דרך אפשרית. למגינת ליבו של טולקין, ההצלחה הגדולה של שר הטבעות היתה תנאי מקדים לכך שנסכים לקבל את המיתולוגיה הסבוכה שיצר.

נהוג לטעון שאנחנו חיים בתקופה צינית, כזו שאין בה מקום לאפוסים בקנה מידה מיתי. אבל הצורך האנושי באפוסים כאלה הוא שריר וקיים גם היום. את הצורך הזה, שאין לו קשר לאמונה, אנחנו מנסים למלא באמצעות התחליפים המודרניים. הצורך הזה גורם לנו להמשיך ולחכות לפרקים הבאים של 'אבודים' למרות הכל, כי הכותבים שלה מפזרים במיומנות רמזים לאיזו אמת גדולה שמסתתרת מאחורי כל זה (ושככל הנראה גם להם אין מושג מה היא), הוא גרם לנו להתמכר ל'תיקים באפילה', לראות את כל הטרילוגיה המקדימה של 'מלחמת הכוכבים', ואפילו להדיח את הארי פוטר מראש רשימת רבי המכר של אמזון. אנחנו לא באמת ציניים כמו שאנחנו נהנים לחשוב, אנחנו רק מחפשים תרוץ סביר לפני שניתן לעצמנו לשקוע בעולמות מיתולוגיים ורוויי פאתוס.

2 תגובות ל“מתקפת הקדימונים”

  1. פוסט מעניין לאללה. תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת דרור שניר:

    מצויין. כיף לעבור על הארכיון שלך.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting