שינוי שיטת הבחירות בארצות הברית

בטור קצר ומרתק בניו יורקר מספר הנדריק הרצברג על השינויים המתרקמים בימים אלה בשיטת הבחירות האמריקאית מתחת לאפה של החוקה.

ולמה מתחת לאפה? כיוון שהחוקה האמריקאית מטפלת בתהליך בחירת הנשיא על ידי אלקטורים המייצגים את המדינות השונות, אבל אין בה התייחסות למועמדי המפלגות, או למפלגות, אין בה אפילו התייחסות לזכות ההצבעה של האזרחים בבחירת האלקטורים (והרצברג מצטט את פסיקת בית המשפט העליון מדצמבר 2000 המזכירה לציבור את העובדה המפליאה הבאה “The individual citizen has no federal constitutional right to vote for electors for the President of the United States.”).

שיטת הבחירות הנהוגה בארצות הברית הותירה יותר ויותר אזרחים מנוכרים לתהליך בחירת המועמד לנשיאות, ואחר כך גם לבחירת הנשיא. כיוון שמועמדי המפלגות נבחרים בסדרה של מערכות פריימריז במדינות השונות, נוצר מצב ובו למדינות הראשונות בהן נערכים הפריימריז יש משקל מכריע בתהליך הבחירה. לאנדרדוג יש סיכוי לזנק קדימה רק אם נחל הצלחה באחת מאותן מדינות, הצלחה שתקנה תנופה מוראלית לתומכיו ותאפשר לו לגייס כסף להמשך המאבק. גם המועמדים המובילים משקיעים את עיקר המאמצים שלהם במדינות המקדימות לערוך פריימריז, מתוך ידיעה שרבים מהמתחרים ינשרו מהמרוץ אחרי מספר כשלונות. אבל למדינות שאחרו לערוךאת הפריימריז נמאס, ומסתר שבפברואר הקרוב ייערכו הפריימריז בו זמנית ב-22 מדינות, המייצגות 60% מהבוחרים, 18 מתוך ה-22 הקדימו (או מקדימות בימים אלה) את מועד הפריימריז שלהן כדי להשתתף ברגע ההכרעה.

אבל הפריימריז הם רק קצה אחד של המרוץ. גם בבחירות עצמן רוב מכריע של האזרחים מוזנח על-ידי המפלגות שמעדיפות להשקיע את המאמץ בכעשר מדינות מתנדנדות ולא באלה המובטחות או אבודות להן מראש. גם בחזית הזו נראה שצפוי שינוי מרענן. מרילנד מתעתדת להיות המדינה הראשונה שתחייב את האלקטורים שלה להצביע למועמד לנשיאות שיזכה ברוב הקולות של כל חמישים המדינות (ומחוז קולומביה לדקדקנים). מספיק שקליפורניה הכחולה וטקסס האדומה תאמצנה החלטה דומה כדי לשים קץ לדרמות ההכרעה בסגנון פלורידה של 2000 ולהפוך על פיה את שיטת הבחירות האמריקאית. כל זה, כאמור, בלי לגעת בחוקה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

6 תגובות ל“שינוי שיטת הבחירות בארצות הברית”

  1. מרתק לראות איך השינויים מגיעים מלמטה. בסוף לא תהיה ברירה ויאלצו לעדכן את החוקה, למרות שזה קשה לעשות שינויים

    [להגיב לתגובה זו]

  2. חזי: בניגוד לדיון המתפתח אצלך בנושא הנשק, כלל לא בטוח שיהיה צורך בשינוי החוקה בכל הנוגע לשיטת הבחירות, וזאת כיוון שהחוקה משאירה מקום אינסופי כמעט לפרשנות ולשינויים, כפי שציינתי, היא אפילו לא מזכירה את מעורבות האזרחים בתהליך בחירת הנשיא.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. הבעיה העיקרית היא קיומו של ה"electoral college" – אותם אנשים שאינם מחוייבים לכלום, ולמיטב הבנתי, החוק המדינתי אינו יכול לכפות עליהם להצביע באופן כזה או אחר. כלומר, גם אם מרילנד ומדינות אחרות תאמצנה את החקיקה המוצעת, הן לא תוכלנה לכפות על אותם "חבר המצביעים" להצביע בהתאם לחקיקה. הרי אפילו להצביע בהתאם למפלגה שהם משוייכים אליה הם לא חייבים. ברמה התיאורטית, האזרחים בוחרים את "מצביעי העל" (ולא את הנשיא) לפי האמון שלהם בשיקול דעתו של מצביע העל המועדף עליהם, והם מצביעים לפי מה שנראה להם. מעשית, זה לא קורה, כי מצביעי העל שקופים לגמרי עבור האזרחים. אבל עדיין יש להם הזכות להצביע איך שבא להם. עד היום אף הצבעה סוררת שכזו לא גרמה לשינוי תוצאות הבחירות, אבל זה רק עניין של מזל.

    קצת מזכיר את המצב באלברטה (אם אני זוכר נכון), בנוגע להצבעה לבית העליון שם: המחוז הקנדי החליט שנציגיו לבית העליון יבחרו בבחירות מחוזיות (ולא סתם ימונו כנהוג בשאר קנדה). רק מה? שלא המחוז הוא שממנה את הנציגים, אלא ראש הממשלה הפדרלי. כך שהחקיקה המחוזית קובעת רק שראש הממשלה המחוזי (פרמייר) ימליץ בפני ראש הממשלה הפדרלי (שימליץ בפני נציגת המלכה) על המועמד שזכה בבחירות. ואכן, המחוז מקיים בחירות לבית העליון, והפרמייר ממליץ לראש הממשלה, וראש הממשלה מתעלם ממנו יפה יפה וממנה מי שבא לו.

    (מממ… מעניין אם זה השתנה תחת הרפר – הרי הוא תמיד דגל בדמוקרטיזציה של הבית העליון. לא שמעתי על זה כלום. צריך לבדוק. המפף).

    [להגיב לתגובה זו]

  4. (עדכון: כן, זה השתנה. הארפר הודיע שהוא ימנה את ראשון הסנאטורים הנבחרים עם פרישתו של אחד הסנאטורים הותיקים של אלברטה (סנאטורים נבחרים לכהונה שמסתיימת רק בהגיעם לגיל 75). זה בטח לא מעניין אותך. סליחה על ההפרעה).

    [להגיב לתגובה זו]

  5. iod: מתוך הערך המתאים בויקיפדיה עולה כי פסיקת בית המשפט העליון קבעה שהאלקטורים של מדינה מסויימת כפופים לחוקי המדינה ולכן מותר למדינה לנקוט בצעדים כנגד אלקטורים סוררים (Faithless electors), נכון שצעדים כאלה לא ננקטו מעולם, שהפסיקה הנוכחית מתייחסת רק לאלקטורים שבחרו לסרב להצביע למועמד שעבורו היו אמורים להצביע (ולא כאלה שהחליפו נאמנות), ונכון שהצעדים שיינקטו יבואו רק לאחר מעשה, ובכל זאת אין להתייחס לאלקטורים כאל עצמאיים לחלוטין.
    יחד עם זאת ברור שהחלטה כמו זו שמתרקמת במרילנד תעמיד את מוסד האלקטורים במבחן משמעותי יותר מכל מה שראינו עד היום, כיוון שאלקטורים יידרשו להצביע עבור מועמד מהמפלגה הנגדית לשלהם על פי חוק, ועדיין, קשה לי להאמין שיהיו מי שיבחרו להטות את תוצאות הבחירות בהחלטה אישית.
    לגבי אלברטה, למה לא מעניין? בטח מעניין, ואם כבר, מה המקבילה של הסנאטורים הקנדיים בארצות הברית, או בישראל, האם הם שקולים לחברי כנסת? האם יש מקרים של נערי פלא פוליטיים שהגיעו לסנאט בשנות השלושים לחייהם וזכו לארבעים שנים של כהונה מובטחת?

    [להגיב לתגובה זו]

  6. סנאטורים בקנדה מקבילים לחברי בית הלורדים הבריטי – אנשים מבוגרים (בעיקר "elder statesmen") שממונים כסוג של תואר של כבוד לתפקיד שאין לו הרבה משמעות. רשמית הסנאט נועד לשמש מקום של "שיקול דעת נוסף" ויש להם סמכויות וטו מוגבלות כלשהן. אבל האמת היא שהם לא אמורים לעשות הרבה – בין השאר בגלל שהם לא נהנים מלגיטימציה ציבורית משום שהם אינם גוף נבחר.
    הייתי אומר שהמקבילה הכי קרובה לזה בישראל זה הנשיא, אבל אני חושש שבימינו זו השוואה קצת מעליבה.

    בכל מקרה, אין "נערי פלא פוליטיים" שמגיעים לסנאט בשנות השלושים בחייהם, כי זה נשמע לי כמו קבורה מוקדמת.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting