אמן הציוץ הקצר י"ח – מהירות הזמן

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז

הוא בן שבע.

המבוגרים מצטופפים סביב קערת פיצוחים, מחכים לפתיחת המשחק. נדמה שהם משתהים בכוח, משחקים עם כל גרעין חמניה בין אצבעותיהם לפני שהם מושיטים אותו לפיצוח. חרדים לראות את הקערה מתרוקנת בזמן שהפרשנים עוד מלהגים תרחישי עלייה לשלב הבא.

אם יכריחו אותו יידע לספר שהם ישבו בקומה החמישית של בית דירות שגרתי, אבל בזכרונו זה עדיין מגדל נישא שחלון ענק קרוע בו לכיוון אורות העיר המסתוריים, משקיף על הסופה המשתוללת בחוץ.

"אולי תביאו בינתיים משהו לשתות?" שאל אבא שלו, ואמא, שתמיד דווקא הסבירה לו כמה חשוב לשתות הרבה נעצה באביו מבט נוזף שהתקשה להבין. שני בקבוקים הונחו במרכז השולחן, כשהתעניין הסבירו לו שגם זה רק למבוגרים. הביאו לו כוס קולה.

בסוף זה היה סבא שלו שהבחין בשעמום, הושיב אותו ואת דודי על הברכיים מול החלון, לימד אותם למנות את השניות בין הבזק הברק לבין קול הרעם, לחלק בשלוש, לחשב את המרחק. מהירות הקול, מהירות האור.

אחר כך התחיל המשחק, קערת הפיצוחים התרוקנה והתמלאה, עוד ועוד כוסות נמזגו,השעון הקטן בפינת המסך התקדם ועצר חליפות. מרווחי הזמן בין ברק לרעם הלכו והתקצרו. שש עשרה שניות לסיום המשחק הבהבו בפינה, והשעון עצר לפסק זמן.

"וואו, סבא! זה היה ממש קרוב, ראית? אפילו לא הספקתי לספור שנייה אחת" צעק בהתרגשות.

השחקנים עלו למגרש מחדש, מעודדים זה את זה לקראת המהלך שיכריע את המשחק. הברק והרעם הגיעו הפעם ביחד.

מסך הטלוויזיה הבהיק לרגע עם הברק, ואז גווע, קודר כמו השמיים שבחוץ.

הוא יושב על כיסא פלסטיק בפיצוציה.

טפטוף האנשים הנבלע בין דלתות הבר שמולו מתגבר בהדרגה, הופך לנחיל, אחר כך לזרם. הצ'ייסרים כבר מזמן לא בחינם. הוא מסתכל עליהם, מנסה לנחש מי עוקב אחריו, אחרי מי הוא עוקב. קם מהכיסא, נכנס לפיצוציה. "יש לך משהו יותר חזק מבירה?"

המוכר שולף בקבוק ברנדי ריק למחצה מהארון שמתחת לפיצוחים. "זה לא ממש חלק ממה שאנחנו מציעים כאן קבוע, זה בעיקר לחברים, אבל קח תמזוג לך, נראה לי שאתה צריך את זה", והוא מושיט לו את הבקבוק עם כוס חרסינה לבנה.

"עזוב, קח את הבקבוק לשולחן, תחזיר כשיספיק לך, לא יודע למה, תפסת אותי במצב רוח טוב היום".

דרך חלונות הבר הוא רואה את הבזקי הפלאשים של הטלפונים הסלולריים, סופר את השניות, מחכה להודעה על תמונה חדשה שתקפוץ בטוויטדק שלו, מחשב את מהירות הדאטה, שקלול מורכב של נפח קובץ, חבילת גלישה, ספק שרות, מערכת הפעלה, מעבד. תוהה איזה מרחק עברו הביטים האלה כדי לשאת אליו תמונה שצולמה רגע קודם במרחק של עשרים צעדים ממנו.

משהו מתחיל להתרחש בפנים. מישהו עולה על במה ומדבר, הוא לא יכול לשמוע כלום, מתעדכן דרך מסך האייפון. קורא בדיחות על דברי התודה, הערות על הארגון.

שני צעירים דתיים נכנסים בריצה, מבטיהם מתרוצצים בדאגה. "מהר, תן לנו סיגריות, לפני שישימו לב שנעלמנו". "סיגריות זה מצווה" מחייך אליהם המוכר, מניח שתי קופסאות טיים על הדלפק. הם מודים בחופזה וממהרים להיעלם. "מהישיבה ליד, כל לילה אותו סיפור" עונה המוכר לשאלה שלא שאל.

"יש סיגריות בודדות?" הוא שואל, מפתיע את עצמו. המוכר מצביע על כוס פלסטיק והוא שולף ממנה סיגריה. השאיפה הראשונה כמעט חונקת אותו, השנייה עוברת חלק יותר עם לגימה קצרה מהברנדי. הוא מתיישב בכיסא שוב, לוגם מהברנדי ושואף מהסיגריה במרווחים קצובים.

קול מוכר מאחוריו מבקש מהמוכר בורקס "מטורפים לגמרי עם המחירים שם, זין אני מזמין אצלם אוכל". עוד הבזק של פלאש, הפעם מתוך הפיצוצייה.

"דודי" הוא בוהה באחיו, שצוחק אליו מאחורי הטלפון שלו, מתקשה לעכל, מסרב להאמין, עד שעיניו נחות על המדבקה @DudiBHK.

"מה אתה עושה פה לעזעאזל?" הם שואלים ביחד.


המשך יבוא

תגובה אחת ל“אמן הציוץ הקצר י"ח – מהירות הזמן”

  1. […] ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting