אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח

"תגיד, מותר לך לשתות ולעשן בכלל?" דודי שואל בחיוך מתגרה, גורר כיסא פלסטיק ומתיישב מולו.

"דווקא יש מחקרים מעניינים שקראתי, יש אפילו טענות ש…"

"צוחק איתך, מה אתה מתחיל לחפור? תן לשתות קצת".

כוס החרסינה עוברת מיד ליד. מבט חטוף לכיוון הטוויטדק, עשרה ציוצים מאז הבזק הפלאש של דודי.

"אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל שוב.

"זוכר את הבלוג שעזרת לי לבנות ברגע האחרון?"

הוא מהנהן בחיוך.

"אז הבוס שלי ממש התלהב, עכשיו אני אחראי סושיאל מדיה בחברה, ארגנתי עמוד בפייסבוק, פתחתי בטוויטר, אני מתחיל ללמוד את התחום. מה אני יכול להגיד? זה קצת נראה לי בולשיט אבל הבוס לחוץ על זה, וזאת עבודה קלה. תגיד יש לך עוד סיגריה בשביל אחיך?"

הוא מביט בדודי בזלזלול שהוא מקווה שאינו גלוי. בזוי כל כך, עם שם המשתמש האישי-תאגידי שעל המדבקה, עם ההתעקשות להגיע לאירוע ואז לצאת החוצה בגלל קמצנות. עם הנזיפה הפטרונית שלו קודם, ועם הגניבה הזו של סיגריה אסורה בחסות אירוע שנראה לו בעצם פאתטי.

הוא מצביע לעבר הכוס שעל הדלפק, וכשדודי קם הוא מנצל את ההזדמנות לקרוא כמה ציוצים, לנסות להבין את מחיאות הכפיים ששמע רגע קודם. בפנים התחילו להודיע מי זכה בהצבעה. עכשיו כולם מברכים את הזוכה הידוע מראש בקטגוריית הפיד האינפורמטיבי ביותר, הציניות, אם יש כזו, נשמרת לערוצים אחרים, פומביים פחות, או לפחות לרגעים אחרים.

כשראשו עולה מן המסך דודי כבר ניצב מולו שוב, נקודת האור הכתומה של קצה הסיגריה פועמת בקצב השאיפות. פתאום שניהם נראים לו עלובים כל כך, גונבים סיגריות אסורות מול אירוע חסר הגיון ששניהם טרחו להגיע עד אליו, כל אחד מסיבותיו, ואז נשארו בחוץ, לבד.

"תכלס" אומר דודי וקוטע את קו המחשבה שלו "לא מבין את הקטע של טוויטר. כשרצו את הבלוג עוד הבנתי, אפילו עמוד בפייסבוק עובר, אבל הטוויטר הזה. חתיכת כאב ראש, וכולם רק רצים לצרוח ברגע שאתה שם בפנים לינק שיווקי אחד. מה אני פסיכי? אני שם בשביל לספר בדיחות ולקוות שזה ישפר את התדמית של החברה? אבל הבוס בלחץ. חשוב לו שנהיה גם בטוויטר, כי הילדים שלו מדברים על זה".

"כשאני חושב על זה, אתה עוד לא אמרת מה אתה עושה כאן".

הוא משפיל מבט נוסף לאייפון, מגלה מי זכה בקטגורייה נוספת שהוא אפילו לא מצליח להבין מה היא אמורה לייצג. כשהוא חוזר להסתכל על דודי הנקודה הכתומה ממשיכה לפעום, מתקרבת אל קצה הסיגריה. פתאום הם נראים לו קרובים כל כך, גונבים ביחד סיגריות אסורות מול אירוע חסר הגיון שהגורל המשותף הוביל אותם אליו, ואז השאיר אותם בחוץ, ביחד.

הוא מסתחרר, נקרע בין הרצון לספר לדודי הכל, לפרוק מה שמטריד אותו, לבין הידיעה שסביר להניח שייתקל שוב בצחקוק נבוך במקרה הטוב, בבוז גס במקרה הסביר.

"גם אני לטוויטאפ" הוא ממלמל בסוף, אני זה "@*******".

דודי בוהה בו לרגע, "מוכר לי השם הזה, אמרו לי ששווה לעקוב אחריו אם רוצים להבין מה קורה כאן, זה אתה? בחייך, אם זה אתה, אתה חייב להיכנס. חולים עליך שם בפנים, החברים המשוגעים שלך".

"אני לא יכול" הוא עונה, ופתאום הוא מוצא את עצמו ממשיך לדבר, לא מצליח להפסיק, מספר על כל התקוות והקשרים שמצא בטוויטר, על הפרגון והאהדה, ועל האופן שבו הכל קרס בכל פעם שבא במגע עם המציאות. הוא לא מפסיק לדבר גם כשמכריזים בפנים על הפיד המוזיקלי המוצלח ביותר, ואז עוברים למיקסטייפ החגיגי שנערך על-ידי המועמדים.

"כשהיתה ההתארגנות להוסיף אותי כמועמד לפיד המוצלח ביותר, הרגשתי שאני חייב לבוא, לפגוש את האנשים האלה, להסביר להם כמה זה היה חשוב לי, כמה זה משמעותי בשבילי. אתה יודע מה, היתה לי אפילו מחשבה שאולי אני אזכה, נגד כל הסיכויים. אבל אז עמדתי כן בחוץ, ו[email protected]קרנף נכנס לפניי, וחשבתי שיש לו סיכוי הרבה יותר טוב ממני לזכות. אבל עוד יותר מזה חשבתי על זה שאני אכנס ואגיד מי אני, וכולם ירוצו רגע לראות, ויעלו עשרות תמונות שלי לכל מיני שרותים, ויגידו שוואלה לא ככה דמיינו או איזה קטע בדיוק ככה דמיינו, ואחר כך עוד איזה שניים יישארו לדבר איתי, או יזמינו אותי לשבת איתם בשולחן ואני ארגיש כמו אידיוט שנדחף לשיחה של אחרים. והערב ימשיך, ואז כשיגיע הרגע של הכרזה על הזוכים, נניח אפילו שבדרך נס אני אנצח, אז כולם יגידו לי שמגיע לי ושאני תותח, ואני אעמוד שם והלב שלי ידפוק כמו משוגע, אני בקושי אצליח להגיד תודה, ואז רגע אחר כך הם כולם יחזרו לעניינים שלהם, ואני אשאר לבד עם תעודה ואיזה פרס מפנק, ועם הידיעה שבעצם זה היה הרגע שלי, ושלאף אחד לא ממש אכפת".

כשהוא גומר סוף סוף לדבר, דודי מחייך אליו, מושיט לו עוד סיגריה. הוא מנסה לקרוא את החיוך הזה, פעם היה מזהה כל רמז בפנים שמולו, עכשיו הוא מתלבט, עדיין חושש ממכה אכזרית שתונחת במפתיע, עדיין תוהה אם לא הלך רחוק מידי. פתאום הוא חושב שהשמיט כמה פרטים חשובים בדרך.

"שוב אתה חושב יותר מידי".

"אולי, אבל אני יודע שלאף אחד לא אכפת מזה כמו שלי אכפת".

"אתה חושב שאתה יודע הכל, מה?"

"למה אתה אומר ככה?"

"כן, אז כל אחד מהדפוקים האלה בפנים, כולל אותי כאן, הגיע לכאן מאלף ואחת סיבות, ולא כולן קשורות בכלל לטוויטר המעפאן הזה, ואף אחד הוא לא אתה, ואף אחד לא יודע ולא יכול לדעת כמה זה חשוב לך, אבל זה לא אומר שאתה צריך לשבת פה כמו אידיוט רק בגלל שאתה מפחד להפגיש את המציאות עם איזה חלום שאתה יודע שהוא לא קיים. אז אף אחד לא יחשוב שהבחירה שלך לפאקינג פיד של השנה היא אירוע מכונן בהיסטוריה של טוויטר או של מדינת ישראל, אז מה? אז אנשים בפנים לא יפסיקו את כל השיחות שלהם ואת כל החיים שלהם רק כי הם גילו שאתה מסתתר מאחורי השם שלך. נכון, וכדאי שתתגבר על זה. אבל הם חולים עליך שם, והם ישמחו לדבר איתך, והם ישמחו לשבת איתך. בטח, יש כאלה שרק יכתבו מייד לצייצני השבוע וישלחו תמונה שלך, ואחרים שאפילו לא שמעו עליך בטוויטר, אבל יש הרבה מאוד שירצו להיות חברים שלך באמת, שישמחו לפגוש אותך, שאתה, באיזשהו אופן שאני לא ממש מבין, חשוב להם. אבל לא, שכחתי, לשבת בחוץ בפיצוצייה, זה מסתדר לך יותר טוב עם איזה תסריט דמיוני".

הוא לא מסוגל לענות.

"שמע, הבורקס שלי כבר נגמר, עוד שתי שכטות אני מכבה את הסיגריה. אולי תפסיק לחשוב כל כך הרבה ותבוא אחריי פנימה. אני לא אספר לאף אחד שאני אחיך, שלא יהיו לך פדיחות".

"חשבתי ככה" דודי אומר כשהוא נשאר נטוע בכיסא. "מה אני יכול להגיד לך? בחירה שלך".

דודי מתעלם מהרמזור האדום וחוצה את הרחוב הריק בצעדים מהירים, מקפיד לא להסתובב לאחור.

"עצור" הוא צועק לו "אני רק משלם פה על הברנדי ובא".

"זה עליי, אמרתי לך" מחייך אליו המוכר "אני רואה שזה עזר".

המשך יבוא

* חלק חשוב בפרק הזה, כמו גם אלמנטים מסויימים בפרק הקודם הם מחווה לתמונה מתוך הסיפור צלקות של עוזי וייל. התמונה הזו, של שיחה לילית בין אב לביתו בפיצוצייה ליוותה אותי במשך שנים (גם כשכבר לא זכרתי מי היו הדמויות ומה היה הרקע) כמופת ליכולת למצוא נחמה ואופטימיות במקומות מפתיעים.

תגובה אחת ל“אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*”

  1. פוסט שונה מהאחרים. לא עניין של טוב או רע, פשוט אתה בדרך כלל מגלגל את הדברים אחרת, לא על ידי מישהו מבחוץ שעוזר לכוון את הגיבור ולסדר לו את המחשבות. אני טועה?

    אה, ויותר מידי "סיגריות אסורות", ואני בכלל לא הבנתי למה הן אסורות.

    בנוסף, רק עכשיו שמתי לב לחיווי למצב של אין תגובות: "דממה דקה". יפה. ביטוי נאה שצריך להשתמש בו יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting