יכול להיות שזה נגמר? אמן הציוץ הקצר כ' – מקום נקי, מואר היטב*

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח, י"ט

אני צופה בהם מרחוק, רואה אותם מחליפים טפיחה ידידותית על הכתף לפני שהם נבלעים בחלל האפלולי שמאחורי דלת הבר, עוצרים להפוגה קצרה ליד השולחן הנטוש שבכניסה. כותבים משהו על מדבקה, מצמידים אותה לחולצה המקושקשת.

כשאני מתכופף להחזיר את בקבוק הברנדי לארון עיניי נחות לרגע על השעון. רק עכשיו אני שם לב שההחלפה שלי כבר עברה לפני רבע שעה, אבל היא עוד לא כאן. זה בסדר, אני חושב לעצמי, כולם כבר יודעים שאני לא ממהר, אז ייקח עוד כמה דקות. במקום להחזיר את הבקבוק למקום אני לוקח אותו לשולחן שבחוץ, מוזג ממנו לכוס חד-פעמית שמונחת ליד מתקן הברד. צופה בערבול האיטי של התכול הזרחני.

מחיאות כפיים עמומות עולת מתוך הבר שממול כשאני מרוקן את המאפרה משלושה בדלי סיגריות, שוטף אותה בכיור, מעביר סמרטוט לח על פירורי הבורקס, מתיישב למנוחה קצרה מתחת לאור הפלורסנטי שנשפך על המדרכה.

מחשבותיי נודדות אל שניהם, אל שברי השיחה שהצלחתי לקלוט מהשולחן. מקווה שמחיאות הכפיים הן סוג, גם אם חלקי ופגום, של הפי אנד לסיפור הזה, שפיסות ממנו נישאו אליי קודם.

כשהיא מגיעה לבסוף אני אפילו לא טורח להציץ בשעון. אני מנחש שהאיחור כבר מתקרב לשעה, אבל לא ממש אכפת לי.

"סליחה" היא מתנצלת בכל זאת "היה לי דייט מוצלח אחרי חודשים של אכזבות, לא רציתי לחתוך לו באמצע".

"איזה יופי, לא קרה שום דבר".

"איך הולך?" היא מצביעה לכיוון הבר בצידו השני של הרחוב.

"כצפוי, רק אחד הפעם, נכנס בסוף".

"כל פעם אותו סיפור, הא?"

"כן, לכי תביני מה כל כך קשה להם".

אני חושב על הזקן החרש שגמר חצי בקבוק ברנדי אתמול בערב. על השמועה ששבוע קודם ניסה להתאבד. אני חושב על העובדים הזרים ששותים את הלילה לפני שייצאו לעוד יום של עבודה מתסכלת.

"כל אחד והצרות שלו". היא מושכת בכתפיה.

"כן, אה?"

אני שונא את האפלולית וההמולה, את המוזיקה הרועשת, אבל אני נכנס בכל זאת, קצת כדי לגנוב מבט לסוף הסיפור, קצת כדי למתוח את הזמן עוד כמה רגעים. אני מחכה על הבר לכוסית של אלוף הארק ועיניי סוקרות את הסביבה.

ראשון אני מאתר את זה שהזמין בורקס. הוא מחליף כרטיסי ביקור עם שלושה זרים, נדמה שהם מתאמים ביניהם פגישת המשך, אני זוקף לעברו אגודל וממשיך בסקירה. הכוסית מונחת מולי, צלוחית עם קוביות קרח לצידה. אני משלם ואז מרוקן אותה בלגימה מהירה. משאיר את העודף ליד הצלוחית.

"עוד משהו?" אני שומע את הברמן שואל בקוצר רוח. אני מנחש שהוא לא מרוצה מלקוח חדש שנחת עליו דווקא כשהמקום מתחיל להתרוקן.

"זה הכל, תודה" אני עונה לו. עיניי פוגשות סוף סוף את השני. הוא יושב ליד שולחן, ידיו אוחזות תעודה מודפסת על בריסטול משרדי ומעטפה קטנה. אני תוהה אם דמיינתי אותן רועדות. חבריו לשולחן מחייכים כשהוא מדבר.

"תודה" הוא אומר כשמבטינו מצטלבים לרגע.

"זה שום דבר" אני עונה לו וקם ללכת.

זה שום דבר. בשבילי הכל  שום דבר דבר.

What did he fear? It was not a fear or dread, It was a nothing that he knew too well. It was all a nothing and a man was a nothing too. It was only that and light was all it needed and a certain cleanness and order. Some lived in it and never felt it but he knew it all was nada y pues nada y nada y pues nada. Our nada who art in nada, nada be thy name thy kingdom nada thy will be nada in nada as it is in nada. Give us this nada our daily nada and nada us our nada as we nada our nadas and nada us not into nada but deliver us from nada; pues nada. Hail nothing full of nothing, nothing is with thee.

מכירים את זה שכבר שלוש בלילה ואתם לא רוצים ללכת הביתה ואז אתם חושבים שזה בסך הכל נדודי שינה ובעצם הרבה אנשים סובלים מאלה? אז זהו! אבל לא באמת

סוף, לעת עתה.

* הפרק הזה הוא מחווה, על סף הגניבה, לסיפור בעל שם זהה של המינגוויי, ממנו נלקח גם הציטוט שלפני סיום כמובן. עוזי וייל חתום על תרגום של הפרק לעברית, ונדמה לי שתמונת הפיצוצייה מתוך "צלקות" היא מחווה של וייל לסיפור הזה. נדמה לי אפילו שקראתי את וייל אומר את זה פעם. בכל מקרה, כאן תוכלו למצוא את הטקסט המקורי.

6 תגובות ל“יכול להיות שזה נגמר? אמן הציוץ הקצר כ' – מקום נקי, מואר היטב*”

  1. מה, נגמר? #מסימני_ההתמכרות

    [להגיב לתגובה זו]

  2. איזה יופי. ואפילו נחמה. נתגעגע.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מה שרועי אמר. אבל כן, סוג של הפי-אנד, כלומר עד כמה שיכול להיות כזה בחיים. בדרך כלל הדברים לא מושלמים בחיים, כמו שאמרת, אבל אני לא חושב שזה שהם "חלקי" הופך אותם גם ל"פגום".

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] בסופו של הסיפור הגיבור מתלבט אם ללכת או לא ללכת לטוויטאפ, המפגש החברתי שקהילת טוויטר מקיימת. בעוד הוא מחכה מחוץ למקום שבו הטוויטאפ מתקיים הוא פוגש בהפתעה את אחיו. בעקבות השיחה עימו הגיבור מגלה שלמעשה גם אחיו פעיל בטוויטר ואפילו שמע עליו. הוא מתפייס עם אחיו ובעיקר מתפייס עם שאר קהילת טוויטר ומחליט לחרוג ממנהגו, להצטרף לטוויטאפ ולנסות להיות חלק מהקהילה. האמת שבקריאה הראשונה של הסוף קצת התאכזבתי ממנו מפני שהוא היה שונה מאוד מהאופן שבו ציפיתי שהסיפור יסתיים. אני דווקא ציפיתי לסוף יותר טראגי וקודר לאור הנימה הפאטאליסטית של הסיפור. חשבתי שהוא אולי יסתיים בייאוש מוחלט של אמן הציוץ הקצר שבעקבותיו הוא מוחק את חשבון הטוויטר שלו בתור מעין אקט סימבולי של התאבדות. הסוף של הסיפור נראה לי מפויס מדי, מעין ניסיון להשאיר את הקוראים עם טעם טוב בפה במקום לסיים את הסיפור כפי שהוא "באמת" היה אמור להסתיים. […]

  5. […] * שמו של הפרק הזה היה גם שם הפרק האחרון של אמן הציוץ הקצר, ראו הסבר שם**. […]

  6. […] to use the text is from here Share and […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting