קלאסה אחרת, אנפלאגד – המיטה (מיכל)

שבע שנים היו צריכות להיות שוות משהו, שבע שנים בלי שום בעיה, בלי אף צ'ק שחזר, בלי תלונות של השכנים, כל החשבונות בהוראת קבע מסודרת, אפילו שנתיים בוועד הבית.

אבל בעלת הבית נחושה. זה מה שהולך היום, גם ככה אנחנו באים לקראתך מיכלי, שניים עשר צ'קים בשנה זה כאב ראש. שבע מאות שקל בחודש תוספת. ככה אנחנו עושים לכל הדירות בבניין.

היא מקללת ומתכווצת בפינת המיטה. עם הנטבוק על הברכיים. לפחות התקשרה כבר קודם לעבודה, דאגה שמישהו יחליף אותה במשמרת.

היא נזכרת איך קנתה את המיטה בגרושים, איך חיכו בשמש לחבר של ארי מהשייטת שיעזור לו לסחוב אותה במעלה הרחוב, ואז עוד שתי קומות בחדר מדרגות צר. המעקה עוד עומד מקולף בפינות.

אחר כך הוא עמד שם כמו אידיוט, שתה בטקסיות את הקפה הטורקי שארי בישל, כמו שהיו עושים בצוות. לאט לאט, בלגימות קטנות, מעלה זכרונות. כשסוף סוף הסתלק הם התנפלו ביחד על המיטה, אפילו לא טרחו למתוח סדין. חוגגים את החופש שחיכו לו כל כך.

שבע שנים וקווי המתאר של הכתם מאז עוד על המזרון, לועגים לה בכל פעם שהיא מחליפה סדין.

היא חושבת שיהיה אבסורדי לשלם למובילים על סחיבה של הגרוטאה הזו. אולי עדיף שתיפטר ממנה כבר.

האצבעות רצות על משטח המגע, היא מחפשת משהו לראות, לקרוא, להעביר את הערב הזה עד שתצליח להירדם.

בגרייפס הכל זז לאט, ים שישי בערב. היא לוחצת על הקישור העליון.

מה נשתנה?

כשהיא גומרת לקרוא היא כבר לא רוצה להישאר במיטה. נזכרת שחנות הרהיטים שבה קנתה את המיטה הפכה לפני כמה חודשים לפאב, ומתלבשת.

דממה דקה ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – המיטה (מיכל)”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting