סחים, יש להם ילדים

הבהרה קטנה: המילה סחים (או הסחים) משמשת בפוסט הזה בשני תפקידים שונים – פעם אחת כדי לדבר על האנשים שמאחורי בלוג הסחים ופעם שנייה כדי לדבר על האנשים שהינם "סחים". חשבתי להשתמש באמצעי גרפי כלשהו כדי להבחין בין שני השימושים אבל נראה לי שאין צורך.

כבר הייתה כותרת כתובה לפוסט הזה – היה אמור לבוא כאן עוד פרק של קלאסה אחרת, אנפלאגד. אבל באו הסחים ושינו לי את התכניות.

האמת היא שלא רציתי לכתוב עליהם שוב. חשבתי שהדיון, כאן, אצל נתאי ואצל אלי כבר מיצה את עצמו.

בשלב מסויים תכננתי לצייץ בטוויטר את כותרת הפוסט, להסתפק בזה.

אבל חשבתי שאהיה לא הוגן, שאפילו בשבילם זו הגזמה, שלא יכול להיות שהם חושבים כך. למרות שהעדויות, בואו נודה, היו שם.

אחד הפוסטים המוקדמים של בלוג הסחים הביא, תחת הכותרת ההורסת "קסדה בראש טוב" תמונה, פשוטה, נקייה, נטולת כל אלמנט של גיחוך, של אב ותינוק על אופניים, כשלראשי שניהם, שימו לב כמה סחי ועלוב, קסדה.

אחר כך, כשהבלוג כבר תפס תאוצה ומצוקת החומרים שלו נפתרה לפחות כבר לא חזרו דוגמאות כאלה על עצמן, אז חשבתי שזו היתה מעידה, שלא באמת הסתתר מאחוריה דבר, או שאולי הסתתר איזה דבר שהצלחתי לפספס. לא יכול להיות, חשבתי לתומי, שמה שאני רואה שם בתמונה נתפס בעיני מישהו כנלעג.

טוב, נו, טעיתי.

כי לפני ימים אחדים עלה שם פוסט שכותרתו "סחים, יש להם אמא". הפוסט מתחיל טוב, אני חייב להודות. יש שם ציטוט של אימייל חוכמה אווילי מהסוג שאנשים מקבלים לעתים מקרובי משפחה. אילו יותר פוסטים בבלוג הסחים היו מוקדשים לדברים כאלה, ולא להלעגה על אנשים שרוקדים ברחוב באופן שאינו עונה לאיזה אוסף קריטריונים חמקמק שאין צורך להגדיר, הייתי מקבל את בלוג הסחים בהבנה. אילו הפוסט ההוא היה נעצר בציטוט הזה הייתי יכול להבין אותו.

אבל לא.

הם לא עצרו שם. הם הוסיפו את הטקסט הבא

כל ההורים הם סחים. זו פשוט עובדה.

תראו מה קרה לחברים שלכם ברגע שנולד להם הילד.

הם מתחילים לדבר ברבים (“אנחנו מגדלים שיניים”), הם חושבים שזה בסדר להחליף חיתולים על השולחן בבית הקפה (“עשינו קקי?”)  והאמינו לנו, זה רק ענין של זמן עד שתתחילו לקבל מהם מיילים כאלה.

ואני חשבתי שאני מגזים.

יש כאן, כמו בהרבה פוסטים של הסחים, דיון מרתק וחשוב שאפשר היה לערוך. דיון בשאלה שאמורה להיות (לפי הצהרת הכוונות שלהם) במרכז העיסוק של בלוג הסחים – למה החברה הישראלית כופה על בניה (ובעיקר בנותיה) לראות בהורות חלק בלתי-נפרד מן המימוש העצמי שלהם. למה מי שבוחר שלא להביא ילדים צריך לעמוד מול חברה שמרנית שאינה יכולה לקבל את הבחירה הזו בהבנה.

אבל הסחים לא אוהבים דיונים כאלה, הם לא אוהבים דיונים בכלל, דיונים זה סחי. אז במקום לדון בשאלה חשובה באמת הם בוחרים להסביר לנו שכל ההורים הם סחים.

גילוי נאות: אני הורה (אבל בלי קשר, כבר סיכמנו שאני סחי), למעט כמה מקרים בודדים שאחריהם תפסתי את עצמי בבהלה בחודשי חייה הראשונים של הגדולה, לא יצא לי לדבר ברבים, בחמש שנים במצטבר של החלפת חיתולים לא יצא לי להחליף חיתול על שולחן בית קפה (או מסעדה או כל מקום ציבורי אחר) אפילו פעם אחת, ומיילים כאלה, נו באמת.

אתמול החליטו הסחים להקדיש לי פוסט. לי ולמיזם התגובה המטופש שלי, בלוג הצחים, שזכה, כמה מפתיע, לשם התואר סופר-סחי. הגבתי שם, אבל ידעתי שזה מיותר. כי הסחים לא רוצים דיון, הם לא רוצים ויכוח.

ואנחנו עם סחים כבר לא מתווכחים – עברנו את הימים האלו מתישהו אחרי 2003. אנחנו על סחים רק מצביעים וצוחקים.

וזה, בסופו של דבר, מה שמרתיח אותי באמת.

כי לסחים יש, לפחות לפי הצהרת הכוונות, משהו חשוב להגיד, משהו שמפריע להם בהוויה הישראלית, אם לשפוט לפי חלק מהפוסטים שלהם, יש סיכוי סביר שמה שמפריע להם, או לפחות חלקים נרחבים ממה שמפריע להם, מפריע גם לי.

אבל לדבר על זה מעייף אותם. הם רק מצביעים וצוחקים.

אז אני כועס. אני כועס על ההתחמקות מויכוח, מנקיטת עמדה, ומהתחייבות לעמדה שנקטת בה. על הפחדנות שבהגדרה רק על דרך השלילה, על הפחד מלהיתפס כשאפילו לרגע אחד קטן אכפת לך ממשהו מספיק כדי להתעצבן, כדי להגן על האמירה שלך. כי הסחים, יותר מכל, כך זה נראה, פוחדים מרגע כזה, רגע שבו הם כבר לא יכולים להתבונן מהצד בחיוך אירוני, רגע שבו הם מוצאים את עצמם מאמינים במשהו, מגנים עליו. אולי, סביר להניח אפילו, הם חוששים שברגע כזה יתעוות הפרצוף שלהם תוך כדי ויכוח, ולרגע קצר הם בעצמם יהיו, איך להגיד את זה, סחים.

50 תגובות ל“סחים, יש להם ילדים”

  1. אני לא מבין איך אתה ממשיך וטוען שאתה סחי. סחים, לפי מה שאני מבין מהאתר, הם האנשים הרגילים שלא חושבים. לכן הם עושים את כל מה שמקובל, לכן ההומור שלהם תמיד קונבנציונלי וחסר שאר רוח, ולכן החברותא שלהם נראית כאילו שהיא לקוחה מסרט מיינסטרים על חברותא. אם אתה חושב באופן עצמאי אתה לא יכול להיות סחי. לא נראה לי שאתה לא חושב ולא משכיל ולא מנסה לאתגר את עצמך.

    ואני לא מנסה להחמיא לך. אני מתעצבן על הטעות בהגדרה. איך אפשר לקבל את הביקורת שלך ברצינות אם אתה לא מבין מה זה סחי? אם אתה מחפש תכונות שליליות אצלך, אז אני חושב שאתה נודניק וקצת בוֹק. התכונה המצחיקה ביותר שלך היא הנטייה שלך להתחיל כל פוסט במטה-בלוגינג על מה הפוסט הזה היה אמור להיות או איזה פוסט אחר היה צריך להיות כאן; יש משהו רב חשיבות ופומפוזי בנטייה הזו. התכונות האלו קצת קשורות גם להתעקשות הפולנית שלך לטעון שוב ושוב שאתה סחי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. יוסי: למען הסר ספק, אני לא באמת חושב שאני סחי. לפחות לא לפי ההגדרה שמובאת בבלוג הסחים עצמו.
    מה שאני חושב, ושכבר הוכיח את עצמו, למרבה הצער הצפוי, הוא שאנשי בלוג הסחים (ואנשים מסביבתם) עושים לעצמם חיים קלים בכך שהם בוחרים להתחמק מביקורת על-ידי זה שיקראו לכל מי שינסה להיכנס לדיון סחי (או סופר-סחי). אני חושב שדווקא הבהרתי היטב את העובדה שלפי ההגדרה לפחות אני אמור להיות בצד שלהם.
    אני מעט מופתע מטענת הפומפוזיות, חייב להודות, אבל אולי אתה צודק. אצטרך לחשוב על זה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. כועס?על מה?
    חבורה ילדותית של אנשים שמעונינים להציג את עצמם כ"אחרים" מתוחכמים, אירוניים. או במלים אחרות – פתטיים.
    הם לא חשובים, בלון נפוח שיתפוצץ עוד יום או שבוע.
    צ'יקי ארד נראה הוגה דעות מעמיק לידם.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. יש סוג של דברים שלקחת אותם ברצינות זה ליפול למלכודת שלהם.

    צריך לדעת ללכת מסביב למלכודת ולעשות לה זין עם האצבע.

    ולחייך.

    ואפילו אם נפלת למלכודת, להבין את זה, לצאת ואז לעשות זין.

    ולחייך.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מה שחנן אמר

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אני לא מסכים לגמרי עם גישת ה-"קח את זה בחיוך". אם אנשים הם לא בסדר, לדעתי, אני אתעצבן עליהם. אתה אומר שלהתעצבן זה ליפול למלכודת שלהם, אבל גם לא להתעצבן, לקבל אותם כמוצדקים או לגיטימיים, זה גם ליפול למלכודת שלהם. אז אני אספוג עצבים אולי, ואתווכח ויכוח עקר וחסר תוחלת, אבל לפחות אני לא אשלים עם דברים שאני לא אוהב.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. אבנר, שכחת את הקטע של לעשות להם זין.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אם יורשה לי לרגע לטרחן, אבל באמת: כל הקונספט הזה שמקדש סטלנות לא נעים לי. ואני אמא, אז אני בטח לא נחשבת. יותר מזה- אני אמא סחית.

    בעצם: דוקא אולי בגל"ז מותר לי – הקידוש של הסטלנות לא שונה בעיניי מהקלות הבלתי נסבלת של ה"קוֹק". שקוקאין הפך לסם קטן וחמוד שאפשר למצוא שאריות ממנו בכל תא שירותים בעיר.
    הוא לא.

    וביננו: אתם מגעילים אותי.

    אה, והגיע הזמן שתבינו, כולכם, זה שאני גיטריסטית זה לא אומר ש"יש לי איך להסתדר" אז אולי תפסיקו לשאול?

    [להגיב לתגובה זו]

  9. מה שאני אוהב בבלוג שלהם את את הלוגיות המושלמת. במין מירמור אין קץ הם מלעיגים על הישראלי הזחוח (?!) שנהנה מהרגע (רק רגע קט של הנאה בשיגרה שוחקת – אבטיח על החוף, דרינק בבר, צילום לפני חתונה או אימייל שרשרת מטופש) או שסתם יש לו משפחה ומאידך הם מצהירים שהם לא אוהבים לעבוד ורק רוצים קצת ליהנות.
    בקיצור בורגנים מצויים – לא אוהבים עבודה, לא אוהבים דיון או מחשבה ורוצים רק הנאה קלושה של דאחקות על מישהו. שלום אסיאג מספק להם בידור עם בדיחות פרסים והם מספקים לעצמם בידור עם בדיחות סחים.
    נו.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. בלוג הסחים הזה בעיקר משעמם אותי. הם יותר מדי מלאים בעצמם מכדי שיהיה לי אכפת.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. גלעד, חנן, איתי, עדיגי: ראו תשובתו של אבנר.
    ובמעט יותר פירוט, או לפחות במלים אחרות: הם מרגיזים אותי באופן שמעט דומה לזה שבו אנשים מבריקים שעובדים במשרדי פרסום מרגיזים אותי. התחושה שכוח יצירתי, עם מניעים שבבסיסם הם טובים מתבזבז על קשקוש כזה. התחושה שאלה אנשים שאני אמור ויכול להזדהות לפחות עם חלק מהביקורת שלהם אבל הם בורחים מכל שביב אפשרות לייצר מתוכה אמירה אמיתית מייאשת אותי.
    אורן: נו, כן, מה שאמרת, בין השאר.
    נ.ב. איתי: לו היית משאיר כתובת אימייל אמיתית בתגובות הייתי יכול לדבר איתך בעניין עבודה שחורה. אתה מוזמן לשלוח אימייל לכתובת שמופיעה בעמוד צרו קשר (תחת קטגוריית האודות בבר הצדדי למעלה)

    [להגיב לתגובה זו]

  12. חנן: הבעיה עם הקטע של הזין הוא שזה דומה לגישה שלהם: לא לנסות להבין, להתווכח, לשנות – אלא רק ללעוג ולהמשיך הלאה. אני לא אוהב את הגישה. היא קלה מדי. אני לא באמת מאמין שאני אצליח לשנות את העולם, או אפילו בן-אדם אחד, אבל שווה להמשיך לנסות. אפילו בטוויטר אני עדיין נכנס לויכוחים מיותרים. :)

    [להגיב לתגובה זו]

  13. אבנר, זאת רק שאלה של סדרי עדיפות בחיים. אי אפשר לשנות את הכל ואת כולם.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. יו, איך פספסתי את כל האקשן. לא ידעתי שזה התפתח לויכוחים (או אי-ויכוחים) סוערים.

    תשמע, הם פשוט אנשים מאוסים, אנשי בלוג הסחים. מתחכמים ויומרניים ומתנשאים. אין שם באמת תקשורת. הם חתיכת קיר אטום. חארות של בני אדם.

    וכמו שאמרת וכמו שכולם מבינים, הדיסוננס זועק מכל עבר. אנשי בלוג הסחים הם פשוט סחים מהצד השני של המתרס. כבר לא ברור על מה הם מצביעים, רק ברור שהם בעצמם דוגמה קלאסית של הבורגנות הזחוחה והאטומה במיטבה. בורגנות שמתיימרת להיות חתרנות או שוליים. ומה יותר סחי מהעובדה שהם עצמם לא רואים את זה, ונשארים בעמדה הפסבדו-ביקורתית שלהם.

    הם מעצבנים, אבל בעיקר מתגלים כמגוחכים. אין כמו חוסר מודעות עצמית.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. התמונה של האבא עם הילד היתה הדבר הראשון שהקפיא לי את החיוך כשהצצתי לראשונה (ולאחרונה) בטאמבלר הסאחים. זאת היתה יכולה להיות תמונה שלי, חוץ מחולצת הכפתורים (סחים. הם לובשים חולצות כפתורים).

    (בתור אחד ששונא להצטלם כשאני מודע לזה שמצלמים אותי, אני יכול לקבל את מה שאלי כתב, שאנשים שעושים פוזות למצלמה זה נלעג. הבעיה היא שאנשי טאמבלר הסחים לא מסתפקים בזה. סחים. הם מביעים רגש.)

    עם זאת, אני נוטה להסכים עם חנן. לא להאכיל את הטרול. אתמול, במשמרת המחאה בכניסה לדהמש (סחים. הם עומדים בצמתים עם שלטים), היו כמה אנשים שקיללו אותנו ו/או עשו תנועות מגונות. שאבתי עונג רב מלנופף להם לשלום בשיא החביבות. שיתפוצצו.
    אם כי אני יכול להבין גם את הכעס שלך. (סחים. הם לוקחים דברים ללב.) לא נותר לי אלא להפנות אותך לדף מס' 386 במדרש XKCD. (סחים. הם גיקים. או שלא?).

    מעניין לעניין באותו עניין: אולי אתה לא יודע, אבל מִים ה"אנשים שצריכים להרוג" יקירך חזר לטוויטר עם טוויסט: בלי לכתוב "אנשים שצריכים להרוג". אתמול, Cusamano הביא את המים הזה למסקנה המתבקשת שלו, וכתב: "אנשים שאני לא אוהב". אז זהו: סחים. הם אנשים שאני לא אוהב.

    ולסיום, פנייה נרגשת לדן-יה: יש לך איך להסתדר? (סחים. סטלנים מגעילים אותם. וההפך.)

    [להגיב לתגובה זו]

  16. אבנר צודק, בהחלט, ואני פועלת ככה רוב הזמן (ויש שיגידו – אף יותר מדי בלהט). אבל במקרה של הסחים, פשוט לא אכפת לי. זה כל כך דבילי וכל כך אידיוטי עד כי זה פשוט לא מצליח לעצבן אותי. אז שיגידו שאני סחית (אמנם אין לי ילדים אבל אני בהריון אז זה כאילו נחשב). מזיז לי את קצה הביצה השמאלית (שאין לי).

    [להגיב לתגובה זו]

  17. צמע. אני מסכימה עם כל מילה שלכם כאן, אבל חייבת להביע כאן את מחאת הרווקים הנגזלים, ולתאר את התהליך בן שני השלבים באובדן חברים. אני לא חושבת שמדובר בתהליך סחיזציה, כמו שמדובר פשוט בהיעלמות. (מובא בלשון נקבה, מאחר שהוא נפוץ יותר כשמדובר בנשים לדעתי, אבל אולי אני טועה).

    א. חברתך הטובה מתחתנת (לעתים זה קורה בכל פעם שיש לה מערכת יחסים רצינית), ומאותו הרגע, היא כבר לא קיימת יותר כיישות עצמאית. הסיכוי להיפגש איתה בארבע עיניים, ללא בן הזוג (דבר שיגרום לך להרגיש מיותרת לגמרי) – מצטמצם משמעותית. אלא אם כן יש ספורט.

    ב. הזוג המאושר מביא לעולם ילד. זו שמחה גדולה, וברור שההורות דורשת זמן ומשאבים רבים. אולם מאותו הרגע ואילך, לעולם לא תוכלי להיפגש עוד עם חברתך, מבלי שהצאצא יהיה שם ברקע (אלא אם כן זה ממש מאוחר בלילה והבעל עשה טובה). וקרוב לודאי שהן יציעו לך לקפוץ אליהן (לרמת גן) לקפה, ולראות את הילד. הוא גדל כל כך יפה!

    למיטיבי לכת: הזמנה למסיבת יום הולדת שנה של הילד. למעשה, זו ולא הברית, היא הסגידה האולטימטיבית להורים. ואת יושבת שם, מוקפת בהמון ילדים, המון הורים, פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ באיזה פארק ברעננה, ואם יש לך מזל, אז גם יש מפעיל.

    וזהו. עד שלא תתחתני גם את, ותעשי ילדים (ותפגישו ביניהם אותם כי הם משחקים כל כך יפה), לא תראי אותה יותר. ומכאן שאין לך ברירה אלא לעלעל בפנקס הטלפונים שלך ולחדש את הקשר עם חברות שלא דיברת איתם שנים בתקווה שגם הן ננטשו על ידי כל חברותיהן הנשואות. ומה תעשי איתן? כמובן, תשבו ותקטרו על האמהות הנודניקיות האלה.

    (פאק. זה יצא פוסט, לא תגובה)

    [להגיב לתגובה זו]

    של ברמן Reply:

    מעניין שרון, כהורה טרי יחסית (כמעט שנתיים), אני דווקא מכיר את התופעה ההפוכה, למרות מאמצי התאמה לחברה הרווקית הישנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. מרמיט, בעקבות הפוסט של שחר נכנסתי שוב לטאמבלר, עכשיו יש שם גם תמונות שצולמו בלי שהמככבים בהן עשו פוזות למצלמה.
    זה רק מחזק את הדיון שלי מול אלי בפוסט הקודם, ומעניין אותי לשמוע מה יש לו לומר על זה, אבל עייפתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. טוב אני חושב שאת כל מה שהיה לי להגיד על בלוג הסחים כבר כתבתי בתגובות לפוסט הראשון שלך עליהם וגם בפוסט שהקדשתי להם בעצמי. אני רק אחזור על הטענה העיקרית שלי שמה שבאמת חשוב כאן לדעתי הוא התופעה של הסחיות – שנראה לי שרוב האנשים כאן מסכימים לפחות בעקרון שהיא אכן קיימת – ובין בלוג הסחים עצמו, שנראה לי שיש כאן הסכמה גורפת לגבי אי ההסכמה עליו, ובמיוחד לגבי האמביוולנטיות כלפיו (כלומר, גם מי שמחבב אותו מביע הסתייגות מסוימת ממנו וגם מי ששונא אותו מודה בחיבה מסוימת כלפיו לפחות ברמת העקרון).

    אני מסכים לגמרי שאין טעם לנסות להתווכח ישירות עם מי שעומד מאחורי בלוג הסחים (מותר בכלל להזכיר את השם שלו? כולם כבר יודעים מי זה?), מפני שהוא די עשה לעצמו חיים קלים בכך שכל מי שמביע ביקורת כלשהי נגדו מסומן אוטומטית כסחי שאין בכלל טעם לדבר איתו, כי הרי "הוא סחי". למרות שלהגנתו אפשר להגיד שלפחות הוא מפנה בבלוג לביקורת שאתה מעלה כלפיו (מתוך מטרה להסתלבט כמובן, אבל בכל זאת…).

    העניין הוא שאם הוא לא מעוניין לקיים שום דיון אז אני לא חושב שיש בכלל טעם לטרוח ולעשות את זה. זה בעצם ליפול לתוך המלכודת, להאכיל את הטרול, או כל דימוי אחר שנבחר להשתמש בו. אני גם חושב שכל הדיון מסביב לבלוג עצמו רק מחזק אותו ומפרסם אותו עוד יותר (וזה הרי משהו שאתה לא מעוניין בו). אם כבר אז עדיף לעשות את זה בצורה יותר עקיפה ומרומזת כי כל ביקורת ישירה או התייחסות רצינית כלפיו רק מחזקים את הטענה הבסיסית שלו. זה קצת כמו מה שאומברטו אקו אומר על הניסיון הנואל לנסות להתווכח עם מישהו שמאמין בתיאוריית קונספירציה: כל טיעון שתעלה נגדו מתוך מטרה להפריך את התיאוריה שלו רק ישמש בידו כהוכחה לכך שהקונספירציה אכן קיימת ומושרשת חזק.

    "סחים, אתה לא יכול להתווכח איתם".

    [להגיב לתגובה זו]

  20. המממ, אני לא אוהב לקפוץ להאשמות פזיזות. אולי זאת תקלה טכנית, או אולי באג שלי בהבנת מנגנון התגובות של טאמבלר…
    אומר רק שכתבתי תגובה בפוסט הנ"ל בבלוג הסחים. ראיתי שהיא התפרסמה. עכשיו רעננתי והיא נעלמה.
    היה כתוב שם:
    "סחים, הם מצביעים וצוחקים על סחים אחרים כדי לשכנע את עצמם שהם לא כאלה."

    עכשיו אפשר אולי להוסיף: סחים, הם מוחקים תגובות שלא מוצאות חן בעיניהם.

    להרחיב את גבולות האפשרי, עלק. המאמץ הניכר בתחזוק הפסאדה המאגניבה חושף את הסחיות המודחקת של זה שמפעיל את הבלוג הזה. (סחים, הם מדברים על עצמם בלשון רבים.)

    או בקיצור: "סחים, הם כותבים בלוג על סחים" (מרגוליס)

    [להגיב לתגובה זו]

  21. הי! שרון!
    "וקרוב לודאי שהן יציעו לך לקפוץ אליהן (לרמת גן) לקפה, ולראות את הילד. הוא גדל כל כך יפה!"

    זה היה מכוון אלי?

    וגם אם כן- פחחחחחחחחחחחחחחחחח

    :)

    למישהו יש איך להסתדר?

    [להגיב לתגובה זו]

  22. דן-יה – ממש לא היה מכוון אלייך (כי אף פעם לא הזמנת אותי לקפוץ לקפה ולראות את הילד!).

    אצלי זה בד"כ בכלל כל מיני הרצליה וכאלה. ואחת ש(רחמנא ליצלן)עברה לפתח תקווה אבל קוראת לזה "אם המושבות".

    [להגיב לתגובה זו]

  23. ופתאום הבנתי מה טאמבלר הסחים היה יכול להיות – הגרסה העברית של "דברים שאנשים לבנים אוהבים". למעשה – היה כבר פעם ניסיון לעשות לו גרסה עברית, ולטעמי אפילו ניסיון מוצלח, בחודשיים שהוא היה פעיל.

    [להגיב לתגובה זו]

  24. יש פה מלכודת עדינה מאד, שחנן שם לב אליה במידה מסויימת, אבל לא עד הסוף. האפשרויות הן לא רק סחים וסטלנים, כפי שכותבי בלוג הסחים היו רוצים לחשוב. יש סחים, סטלנים, ועוד קבוצה, והביטול של הקבוצה הזו, שאני לא עומד להגדיר אותה כאן, אבל אני חושב שגם לא ממש יש צורך להגדיר אותה כאן, כי רוב הקוראים פה הם כאלו, הוא מה שמרתיח (בצדק) את שחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  25. רוב האנשים, גם אלו שלועגים וקונפורמיות וגם אלו שלא, בסופו של דבר עושים ילדים, חיים ברמת גן או ביבנה ועובדים עבודות של 9-5 (או 9-11 אם זה הי טק). סביר להניח שהצעירים שאחראים על הבלוג הזה גם כן, באוד כמה שנים, יזמינו את חבריהם לראות את התינוק ויצחקו על צעירים שלא מבינים מה חשוב בחיים, ויתעצבנו עד צרחות על נשים שומרות שהן לא רוצות ילדים. בסדר – ככה זה בחיים.

    מה שמעניין אותי עכשיו זה מאחר ואתה יודע שבלוג הסחים הוא מטופש, לועג לאנשים ולא באמת קשור לשום דבר עמוק או מעניין במיוחד – למה אתה ממשיך לגלוש בו?

    [להגיב לתגובה זו]

  26. נתאי, אלי: סליחה. חטאתי. כתבתי את הפוסט הזה כתגובה אימפולסיבית כמעט למה שהתרחש אמש בבלוג הסחים, ושכחתי להפנות לפוסטים שלכם. יתוקן.
    איה: זו שאלה שלא נותנת לי מנוח, אם להודות על האמת, התשובה הכי טובה שיכולתי למצוא היא הסטריפ הישן של XKCD שמרמיט הפנה אליו.
    יובל: וואלה צודק, לא חשבתי על זה עד עכשיו.
    שרון: אין ספק שאת צודקת. מצד שני, הם באמת מדהימים הפשושים, כבר אמרתי לך.
    דן-יה: טוב, אני לא אשאל.
    אלי: שמע, אני מבין את גישת ה"להאכיל את הטרול", ובדרך כלל דוגל בה לחלוטין. כמו שאמרתי, הפעם אני מרגיש שזה אחרת. אולי כי הטרול הוא לא בדיוק טרול, אולי כי הוא יוצר סביבו באזז שבגללו הוא לא נראה כמו טרול. לא יודע.
    נתאי: למעט העובדה שאני לא חושב שהניגוד ש"הם" מעמידים לסחים הוא סטלנים (אולי, אם היו דוחפים אותם לפינה הם היו ממלמלים משהו לא מחייב על חתרנות) אני חושב שעלית על נקודה מרכזית כאן.
    העלמה עפרונית: נדמה לי שהסחים עשו עבודה מצויינת מאז תחילת הדיון בהם כדי להפריך כל טענה שמישהו חשב להשמיע להגנתם. זה מעניין.
    והכי חשוב (כמה סחי מצדי), עדיגי: מזל טוב.

    [להגיב לתגובה זו]

  27. שחר, לא חטאת וגם לא ביקשתי בכלל הפניה לפוסט שלי. אני גם לא חושב שהוספתי בו משהו עקרוני מעבר למה שכבר כתבתי בתגובות לפוסט הראשון שלך בנושא.

    לגבי "האכלת הטרול", אני כמובן לא משווה אותו לטרולים מהסוג שכולנו מכירים ושונאים, רק לגבי כך שהוא מראש שם את עצמו בפוזיציה נוחה שבה כל מי שחולק עליו (או אפילו מסכים איתו…) הוא בעצמו סחי, ולכן אין שום טעם לנסות לקיים איתו דיאלוג ישיר אלא רק לדבר איתו באופן עקיף.

    בלוג הצחים שפתחת הוא דוגמה מצויינת לבעייתיות הזאת. לדעתי הוא היה הרבה יותר אפקטיבי בהתחלה כשלא היה מצורף לו שום "מניפסט" והוא גם לא היה מזוהה בשם (למרות שכמובן כולנו ידענו מי עומד מאחוריו). בצורה הזאת הוא היה מאוד אפקטיבי בתור ביקורת ישירה על בלוג הסחים מפני שלכאורה הוא בכלל לא התכתב עם הבלוג הזה ולא ניסה לטעון שום דבר מהותי, ולכן לא היה פתחון פה לאף אחד כנגדו. אבל יותר מאוחר כשכבר הזדהת בשם והסברת בשביל מה הבלוג הזה קיים יצרת בעצם שיחה עם בלוג הסחים שהפנה אליו וביקר אותו וכך נכנסת למעגל הקסמים של הדיון חסר התוחלת איתו.

    [להגיב לתגובה זו]

  28. אבל הורים הם באמת סחים. הורים לא יכולים להיות קולים (כלומר מרוחקים, אירוניים וכו') מעצם היותם הורים. בתור הורה, אף פעם לא תפסת את עצמך ממציא שיר פיפי או רודף אחרי פעוט שזורע הרס בבית וחשבת כמה מגוחך היית נראה לעצמך הקודם, זה שאין לו ילדים?
    מלבד זאת, אני לא ראיתי את בלוג הסחים כמתיימר לעסוק בדברים. הוא מסתפק בלצחוק עליהם. נראה לי שהציפיה שלך שהוא יעסוק בשאלות שנוגעות לחברה הישראלית וכו' היא שגורמת לך להתעצבן. בכלל, עצם הנסיון של כל הפוסטים שנכתבו לאחרונה על הנושא ליצוק תוכן להגדרת הסחי החמקמקה נראה לי לא מדויק. סחיות היא בעיקרה תופעה אסתטית, לדעתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  29. אלי: נו, חטאתי במובן של אתיקת בלוגים וכאלה. לא חטא שדינו מיתה.
    אני מבין את מה שאתה אומר על בלוג הצחים, והתלבטתי ארוכות אם להוסיף את המניפסט הזה שם. בניגוד למה שטענו הסחים, זה לחלוטין לא היה במטרה לקבל טראפיק. הרי את הגל של הכניסות לשם פספסתי בכמה ימים טובים עד שהוספתי את המניפסט והלינק. אבל אני כן רואה אותו, שטותי ככל שיהיה, כחלק מטיעון שאני מנסה לבנות ולכן חשבתי שראוי לקשר ביניהם בבירור.
    אורחת: אבל זה לא אני, זה הם. שימי לב להגדרה המפוצצת של סחיות שמופיעה שם, ליומרה לחשוף משהו רקוב ושמרני בחברה הישראלית (זה לא הניסוח המדוייק נכון, אבל אני חושב שהניסוח שם לא פחות דרמטי). אז סליחה שאני מתייחס להצהרות שלהם. אם הם היו באים ואומרים בגלוי "באנו לצחוק על כל מי שלא נראה כמונו, או כמו שאנחנו רוצים לראות את עצמנו" ספק רב אם הם היו זוכים ליחסי הציבור החיוביים שליוו את ההשקה שלהם בפייסבוק ובטוויטר.
    לגבי הורים: תשמעי, זה ככל הנראה עניין של הגדרה, אבל אם הורים הם מלכתחילה, ובהכרח סחים, אז כל הדיון הזה נעעשה באמת שולי ומיותר לטעמי. ושוב, אם אני דבק בהגדרה שלהם, אז לא, הורים ממש לא חייבים להיות סחים.

    [להגיב לתגובה זו]

  30. כן, ראיתי את הטענה המצחיקה שלהם שכביכול עשית את זה בשביל הטראפיק. חשבתי אפילו להגיב להם שם על זה, אבל אז תיארתי לעצמי איזו תגובה אני אקבל בחזרה וירדתי מהרעיון…
    אגב כרגע מבין מילות החיפוש שמובילות לבלוג שלי המילה "סחים" נמצאת במקום השני, אז לפחות יצא משהו טוב מהסיפור הזה לכולנו אני מניח.

    [להגיב לתגובה זו]

  31. גמני נתפסתי עליהם, והתבאסתי למצאאת עצמי ברשימת הנעקבים שלהם, למרות שאני לא עונה על כל הקרטריונים לסחיות. חבורת ילדים או אולי ילד אחד עם יותר מידי זמן פנוי שבחלק מהמקרים הפרוייקט שלו מצחיק ומעורר הזדהות ובחלק – להלן תמונת הקסדות – מעיד על רמה מנטלית שיש הרבה לאן להתפתח ממנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  32. קודם כל, אני מוחה על הקביעה שהורים הם לא-קולים בהגדרה.
    (סחים, הם מוחים.)
    כל דוגמא שאתן עכשיו תהיה סחית, אז נסתפק בזאת.

    אבל התגובה של איה שלחה אותי לכיוון אחר (ראו הוזהרתם). כמעט במקרה, היא שמה את האצבע על הבעיה העיקרית של האנושות לדעתי.

    אני יכול להבין למה רווקים חסרי ילדים יחשבו שהורות זה סוג של מוות. גם אני חשבתי ככה בזמנו. מה שיותר קשה לי להבין זה למה אותם אנשים, כשהם הופכים להורים, "יתעצבנו עד צרחות על אישה שאומרת שהיא לא רוצה ילדים".

    האם באמת כל בחירה שאנחנו עושים בחיים מחייבת אותנו לזלזל באלה שבחרו אחרת? עד כדי כך אנחנו (האנושות) נטולי אמפתיה, חסרי יכולת מינימלית לראות את המציאות מעיניו של האחר? זה מתחיל כשאנחנו מתעצבנים על אלה שלא נותנים לנו לעבור נתיב בכביש, ובמקביל מתעצבנים על אלה שמנסים "להידחף" לנתיב שלנו. זה ממשיך כשאנחנו שולחים קומנדו לפשוט על ספינה בלב ים, ומופתעים/כועסים/יורים בהם למוות כשהם מעיזים להתנגד, כמו לא היתה אקסודוס מעולם.

    לדעתי, תגובה מבטלת כזאת היא פשוט סימפטום של חוסר ביטחון בבחירות שלנו. אני מאושר באבהות שלי כמו שלא תיארתי לעצמי שאהיה ממשהו, ועדיין יכול להבין (ולהעריך!) אנשים שלא רוצים ילדים.

    במקום לחלק את העולם לסחים, קולים, סטלנים, גיקים… אני פשוט מודע לזה שמשהו מכל הדברים האלה קיים בי. זה מצמצם קשות את היכולת שלי ללעוג לאנשים אחרים. למרבה ההפתעה, זה לא חסר לי בכלל.

    סחים, הם מתכחשים לסחי שבהם.

    [להגיב לתגובה זו]

  33. הורים הם לא-קוליים בהגדרה כשאתה בן 16. כותבי בלוג הסחים פשוט לא עברו עדיין מנטאלית את גיל 16, וזה מסביר הרבה דברים.

    [להגיב לתגובה זו]

  34. בתור הורה אני נאלץ לחלוק עליכם, יש הורים שההורות שלהם מעוצבת כך שתיראה מבחוץ כהורות מושלמת, שאלו לגמרי במקרה אותם האנשים שכמה שנים לפני כן בילו במקומות הנכונים, וקנו בגדים במקומות המתאימים.
    השאלה היא לא מה אתה עושה, אלא מה המניע הפנימי, הבסיסי שלך. האם זה להראות כעושה את הדבר הנכון או לעשות את הדבר הנכון.

    [להגיב לתגובה זו]

  35. בלי קשר להורות, הערב מצאתי את עצמי נזכרת לרגע בעניין ה"סחים" וכל זה, לאחר שבמפגש הסריגה הבערך-שבועי שלנו, אחת הבנות שהיא עולה חדשה דיברה עם מישהי על ערסים. ואז שאלה "אז איך בעצם קוראים לאלה שהם לא ערסים?"
    הישרתי מבט עגום אל CrazyVet שישבה בצד השני של השולחן ומלמלתי "סחים?"

    כי כולנו סחים. חלקנו רק טועים לחשוב שאנחנו – מה בדיוק בעצם?

    [להגיב לתגובה זו]

  36. איזה יופי, רציתי להגיב לפוסט הסחים המקורי עם הנושא הזה, והנה מתברר שוב שכדאי לי לדחות כתיבה כי אז מישהו אחר יכתוב את זה הרבה יותר טוב ממני… אוי להם לילדים שההורים שלהם נשארים כל הזמן במוד של אירוני ומודע לעצמו.

    [להגיב לתגובה זו]

  37. לגבי "למה מי שבוחר שלא להביא ילדים צריך לעמוד מול חברה שמרנית שאינה יכולה לקבל את הבחירה הזו בהבנה" – עדיין קשה לי לדמיין שמישהו או מישהי יכולים להיות מאושרים מזה שהם בחרו לא להביא ילדים לעולם. הורות זה הרבה מעבר להחלפת טיטולים ודיבור ברבים, הבעיה האמיתית היא חוסר חינוך של ההורים בישראל כי לחשוב שלהחליף חיתול באמצע המסעדה יעשה אותך הורה יותר טוב זאת טעת חמורה!!! במסגרת הלימודים של ההוראה לגיל הרך אני לומדת הרבה דברים חדשים שלא הייתי מודעת להם קודם לכן, וזה חשוב לדעתי שכל הורה בישראל יעשה קורס אחד או שניים באיך להיות הורה טוב יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    ספאמרים, יש להם חוצפה.
    מסר אישי לזה שהתלבש על תקציב הניו-מדיה של בית ברל:
    You're doing it wrong

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מרמיט: בגדול אתה צודק. בדיקה קצרה בסטטיסטיקות גילתה שחיה ע. הגיעה מחיפוש פוסטים שהמילה "ילדים" מופיעה בכותרתם. המטרה, לך, לי, ולרוב מי שיקרא את התגובה הזו ברורה גם בלי תוספת המידע הזו.
    מצד שני, המדיניות שלי בנוגע לספאם מהסוג הזה, עד היום לפחות, היתה (ואני מקווה שתוכל להישאר) מתירנית למדי. אני חושב שמי שטרח לקרוא (גם אם זה רק על-ידי חיפוש לש ביטויים בתוך הטקסט) ולהגיב לעניין זכאי להישאר כאן ולא להימחק כספאם.
    מצד שני, כמו שאמרת Doing it wrong, לגמרי. עוד יש קצת תנועה לפוסט הזה (סחים, הם מביאים טראפיק). אבל ספק רב אם מישהו קורא את כל התגובות. ספק רב אם מישהו בבית ברל ירוויח משהו מהתגובה הזו.
    נו, שיהיה.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    הם לא עושים את זה בשביל הקוראים, אלא בשביל מנועי החיפוש.
    ואני מזכיר את הטריק של שרון גפן בעניין זה: להשאיר את התגובה, למחוק את הלינק.

    שחר Reply:

    מנועי חיפוש, כברירת מחדל (שלא שיניתי כאן בבלוג, גם כי אין לי מושג איך לעשות את זה) לא סורקים קישורים בתגובות וורדפרס, כך שזה לא יעלה את הפייג'ראנק של בית ברל.
    זה כן יגרום לפוסט הזה להופיע איפשהו בעמוד השלושים של תוצאות חיפוש אחרי בית ברל או משהו כזה. לא באמת מפריע לי (כל עוד לא יתחילו להתרבות כאלה).
    Doing it wrong כאמור.
    קצת באותו עניין: בשבועות האחרונים יש מבול מפתיע של תגובות ספאם לבית הישן של הבלוג בבלוגלי. אני תוהה איך ולמה זה קורה דווקא כשבלוגלי לפני סגירה.

    שרון Reply:

    כן, נו, כי וורדפרס תוקע rel=nofollow בלינקים שמופיעים בתגובות (אלא אם כן אתה מתקין פלאגין שמבטל זאת. היה לי כזה בבלוג עד שהיו מי שניצלו זאת לרעה).

    המחשבה שלי בנוגע להעפתהלינק מגיעה משני כיוונים: גם למנוע את הסיכוי שאולי גוגל לא מכבדת את nofollow, וגם כדי שלא לשמש כלוח מודעות עבור הקוראים (שגוגל ילך למצוץ. יותר חשוב זה הבני אדם)

    ניקי Reply:

    היי, לא יפה :)))
    שנה פלוס מאוחר יותר, ואני כן קוראת את כל התגובות!

    חיה ע. Reply:

    למרמיט: ואם אני סטודנטית של בית ברל שגאה במוסד הלימודי שבו היא לומדת אז אסור לי להגיב על הנושא כה קרוב לליבי? זה פשוט לא מכובד מצידך "לקטלג" אותי מהסיבה הפשוטה שאתה לא מכיר אותי כלל. לפחות תזמין אותי לקפה או משהו כדי שאוכל לזהות אצלך כמה בעיות עם אימא שעשו אותך מה שאתה היום – בן אדם קטן. לשחר: יש לך אחלה בלוג, תמשיך לעשות עבודה טובה!

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    סליחה אם חשדתי בכשרים.
    אם.

    עדיין יש לי הרגשה שסטודנטית שגאה במוסד שבו היא לומדת היתה מנסחת את התגובה אחרת.
    ועל יתר התגובה לא נותר לי אלא להגיד: אמ'שך.

    שחר Reply:

    חיה ע.: לא ציינתי מפורשות קודם, אבל אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אני נמנע ממחיקה או הסרת קישורים בתגובות כאלה הוא הפחד שמא נעשיתי ציני מידי, ואני ממהר לחשוד בכשרים.
    תיאלצי לסלוח למרמיט ולי, שאוסף של עדויות נסיבתיות גרם לנו לחשוד בכל מה שיכול להתפרש כ"קידום במדיה חברתית" של בית ברל.
    בכל מקרה, תודה על המחמאות.
    אם אכן חשדנו בכשרים אני רוצה, בכל זאת, להגיב לטענה המקורית שלך, כי היא מקוממת. הטענה לפיה את לא מאמינה למי שיכול להיות מאושר במקביל להחלטה שלא להביא ילדים לעולם מרתיחה אותי. יש לי שתי בנות, והן מרכז עולמי. אז מה? יש אנשים שיש להם מועדון כדורגל שהוא מרכז עולמם. אני לא פוסל אותם. לפעמים אפילו הייתי רוצה להיות אחד מהם. אני מאוד אכעס אם הם יפסלו אותי. אם ללכת לכיוון צפוי יותר ורלוונטי לא פחות הטענה שלך מהדהדת, חזק מידי לטעמי, את הטענה שגבר בלי אישה (או אישה בלי גבר) לא יכולים להיות מאושרים באמת.

  38. שחר,
    לגבי עניין הילדים, הדעה שלי קצת יותר מורכבת, משום שלדעתי יש משמעות חברתית (ועל כן מוסרית) בלהביא פחות מדי (אפס) או יותר מדי ילדים, ולכן יש לנו זכות לבקר אנשים בעניין (לא סתם לצקצק כאחרונת הדודות או לשרוק בבוז כאחרון בני-העשרה, אלא באופן עקרוני וכללי).
    לגבי עניין הסחים המשעשע והמטריד, אני חושב שבעוד שהטרול ידוע כמי שמנצל את החופש והאנונימיות הוירטואלית של אתר (בלוג או פורום) לשעשועיו הסדיסטיים, הלוא שכאן יש תופעה מעניינת של אתר שהוא טרול בעצמו.
    שיטוט קל באתר הסחים המדובר, העלתה בי את התחושה שבכל זאת יש איזו תכונה שמאפיינת פלח לא קטן בחברה שזועקת להגדרה ושם. יש איזה ציר החורג מהאפיונים המקובלים של אינטליגינציה, אוריינטציה עדתית דתית וכו'. הייתי מסתכן ומציע את הציר של האותנטיות האקזיסנציאליסטית (במיוחד כפי שמציג אותה היידגר), שמכילה בתוכה את הפרדוכס ה'סחי' שעולה כאן שוב ושוב. (אם אתה חושב שאתה אותנטי אז אתה לא). אפשר להציע גם את ה'אנשים המזויפים' של הולדן קולפילד.

    [להגיב לתגובה זו]

  39. […] הסחים, למשל (כן, שוב הוא) היה בלי שום ספק, ועל אף הביקורת החריפה שהיתה לי עליו, […]

  40. […] הם אומרים "גיסנו", הם מתחתנים, הם יושבים בגינה, הם עושים ילדים. וככל שהרשימה מתארכת, כך הסיכוי לחטוא בפעילות סחית […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting