קלאסה אחרת, אנפלאגד – שרות משלוחים (שרית ועמית)

רק כשהם יוצאים בסוף הערב מבית הוריה היא נרגעת, חוזרת לנשום. כל הערב ישבה שם מתוחה, מסרבת להיכנס לויכוחים הפוליטיים, ודווקא עמית, שכל זה רחוק ממנו כל כך שש לדבר על חרם אקדמי, ועל המצב הקשה של האוניברסיטאות, התלבט בקול אם זה אפקטיבי או לא, הודה שאולי זה בעצם מגיע לנו, למרות שזה קובר את הסיכוי שלו לקריירה אמיתית. אחר כך, בחיוך, אמר שהוא רק מקווה שההופעה שהוא מחכה לה כבר חצי שנה, או בעצם יותר נכון כבר חמש עשרה שנים לא תתבטל ברגע האחרון. אחר כך, מצידו, שיטילו עלינו מצור תרבותי מוחלט.

היא בהתה בו ולא הבינה מאיפה הוא מגייס את הבטחון והשאננות האלה. מרשים כך את הוריה בסדרה מלוטשת ומנוסחת לעילא של טיעונים, מקפיד להביא תמיד גם את הצד השני, ואז מבטל אותו בחיוך. וכולם אהבו אותו כל כך.

ממש כמו בפעמים הקודמות שבא איתה.

כל הדרך לשם פחדה שייראו, שהפנים שלה יסגירו משהו. אומרים שאמהות קולטות דברים כאלה, ואחותה, היא הרי ראתה אותה כל כך הרבה פעמים במצבים אינטימיים, היא בטח תדע מראש. אבל הוא, ישב לידה באדישות, מעשן אל החלון הפתוח, שולח אצבעות מגששות במעלה חצאית העפרון שלה.

"מספיק" נזפה בו שוב ושוב, והוא רק משך בכתפיו בחיוך.

"איזה יופי שבאת" אמרה לו אמה כשהתכופף לנשק אותה בפתח הדלת, "שרית תמיד מרגישה קצת עצובה ובודדה כשהיא צריכה לבוא בלי ארי, ובזמן האחרון הוא נוסע המון, הם במשא ומתן ממש מתקדם".

"אני יודע, אבל בדיוק בשביל מקרים כאלה יש חברים, לא? היא יכולה לסמוך עליי, אתם יכולים לסמוך עליי, אני לא אתן לה להישאר לבד מסכנה".

הם נכנסים למכונית, ואמה עומדת במרפסת מנופפת לשלום. היא תוהה, מבוהלת, אם יכלה להבחין, מבעד לענפי העץ, במגע הקצר בין שניהם, מקווה ומאמינה שלא.

הוא שוב שולח ידיים במעלה החצאית, היא שוב נוזפת בו, אבל הפעם היא גם מסייעת. היא ממהרת לחזור לדירה הריקה. מחכה להרגיש אותו שוב. היא לא רוצה לחשוב על זה, אבל לא מצליחה להתחמק, היא יודעת שעם ארי לא שכבה פעמיים באותו יום מעולם, שזה לא יקרה אף פעם. תמיד מחכה שזה ייגמר כבר. היא מקללת בליבה את עמית, את השחצנות והבטחון שלו, את היוהרה על פניו כשהוא אומר לה "בואי תראי איך עושים את זה באמת".

כששניהם שוכבים מיוזעים זה לצד זו על הסדין ששתיים מפינותיו השתחררו הוא שואל בנשימה כבדה "אז מתי הנסיעה הבאה של ארי?"

"זה לא חשוב".

"מה לא חשוב?"

"זאת הפעם האחרונה. בעלת הבית התקשרה אליי השבוע, מעלים כאן את השכר דירה בשבע מאות שקל, וארי הציע לי לעבור לגור אצלו, אנחנו בכל מקרה הרי מתחתנים בעוד שנה".

הוא קם בשקט ומתלבש. נועץ בה את החיוך המגחך שלו. כשהוא כבר ליד הדלת הוא עוצר לרגע, כאילו נזכר במשהו שהיה צריך להגיד לה.

"מזל טוב, אבל רק תזכרי שיש לך את המספר שלי, ואני עושה משלוחים לרמת השרון בלי תוספת תשלום".

וכשהיא שומעת את צעדיו יורדים במדרגות היא מבטיחה לעצמה שהיא תמשיך את זה רק עד החתונה.

תגובה אחת ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – שרות משלוחים (שרית ועמית)”

השארת תגובה

Subscribe without commenting