אמן הציוץ הקצר – מילואים א': לעוקב שעזב

הקדמת מטא פומפוזית וסחית להפליא: הפרק הזה אמור היה להשתלב בסדרה במהלך כתיבתה. הוא מתאר, בלא מעט שינויים, אירוע אמיתי שקרה לי תוך כדי הכתיבה, רק שבעודי תוהה איפה ואיך לשלב אותו באה העלילה וחטפה את הסיפור לפרקי הסיום שלו. כמו שהבטחתי, הסוף הזה היה זמני.

בהתחלה בכלל לא שם לב לקיומו. פה ושם היו מגיעים אליו דרך נעקבים ציוצים עוצרי נשימה, אבל בכל פעם שרצה לבדוק את הנעקב הפוטנציאלי החדש מצא את הציוצים האלה טובעים בזרם של דיווחים לאקוניים על התפתחויות פיננסיות והפניות לניתוחים טכניים של מניות. הוא החליט לסמוך על נעקביו שיישאו לכיוונו את מה שחשוב, יסננו עבורו את הרעש.

לעוקב שעזב, חוטם

לעוקב שעזב: לא השתמשתי בקונדום

לעוקב שעזב: הלוואי שיהיו לך נמלים בבית

אבל באחת הפעמים בהן חזר על הטקס הזה משהו השתנה. תמונת הפרופיל, ליתר דיוק. מבט אחד בתמונה הממוזערת והוא נזרק שנים לאחור. יושב במרתף תל אביבי צפוף, תולה מבט משתאה בצעיר שעיניו רושפות. קורא שירה מהפכת קרביים מצרור דפים מקומטים. איך היה סורק אז את האותיות הקטנות של מדור הספרות המיותם, מחפש עוד ערב קריאת שירה, בודק בדקדקנות את שמות המשתתפים. יודע שיש שם אחד שיישא אותו לכל מקום, עלוב וזנוח ככל שיהיה.

לעוקב שעזב: וואללה יצאת בזמן

?לעוקב שעזב: אתה סקפטי או סתם קירח

לעוקב שעזב: באה אחת אחרת, יותר טובה, במקומך

הפעם הוא לא מהסס לרגע. מוסיף נעקב. על עדכוני המניות והמשבר הפיננסי יידע להתגבר לבד. הוא משתומם מול מספר העוקבים הנמוך, נחרד לגלות באופן ידוע מראש שרובם בכלל חשבונות מסחריים של גופי השקעות כאלה ואחרים. ביקום מקביל, הוא יודע, המצב היה צריך להיות אחר, ביקום מתוקן, כלומר. שם הוא היה מסתופף עכשיו בין אלפי עוקבים שמחכים לציוצים מדוייקים של שירה מזככת, לדיווחים על ספר חדש שעומד לצאת לאור. אבל הם כאן, לא ביקום מקביל. לכל היותר ביקום קורס, וביקום קורס משוררים שאמורים היו להוביל מהפכה מחלקים טיפים למשקיעים.

לעוקב שעזב: יש עוד 446 כמוך

לעוקב שעזב: אפילו לא ניהלתי מעקב

לעוקב שעזב: אני בוהה במסך בעודי בולס בייגלה שפרוריו מתפזרים לי על החזה השעיר. חבל הייתי נותן לך לבוא ולעשות פו

הוא שקל ציוצים בזהירות. כל כך רצה לקבל מעקב חוזר בתמורה, אבל רצה שזה יבוא באופן טבעי. לא רצה לענות לו בלי סיבה של ממש. לא רצה לפנות אליו ישירות. קיווה שהדברים יקרו מעצמם. הם לא קרו. התסכול החל לכרסם בו. הידיעה שהוא במרחק ציוץ אחד מרגע גדול כל כך עבורו, והידיעה שהציוץ הזה, כדי להצדיק את הרגע, צריך להיות מושלם, טרדו את מנוחתו. שוב ושוב חזר לחוברת השירה שקנה אז בחדר המדגות הטחוב של בית ציוני אמריקה, מחפש בה שורה להיאחז בה, ללטש מתוכה את הציוץ הנכון. שוטט בחפירות הארכיאולוגיות של שירה בוסרית בבמה חדשה. שוב ושוב כשל.

לעוקב שעזב: תודה, היית כבד עליי

לעוקב שעזב: מאחל לך ריבת טחורים לארוחת בוקר

לעוקב שעזב: ביי

בסופו של דבר הוא פונה לחנופה ישירה. המצב הזה משגע אותו, הוא לא יכול לעמוד בו עוד. בשעה נידחת של לילה טרוף-שינה הוא נזכר בשיר ששמע רק פעם אחת. יושב בין עשרה חובבי שירה, רובם עוד יעלו לבמה בעצמם לקרוא יצירות פגומות, מאזין בהתרגשות לשורות ספורות של חוויה עירונית צפופה ומטלטלת, רועד עם כל מילה, שותה אותן בצמא. זה היה הערב האחרון. שלוש שנים עוד המשיך לסרוק את אותו עמוד מדי שבוע, להתאכזב. עכשיו הוא מצייץ אליו, פונה ישירות: "יש לך במקרה את השיר שכתבת על הביקור בברלין? י"

לעוקב שעזב: עד ה- 15 ליולי אתה תיעקץ ע"י דבור באזור אינטימי. בברכת מלח מים, דני

לעוקב שעזב- ואם כולם היו קופצים מהגשר? הא?! י

לעוקב שעזב: פעם היה טוב יותר כאן. אני מבין אותך

באופן שמפתיע אותו הוא מצליח להירדם אחר כך. מתעורר לקראת הצהריים, ורץ לבדוק. קיבל תשובה. לינק להורדה של קובץ pdf, הוא נפתח לנגד עיניו. מעל מאה עמודים, בכל אחד מהם שיר. שירים שכבר הכיר בעל-פה מתוך החוברת, שירים ששמע פעם או פעמיים, שירים שאף אחד לא שמע או קרא מעולם למיטב ידיעתו. הוא רועד מהתרגשות, מתקשה להכיל את עוצמת הרגע הזה, ואף על פי כן, מה שמרגש אותו אף יותר הוא האימייל הפשטני שמודיע לו על עוקב חדש. הוא עשה את זה. בקרוב יתחילו להחליף ביניהם יהלומי טקסט, אולי הוא יצליח להעיר בו מחדש את המוזה שגוועה.

לעוקב שעזב בחצות הליל: קמתי הבוקר עם בחילות והקאות, אם אתה קשור לזה תחזור מהר!!י

בוקר טוב !! לעוקב שעזב לא יהיה בוקר טוב כי הוא עזב אז הוא לא יראה את הבוקר טוב. חבל

לעוקב שעזב, אני מבינה שאתה אוהב כדורגל יותר משאתה אוהב אותי. סדר העדיפויות שלך לא יביא אותך רחוק, שתדע : ) ם

הם מחליפים כמה ציוצי גישוש, שום דבר חשוב במיוחד. הוא מתרגל לקרוא גם את העדכונים הפיננסיים, מחפש בז'רגון הטכני רמזים לכשרון שנקבר. באתר הניו יורקר הוא נתקל בכתבת פרופיל על סופר צעיר שהפך לברוקר מצליח דווקא על רקע המשבר העולמי, מלקולם גלדוול תופר שם תיאוריה מפוקפקת על ההתאמה של נפש אמנותית לעולם פיננסי בימי תהפוכות, מדלג באקרובטיקה רעיונית-מילולית בין אנקדוטות היסטוריות, טווה מתוכן סיפור. זה מצחיק אותו, ובמידה רבה גם מכעיס אותו. הוא מצייץ קישור, מוסיף הערה קצרה "מרתק (וגם מעט מדכא) אותי לראות אמנים שממציאים את עצמם מחדש בלב הבורגנות". אחרי התלבטות קצרה הוא מוסיף את שם המשתמש, חושב שאולי יצליח לחדור כך את שכבות ההגנה שבנה סביבו מאז הערב ההוא.

לעוקב שעזב עכשיו, זה לא יפה שהלכת בלי להגיד שלום, אמא שלך דואגת

לעוקב שעזב: לא יכלת לחכות שאירדם קודם?י

לעוקב שעזב: פגעת בי וזה עדיין כואב. כל רקמותיי רוטטות

שעתיים אחר כך הוא מקבל תגובה "מדכא (ולא באמת מרתק) אותי לראות עוקבים שממציאים לעצמם סיפורים מופרכים עליי". הוא זוכר פתאום ראיון ישן בעמודי התרבות של העיתון, סיפורו של יועץ ההשקעות הצעיר והמבטיח שבשעות הפנאי כותב שירה חתרנית. הוא מקלל את עצמו בקול, חובט בזעם בשולחן, מתקשה להבין איך הרס הכל. הוא מרענן את המסך, רואה ירידה של עוקב אחד, הוא אפילו לא מבין לה הוא עושה את זה לעצמו, ובכל זאת הוא טורח לוודא שידע במי מדובר. אצבעותיו רועדות על המקלדת. הוא נחנק בעודו מקליד.

לעוקב שעזב: סליחה, אני אידיוט

תגובה אחת ל“אמן הציוץ הקצר – מילואים א': לעוקב שעזב”

  1. מגיע לו. איזה חוסר טקט זה לתייג את השם של הבחור על טקסט שמסתלבט עליו?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting