קלאסה אחרת, אנפלאגד – אימו 2010 (גבי ודבי)

את ימי שישי בערב הוא שונא יותר מהכל. שונא לשמוע את טריקת הדלת כשהם חוזרים מארוחת ערב משפחתית, אצלו או אצלה, שונא עוד יותר לשמוע את הדלת דוממת, לא נפתחת לכל אורך הלילה, יודע שהם בדירה שלו, אולי גרוע יותר, המשיכו מארוחת הערב לבילוי זוגי שיימשך עד הבוקר. בלילות כאלה הוא מתהפך במיטה חסר מנוחה, קם ומסתובב בחדר, אף פעם לא יוצא החוצה. מקפיד שיימצאו לו בקבוק מים וגליל נייר טואלט, מתאפק ככל יכולתו שלא לצאת לשרותים.

פעם אחת עשה את הטעות הזו, ומאז המראה צרוב במוחו. בדיוק יצא מהמטבח עם גביע יוגורט עליו הזליף מעט שמן זית ובזק מלח גס, עם בקבוק בירה שהוציא מהמקרר, עמד נבוך כששניהם נמרחו זה על זו במבואת הכניסה, מחייכים אליו.

עכשיו הוא בחדר, מחכה במתח לטריקת הדלת, תוהה אם זו תבוא בכלל. תוהה אם הוא רוצה שתבוא. הוא מקלל את עצמו, את הרעיון הטיפשי שאחז בו לפני שנה, את החור הקודח בחשבון הבנק שלו מאז, את התמימות של התקוות ההן.

הוא מקלל את ההורים שלהם, את הבחירה הזו, הטיפשית כל כך, בשמות. כשהיו בגן, אומרים לו, כולם חשבו שיתחתנו כשיהיו גדולים, אי אפשר היה להפריד אותו ממנה, אותה ממנו. אבל השמות האלה, הוא חושב עכשיו, הרסו הכל. גבריאל, איזה מין שם זה? ודבורה? מי קורא לבת שלו דבורה? בהתחלה עוד ניסו להקפיד, לתקן, אבל מהר מאוד זה הפך לקרב אבוד. כל המושב קרא להם "גבי אנד דבי". כשאתם גדלים בתור בדיחה על תכנית ללימוד אנגלית מה הסיכוי שמשהו אמיתי יתפתח ביניכם אי-פעם?

למרות הכל, כששמע במקרה לפני שנה, מיהר להתייצב שם, האביר המושיע במקום הנכון. היא רצתה לעבור לעיר, חיפשה דירה, עמדה על סף ייאוש. מבטים בוחנים ננעצו בה, חלקם מתנשאים על המושבניקית התמימה, חלקם מנסים להפשיט אותה, והיא חזרה הביתה שבורה. אז הוא הגיע והציע את עצמו. "גם אני בדיוק מחפש לצאת מפה" אמר לה, מרסק את כל התקוות שנתלו בו בבית, "אם נחפש ביחד זה יהיה הרבה יותר קל".

וזה היה. שלושה שבועות אחר כך כבר הגיעו המובילים למושב.

הוא רוצה לשכוח את כל התקוות שחלם אז. רוצה להאמין שיוכל לשמוח בשבילה, על כל מה שהשיגה מאז. העבודה בעיתון, החבר הקבוע, העירוניות המתוחכמת שסיגלה לעצמה. מנסה לקבל בהבנה, אפילו בתודה, את הערבים שבהם היא פורעת את תלתליו באותו חיוך שמלווה אותו מאז הגן "אתה כזה סחי, ובגלל זה אני מתה עליך" לפני שהיא יוצאת לאחד המקומות האלה שהוא בטח מבטא את השם שלהם לא נכון.

כשהדלת נפתחת הוא נקרע בין הדחף להקשיב להם לבין הידיעה שאסור לו, אסור בכל מובן אפשרי. הם מצחקקים בדרך למקרר, והוא יודע שלא יוכל לעמוד במה שיבוא אחר כך. מרכיב אוזניות ומגביר את Lonely של Atreyu לעוצמה מרבית. היא יכולה לצחוק על המוזיקה שהוא שומע עד סוף הימים, אבל זה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותו.

כשהמוזיקה מציפה אותו הוא יכול להדחיק את קיומם בחדר הסמוך, מרחק של שני קירות ומטבח מוזנח שכיור עמוס כלים במרכזו. מחר, הוא יודע, לא תהיה לו ברירה, יהיה חייב לספר לה על הטלפון מבעל הבית. כל האפשרויות שבדק נכשלו. אין סיכוי שיצליח לעמוד בשבע מאות שקל הנוספים האלה בחודש לבד, גם חצי מזה נראה בלתי-אפשרי עכשיו. הוא יספר לה, בלית ברירה, יודע שרק יאיץ את התכנית שכבר מתרקמת חודשים. אולי עדיף לו שתעבור לגור עם החבר שלה באמת, אולי זה ישחרר אותו.

רק המחשבה על הרגע שבו יגיעו המובילים לרוקן את החדר שלה יכולה למוטט אותו. אבל מחר בבוקר יהיה חייב לספר לה.

3 תגובות ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – אימו 2010 (גבי ודבי)”

  1. […] [מתישהו באמצע סדרת הפוסטים "קלאסה אחרת" של תודעה כוזבת, כבר לא יכולתי להתאפק.] […]

  2. […] [מתישהו באמצע סדרת הפוסטים "קלאסה אחרת" של תודעה כוזבת, כבר לא יכולתי להתאפק] […]

  3. […] אימו 2010 […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting