החולצה והדגל

שוב עברו הימים הצפופים האלה, הדחוסים והעמוסים בסמליות, הימים שבין דגל הלאום לדגל המעמד, ושוב השאירו אותי מבולבל.

החולצה

קצת מצחיק, זו חולצה אדומה של Fruit of the Loom עם הדפס הדיוקן המפורסם של צ'ה גווארה. כל כך הרבה שנים מאז שנקנתה בלונדון,. ב-4.11.95 חשבתי ללבוש אותה לכיכר, והפחד שאולי נהיה שם מעטים, ואיזו מצלמה תתפוס אותי ככה, תציג את כל ההפגנה כארוע של שמאל קיצוני סהרורי מנעה ממני. ביום שלישי, האחד במאי, לבשתי אותה לעבודה, ספק כהתרסה ספק כבדיחה. כולם חייכו כשברכתי אותם ב"חג שמח", בדיחה, ככל הנראה. גם את ביקורת הגבולות הקובנית שראתה את החולצה בתיק שלי פעם היא הצחיקה. את קובה עזבתי יום לפני שעצמותיו הובאו אליה סוף סוף לקבורה, מבלה את הערב האחרון שלי בצפייה אל הכיכר המתמרקת לנאום אינסופי נוסף של קסטרו.

הדגל

בכתה ט' התמכרתי לאדרנלין של הפעילות, מרכז חניכים, השומר הצעיר, הרבה פוליטיקה, שמאל ציוני, פה ושם נישאים באוויר גם הרהורי כפירה. ניסיתי לבחון את עצמי, גיבשתי עמדה, התעקשתי לעמוד דום בכל פעם שנוגן ההמנון עם סיום השידורים. באותה שנה יצא גליון 'הזמן הצהוב' של כותרת ראשית, קראתי את רובו. אחר כך האינתיפדה וקריאה במרקס, בקונין וקרופוטקין. החלטתי שאני אנרכיסט, ומאז לא שיניתי את העמדה העקרונית, רק את ההשלכות שלה לחיים. הסתובבתי בחוגים שהתלבטו אם להקדים "לא", "פוסט" או דווקא "אנטי" לציונות, בסופו של דבר בחרתי ב"לא". הזמן עבר ועשה את שלו. כשתמר חזרה מהגן וידעה לשיר "כחול ולבן" שמחתי, לא נחרדתי מהחשש שמא זה צעד ראשון בהפיכתה לקלגסית כיבוש או ללאומנית חשוכה. לפני כמה שנים הייתי משוכנע שבשלב הזה גם אתלה את הדגל יחד איתה באיזו הרגשת שותפות משפחתית. אבל אלה ימים רעים, וקשה לתלות אותו, אפילו בלי בעיות עקרוניות. ואף על פי כן, כשהגיעו הילדים של נוער מרצ להפגנה למען פליטי דרפור היא קראה בשמחה לעבר הדגל, ביחד ניגשנו אליהם, ביקשנו להחזיק אותו מעט, נופפנו בו ביחד. ככה בלי להרגיש, בלי להתכוון, עמדתי ברחוב ונופפתי איתה את הדגל, כחול ולבן. ספק כהתרסה, ספק כבדיחה.

תגובה אחת ל“החולצה והדגל”

  1. הי שחר,
    מצאתי את עצמי קוראת בבלוג שלך, ובתור אחת שמכירה את תמר, אני בטוחה שצבע הדגל התאים בצורה מדהימה לצבע העיניים שלה.
    ממני,
    אורית הציונית

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting