קלאסה אחרת, אנפלאגד – מיקי מאוס (דנית וגבי)

הערת פתיחה: בשבוע שעבר, אחרי שהתפרסם הפרק הקודם בסדרה, קיבלתי את התגובה המפתיעה והמרגשת ביותר שיכולתי לחשוב לקבל: מישהו שקרא את הסדרה התיישב וכתב את הגירסה שלו לאחד השירים. הוא גם עשה את זה מצויין, לכו לקרוא. זו הגירסה שלי לאותו שיר.

גבי יוצא החוצה בריצה. לא יכול לשאת עוד את הקולות שהוא מדמיין נישאים אליו גם כשהוא מגביר את עוצמת המוזיקה באוזניות עד למקסימום.

כשהוא נכנס לפאב דנית כבר שיכורה לגמרי. הרום ששתתה במכונית, ואחר כך בדירה כשהיא מתלבטת מול ארון הבגדים עשה את שלו, גם היין האדום שהזמינה כשהתיישבה על הבר. אחר כך עברה לקמפרי, עם קצת סודה ומיץ תפוזים.

בעיניים כלות עקבה אחרי הבחורה מקומה שנייה, מיכל אם היא זוכרת נכון, מתיישבת בישירות משוחררת מול גבר זר שהתבודד באחת הפינות, כמעט כופה עליו להזמין לה משקה, ואחר כך עוד אחד, בזמן שהוא מרוקן בלגימות איטיות את כוס הוויסקי שלו. לא הצליחה להסיר מהם את מבטה, מנסה ללמוד, להבין. לרגע הצטלבו מבטיהן. משהו בפנים של מיכל זעק אליה רעב, וכאב, ייאוש עמוק. היא הרהרה אם זה מה שמפריד ביניהן כשראתה את מיכל מקימה את הגבר הזר מהשולחן, מובילה אותו החוצה. נעלמת איתו במורד הרחוב.

ואז הוא נכנס. שולף את האוזניות החוצה, נראה כאילו הוא בורח ממשהו, מחפש מקלט, מקום לשכוח. נופפה לכיוונו והוא ניגש אליה.

"גבריאל, נכון?"

"כן, אבל אף אחד לא קורא לי ככה, זה רק השם על תיבת הדואר, בשביל הדוור".

"אז מה, גבי?"

"כן, ככה זה מגיל אפס, את דנית, לא?"

"רגע, איזה קטע, אז בעצם אתם גבי אנד דבי".

"כן, בעצם" הוא נאנח ומשתתק, מצביע לכיוון ברז הבירה.

"חצי או שליש?"

"חצי".

הם מדברים קצת. אף אחד מהם לא מיומן בשיחות האלה, אבל הערב שניהם נחושים. מתעלמים מכל המבוכות שבדרך, מהקלישאות שמציפות את השיחה, מהמבוכות שעוד תגענה יום אחר כך, כשייפגשו בחדר המדרגות בפעם הראשונה.

רק כשהם נכנסים לחדר שלו היא מבינה את גודל הטעות שלה. חצי שעה התלבטה מול הארון, החליפה חולצות, שמלות, חצאיות, עד שמצאה את המראה המושלם, עוד עשר דקות לקח לה להתאים את הנעליים, ובכל הזמן הזה לא חשבה אפילו לרגע להחליף את התחתונים והחזייה.

עכשיו כבר מאוחר מידי. בעוד רגע הוא יפשוט את החולצה שלה, יקלף ממנה את חצאית הג'ינס ויגלה אותה בסט ילדותי של תחתונים וחזייה עם איורי מיקי מאוס. היא לא יודעת איפה לקבור את עצמה. עוזרת הפקה במגזין אופנה, אם מישהו בעבודה היה רואה אותה כבר היתה מקבלת הודעת פיטורין.

היא חושבת שאם לא היה מתעקש לעלות דווקא אליו, אם לא היתה מסכימה כל כך בקלות כשהיא זוכרת את הג'וקים ואת המדביר, היתה מצליחה למצוא הזדמנות להיעלם לרגע, היתה נותנת לו לחכות בסלון, ממהרת להחליף, הסט החדש מהקולקציה האחרונה של אז'נט פרובוקטר זועק אליה מהמגירה בקומה שמעל כשהיא עוצרת נשימה, עוצמת עיניים, מחכה לשמוע את הצחוק המלגלג שלו.

מאוחר מידי היא מבינה שלא אכפת לו, הוא לא שם לב בכלל, לא לחצאית הג'ינס שתפרה בעצמה מזוג מכנסיים ישן, לא לחולצה שקנתה בברלין, בטח לא לא לציורי המיקי מאוס. היא לא מבינה למה ציפתה, איך הגיעה לכאן בכלל, למה חשבה שמושבניק נסער בחולצת סיום קורס מ"כים שצווארונה גזור ישים לב למשהו מהפרטים האלה. הוא מסתכל עליה ורואה בחורה שעומדת להיכנס איתו למיטה, מה אכפת לו מה היא לובשת. היא רוצה לאסוף את הבגדים ולברוח, אבל אף אחד כבר לא יעצור את זה עכשיו.

הוא מבולבל, כל הרעיון הזה נראה אחרת לגמרי כשיצא מכאן לפני שעה וחצי בסך הכל, כשנכנס לפאב, כשראה אותה יושבת שם, אפילו כשעלו ביחד במדרגות. עכשיו הוא תוהה אם דבי שמה לב בכלל, ואם שמה לב למה שיהיה אכפת לה. כן, היא תמיד דיברה על דנית במעט קנאה, על זה שהיא בחיים לא תדע להתלבש ככה, אבל היא אפילו לא יודעת שזו דנית שנכנסה איתו הביתה. אם בכלל שמה לב שלא חזר לבד. ואם תדע, הוא חושב פתאום, בטח תתאכזב ממנו, זה כל כך לא מתאים לו, היא לא תבין איך השתנה פתאום, אחרי שתמיד היה מדבר בעיניים בורקות על האהבה הגדולה, על זה שהוא מוכן לחכות שנים עד שזה יהיה אמיתי, יורד לפאב וחוזר אחרי שעה עם מישהי שלא דיבר איתה קודם מעולם. היא עומדת מולו בתחתונים וחזייה, כל כך קרובה אליו. הוא רוצה להגיד לה שטעה, לבקש ממנה שתעזוב, אבל אף אחד כבר לא יעצור את זה עכשיו.

דממה דקה ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – מיקי מאוס (דנית וגבי)”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting