קלאסה אחרת, אנפלאגד – המרגל (עידו)

עידו מחנה את הקטנוע במיקום המדוייק שבו היה קושר את אופניו פעם. אין לו הרבה זמן. אף אחד, לכאורה לפחות, לא מונה את הימים, השבועות, החודשים. אבל כולם יודעים. זו פעם ראשונה מזה יותר מחצי שנה שהוא מגיע לארוחת ערב.

הוא מדלג במדרגות, שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. בקומה א' הוא מזהה שם חדש על אחת הדלתות, דלת חדשה, מנחש שיפוץ כללי מסתתר מאחוריה. שוב מדלג במדרגות, שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. הוא נזכר בפעם הראשונה שבה הצליח לעבור שלוש בצעד יחיד. חצי קומה לפני הדלת הטלפון שלו מצפצף.

"תנסה להקדים, זמן לחוץ"

בירידה זה שלוש, שלוש, שתיים. אפילו לא עבר להגיד שלום. לפני שהוא עולה על הקטנוע הוא מתקשר להתנצל. מבטיח לפצות, אולי אפילו ייפגשו באיזה צהריים לחומוס. אחר כך הוא משתהה לרגע, רואה את הצללית של אביו, שמוטת כתפיים, מתקדמת לכיוון השולחן. שומע אותו קורא לשני אחיו למחצה לבוא לאכול. דווקא היה שמח לתת להם לקרוע לו את הצורה על ה-Xbox שלהם. אבל לא היום.

עשרים דקות אחר כך דליה פותחת לו את הדלת. הדחיפות של ההודעה משתקפת בעיניה. "צריך למהר" היא אומרת לו.

"מה קרה, אין היום פוקר?"

"יש, אבל אנחנו מארחים מחר לארוחת צהריים והרצאה, יהיו הרבה אנשים, חברים, פוליטיקאים, הוא אמר שיחזור מוקדם".

"את יודעת שאין סיכוי".

"אתה יודע שאסור להסתכן".

היא מנסה לגרור אותו לחדר השינה, אבל הוא משתהה בכוונה. בוחן את עמודי הכיסאות בפינת הסלון, את המקרן והלפטופ שעל השולחן הקטן במרכזו.

"תגידי", הוא שואל בהפתעה "מה הקטע עם השבע מאת שקל האלה? זה קטע מסריח".

"בחייך" היא מחייכת אליו, "אתה יודע שאתה לא באמת צריך להיות מודאג. תכתוב על הצ'ק עוד שבע מאות שקל, אני הרי אכסה לך את זה".

"אבל זה עדיין קטע מסריח".

היא גולשת לנאום הגנה מקוטע, מגומגם, מספרת על השפעות המשבר הכלכלי, על בעיות בכל מיני תחומים, על מצב הנדל"ן בתל אביב. הוא לא ממש מקשיב, ניגש בבטחון לארון המשקאות הסודי שליד המיטה, שולף ממנו בקבוק של הנסי XO ומוזג בנדיבות, מגשש במגירה למצוא את קופסת הדאנהיל.

"חוץ מזה, אנחנו לוקחים עכשיו שנה רגועה יחסית, שכרנו וילה מדהימה בפרובנס".

"אז לא תהיו כאן?" הוא שואל בבהלה. שניהם יודעים לאן הוא מכוון.

"נגיע לפחות פעם בחודש לישיבות דירקטוריון. הוא יהיה כל כך עסוק שיהיו לנו יומיים שלמים לעצמנו" היא אומרת לו "וחוץ מזה, הבטחתי לך, אתה מסודר, אל תדאג".

ואחרי שהוא מתרצה לכאורה, אחרי שהוא מכבה את הסיגריה במאפרת הבדולח המיושנת, מרוקן את הכוס, הוא מניח לה להוביל אותו למיטה, לפשוט את חלוק הסאטן שלה. הוא מדמיין את הארוחה שחמק ממנה מתקדמת לקראת סיום. את אישתו של אביו מגישה לשולחן את עוגת האפרסקים שלה עם כדור גלידה ליד, והלשון שלו נשלחת החוצה, כמו מעצמה.

"חשבתי שאין לנו זמן" הוא אומר לה כשהיא מבקשת שיישאר "וחוץ מזה, את שלך כבר קיבלת". הוא שותה שוב מעט קוניאק, שוטף את טעמה מפיו. הוא יודע שנעלבה, תוהה אם זה מה שרצה "בפעם הבאה נעשה הכל, אני מבטיח". היא מחייכת בהבנה.

ליד הדלת הוא רואה ערימת הזמנות מודפסות. "תכנון ירוק וקיימות – לקראת מודל עירוני חדש, הרצאה של ד"ר אבריאל קידר, בנוכחות ראש העיר מר רון חולדאי וראש האופוזיציה הגב' ציפי לבני".

גל עמוק של זעם עובר בו. ההשפלה המודחקת של השנה האחרונה מציפה אותו.

הנקמה, הוא יודע באחת, תהיה מתוקה כל כך.

תגובה אחת ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – המרגל (עידו)”

  1. J.A.R.V.I.S קוסם. מה עם השיר שלי?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting