קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)

אבנר מגיע ראשון.

הוא עומד בפינת הרחוב ומקלל את עצמו. כמה מתוחכם נשמע לעצמו בשעה שבין לילה לבין בוקר, “אותו מקום, אותה שעה”. עכשיו הוא לוטש עיניים בשעון של הסלולרי שלו. אותה שעה בדיוק, אבל מי חוץ ממנו יכול לזכור את זה בכלל. האחרים, הוא מבין פתאום, ייקחו את הזמן שלהם, יפחדו להקדים, ובכלל מי אמר ש”אותה שעה” אמור להתייחס לשעה שבה התיישבו שם, כל אחד יכול להבין את זה אחרת.

לא נורא, יש לו זמן לנסות ולשחזר את השבוע שעבר עליו. את הרצף הזה שבו ימים היטשטשו ודיממו זה לתוך זה, כמעט מהרגע שקם מכיסא הפלסטיק ועד שנרדם אתמול בסלון באמצע ארץ נהדרת.

כבר באוטובוס לעבודה קיבל את שיחת הטלפון המאיימת של עורך הדין של השפיגלים. כל מיני מונחים משפטיים נשזרו זה בזה ברצף שהותיר אותו שבור וחסר נשימה. שעתיים אחר כך הגיע צלצול נוסף, כמעט מרגיע. אף אחד לא רוצה להפוך את זה לשערורייה, יש דברים שהשתיקה יפה להם, הכנתי חוזה, יש לך שבוע לפנות ונשכח מהכל.

אחר כך גיחות חוזרות ונשנות מהעבודה לדירה המתרוקנת ובחזרה, בכל פעם שואל מכונית ממישהו אחר, מעמיס שקיות וארגזים, עורם אותם בחדר שחזר להיות שלו, בינתיים לפחות. גורר את עצמו מיום ליום, ורק ההבטחה הזו של “אותו מקום, אותה שעה” מחזיקה אותו.

יד מונחת על כתפו “אותה שעה, בדיוק, מרשים שזכרת”. זה המוכר. הם פוסעים זה לצד זה, משחררים את המוכרת הצעירה שלא מסתירה את ההפתעה והשמחה שעל פניה. הוא מתיישב ליד השולחן, מניח למוכר למרק אותו לפני שהוא מניח עליו כוס זכוכית קטנה, ממלא אותה בברנדי.

***

דנית עוד לא מעכלת את השבוע שעבר עליה, נכנסת למכונית.

הטלפון מאבא בראשון בצהריים. “יש לך הרבה מאוד להסביר אחר כך, בינתיים חשוב שתדעי שהעורך-דין שלי סגר את הכל עם העורך-דין של השפיגלים, גם בשביל החברים שלך. יש להם שבוע לפנות את הכל בשקט ולחתום על זה ששום דבר ממה שקרה לא מגיע לתקשורת”. היא רוצה למחות, להסביר שהיא ילדה גדולה, שלא ינסה לדאוג לה, “את תינוקת” הוא משתיק אותה “ותגידי תודה שיש לך אותי כשצריך, בכל מקרה הדירה שלך כבר מרוקנת והמובילים בדרך הביתה”, הוא מנתק את השיחה.

היא נותנת לג’י.פי.אס להוביל אותה לחור שגבי ודבי תקועים בו שוב.

ואז, בהפתעה, אחרי יומיים של נזיפות הוא משתנה. “אני מבין שיש לך חלומות, ואת רוצה תל אביב, אבל כל הקטע הזה עם השכירות הוא ממש טיפשי, מיותר לגמרי, גם מבחינה כלכלית”, היא לא ממש עוקבת, לא ממש מבינה עד שהוא אומר במפורש. הוא רוצה שתבוא איתו מחר לחתום על חוזה, קנה דירת שני חדרים במרכז העיר. היא רוצה למחות.

הכניסה למושב מדכאת אותה, המפגש המחודש עם שניהם מרתיע אותה. כשהיא רואה אותם, ישובים זה לצד זו על ספסל תחנת האוטובוס המאובק היא עוצרת לרגע, מסמנת להם לחכות, מעמידה פנים שהיא עונה לטלפון.

“אני ממש מצטערת” היא ממלמלת דרך החלון הפתוח, “נפל עליי משהו דחוף לאללה, אני חייבת לחזור”.

כשהיא נעלמת גבי מרגיש בחילה. הוא מוותר על המתנה לאוטובוס, מנשק ברפרוף את המצח של דבי וחוזר הביתה. היא נשארת ישובה על הספסל. היא נשארת שם גם אחרי שהאוטובוס לתל אביב עובר.

***

ארי הופתע לגלות את הארגזים מהדירה של שרית כשחזר, אבל לא שאל שאלות. הוא חיבק אותה בשמחה, הניח שפשוט רצתה להקדים את המעבר המתוכנן.

הציע לה עזרה עם הרהיטים, אמר שיוכל להשיג רכב מסחרי מהעבודה איזה ערב, אולי יקרא לחבר שיעזור לו לסחוב. אבל היא סרבה, אמרה שהכל כבר מסודר, שמצאה משהו דרך אבא שלה, לקחה חצי יום חופש ברביעי בבוקר.

עכשיו הם מחכים לחברים שלו שיבואו לראות איתם כדורגל, יישארו לארוחת ערב שהוזמנה מהקייטרינג שעשה גם את הרמת הכוסית לכבוד החתימה על החוזה. כסף לא חסר עכשיו הרי. היא רוצה להתחמק, להגיע לפיצוצייה, אבל הוא נעלב, מסביר לה שהם חוגגים ככה את המעבר שלה. רגשות האשם על יום רביעי מנצחים אותה בסוף, החיוך הזחוח על עמית כשיצא מהבית לא נותן לה לעזוב. היא מסדרת את קערות הפיצוחים על השולחן.

***

עידו לא ממש מבין איך הוא שוב באותו מקום, אבל השפיגלים הבהירו את המצב היטב. כל מה שסגרו עם החברים שלו יכול להשתנות בשנייה אם רק יעז לחשוב להתחכם. ועכשיו, כשבעלה יודע, כשהכל כבר גלוי נדמה לו שדליה נעשתה אגרסיבית יותר בדרישות שלה.

“אתה לא הולך לשום מקום” היא אומרת לו בפשטות כשהוא רוצה להתלבש “בטח לא לפגוש את חבורת הלוזרים שחשבת שאתה מנהיג למהפכה. מתי זה היה? בסך הכל שבוע, מצחיק, לא?”

“כן, מצחיק, אם את אומרת”.

***

עמוק לתוך הלילה אבנר ממשיך לשבת על אותו כיסא פלסטיק, ממשיך לרוקן באיטיות כוסות של ברנדי. המוכר עומד לידו אחת לאיזה זמן “נראה, אולי מישהו מהם עוד יגיע בכל זאת” הוא מנסה לנחם, “אולי הם חשבו שהתכוונת לשעה שבה יצאתם מכאן”. אף אחד מהם לא מאמין לשטות הזו, אבל אבנר שמח להיאחז בה דרך עוד כוס. מזמין לעצמו טוסט בולגרית עם זיתים.

“תגיד” הוא פונה למוכר שמניח לפני צלחת “אתה חושב שיש סיכוי לקבל פתק החלפה לחיים המחורבנים האלה?”

“וואי, אני ממש מצטערת” הוא שומע קול נשי מאחוריו “תקעו לי משמרת ערב בעבודה ורק עכשיו הצלחתי להגיע, איפה כולם?”

מיכל גוררת כיסא ומתיישבת מולו, סיגריה כבויה בין שפתיה “מה צריך לעשות בשביל לקבל כאן אש?” היא שואלת, והמוכר שולף מצת פלסטיק שקוף מהדלפק.

היא נושפת באיטיות את שאיפת העשן הראשונה, מחייכת אליו, “מה נשתנה?” היא שואלת.

הוא מחייך אליה בחזרה.

סוף

5 תגובות ל“קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)”

  1. סוף מצוין – המציאות הטריביאלית והאדישה גוברת על הכל. טוב, כמעט על הכל – אני שמח שלאבנר ולמיכל לפחות יש זווית מסוימת של סוף טוב.
    ואני חושב שהמוכר בפיצוציה הוא האנטיפוד של זה ש-"יש לו את זה" מהסיפור הראשון.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    באיזה דיון קצר על הסיפור, או בעצם על המוכר בפיצוציה יצא לי להגדיר אותו בתור נקודת-שבת של העולם הסיפורי הזה. אני לגמרי מרוצה מההגדרה הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

    אלעד-וו Reply:

    איך קוראים למוכר בפיץ' פיט?

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    במפתיע, לא פיט (אבל כן נאט).

  2. קטע אמיתי לגמרי: פתאום הבנתי שאני לא מכיר את המילים של רוב השירים באלבום (למעט שניים-שלושה) בגלל שנעניתי לדרישה של ג'ארוויס לא לקרוא את החוברת בזמן האזנה לאלבום… וכך חמקו ממני לא מעט מהרפרנסים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting